פסיכולוגיה

עולם הכדורגל השתנה. אין ספק בכך. רק לפני כעשור, המשחק היה משחק נטו. 11 שחקנים, שחקני ספסל ומאמן שמתאמנים במשך השבוע ומשחקים בשבת, ואוהדים שבאים לתמוך בהם. מאז, דברים השתנו. מאמני הקבוצות והשחקנים גילו לפתע שיש להם דרך לנצח, או להוציא את היריב מפוקוס, שלא קשורה לכדורגל. חמש דקות עם כתב בטלפון, ואתה מסודר. כיום, קשה לדמיין את עולם הכדורגל בלי הדברים האלה. העקיצות, המריבות, הבכירים והמקורבים. במיוחד באנגליה, בה אלכס פרגוסון, ארסן ונגר וז'וזה מוריניו עוקצים זה את זה ומשגרים אמרות מחץ מדי שני וחמישי (וגם בשאר ימות השבוע). מלבד זאת, בשנים האחרונות מרבית הקבוצות עברו לידיים של בעלים פרטיים, כך שצד שלישי נוסף למלחמת המוחות. את הדוגמא החותכת לשינוי עולם הכדורגל קיבלנו במרץ 2005. לאחר המשחק הראשון בין ברצלונה וצ'לסי בליגת האלופות, טען ז'וזה מוריניו כי הוא ראה את פרנק רייקארד והשופט, אנדראס פריסק, משוחחים במחצית משחק הניצחון של בארסה, 2-1. לאיש אין מושג האם הדברים הללו נכונים, רייקארד כמובן הכחיש, אך פריסק פרש משיפוט, ואופ"א שיבצה את פיירלואיג'י קולינה לגומלין, על סמך ציטוט שאיש אינו יודע מהי אמינותו. בגומלין, כזכור, צ'לסי ניצחה 4-2, כאשר יש הגורסים כי שער הניצחון של ג'ון טרי נבע מ...טעות שיפוט.
מה דעתכם בעניין? מהי מידת ההשפעה של הציטוטים והעקיצות? והאם לדעתכם, מאמן המחמיא ליריבה הוא זה שמחליש אותה, או מאמן הקוטל את היריב עד תום הוא זה שגורם להם לבלבול ולחץ?