הכדורגל והחיים - האם זה שווה את זה?

הנושא בפורום 'פורום כדורגל עולמי' פורסם ע"י Raulito, ‏18/5/13.

  1. Raulito Madridista

    הצטרף ב:
    ‏22/11/05
    הודעות:
    39,383
    לייקים שהתקבלו:
    3,500
    מין:
    זכר
    "יש אנשים שטוענים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מכך." - ביל שאנקלי

    "יש כאלה שאומרים לי שאני צריך לשכוח מכדורגל. אולי אני צריך לשכוח לנשום" - ז'ראר הוייה.

    "כשאדם הולך לקונצרט ושואלים אותו איך היה, הוא אומר "הנגנים ניגנו יפה". כששואלים אוהד כדורגל איך היה, הוא אומר "ניצחנו". זה ההבדל" - אמיר בן פורת(ידיעות אחרונות).

    "אני לא מאמין. אני לא מאמין. כדורגל. לעזאזל!" - אלכס פרגוסון(אחרי גמר ליגת האלופות ב-99')

    "מי שזה לא יהיה שהמציא את הכדורגל, צריך לסגוד לו כאלוהים" - הוגו סאנצ'ז.

    http://static.sportskeeda.com/wp-content/uploads/2013/04/bayern-sad-1565663.Xxx

    בכדורגל, לא רק, אבל בעיקר - זוכרים תמיד את המנצחים. אבל התמונה הזו של סמי קופור ממרר בבכי לאחר גמר ליגת האלופות ב-99' כאילו חרב עליו עולמו - היא אחת המפורסמות ביותר בהיסטוריה של המפעל. את התסריט כולם מכירים - באיירן שיחקה מצויין והובילה בביטחה. עד שכדורגלן אנגלי בשם דיוויד בקהאם הרים שתי קרנות בתוספת הזמן. שרינגהאם וסולשאר עשו מהפך מדהים וביטלו את האימרה 'כדורגל משחקים 90 דק' וגרמניה מנצחת'. יונייטד חוותה על בשרה את טירוף הכדורגל משני צידי המתרס, כשלפני שנה הפסידה את האליפות למנצ'סטר סיטי בדקה ה-90.

    יש קבוצות שרק סבלו, הכדורגל התאכזר אליהן. באייר לברקוזן הובילה את הטבלה ב-3 נק' יתרון על פני באיירן מחזור אחד לסיום העונה ב-99/00 - אבל הפסידה. שנתיים אחר-כך היא הגיעה לגמר הגביע הגרמני, הפסידה בגמר האלופות לריאל מדריד למרות יכולת מעולה וראתה את דורטמונד חולפת על פניה בזירה המקומית. הכינוי 'באייר נברקוזן' לא היה מתאים יותר. מיותר להגיד שלברקוזן לא התקרבה אפילו לאותו 'כמעט' מאז. אולי רק נציג אחד שלה שעזב בסיום העונה - מיכאל באלאק.

    בכל גמר גביע רואים את המפסידים ממררים בבכי. ק"ש בישראל, באר-שבע לפני עשר שנים. אבל משהו בעצב של בנפיקה היה שונה, וזו הסיבה לפתיחת הדיון: הכתבה של פז חסדאי בוואלה ספורט. בנפיקה חלמה על שבוע ענק עם זכייה באליפות כשהוליכה כל העונה את הטבלה על פני פורטו, וגם בליגה האירופית. פעמיים היא ספגה בדקה ה-90 ונותרה בלי כלום. המאמן ז'ורז'ה היה גמור. 'שום הפסדנו בגלל חוסר מזל', הוא אמר אחרי המשחק. הקללה של גוטמן לא הוסרה. אם אחרי הדרבי התל-אביבי ב-2010, כשמכבי הרסה להפועל את חלומות האליפות(לשבוע אחד) - גוטמן הלך שחקן-שחקן והרים אותו מכר הדשא - המאמן של בנפיקה פשוט לא היה יכול. והם לא יכלו להפסיק את הדמעות.

    "האם זה שווה את זה?" ו"למה אני צריך את זה?" הם משפטים שזרקנו לאוויר בתור אוהדי כדורגל לא פעם. הטוטאליות הזו. לא משנה איזה קבוצה אתה אוהד - היא 'תפסיד' יותר תארים מאשר תזכה. לא כל יום ברצלונה מודל גוארדיולה, מן הסתם. הכאב ותחושת חוסר האונים כשהתואר חומק מהידיים לא משתווה לשמחת הניצחון, שבניגוד לגאווה והאהבה לקבוצה, שלא יחלפו לעולם - חולפת די מהר. הכתב מדבר על רצונו שהבן שלו יהיה 'אוהד נייטראלי'. אבל מה זה אוהד נייטראלי? זה נטול כל רגש. כמו שאני צופה בסיכום המחזור בפריימרליג או נהנה לראות משחק בין טוטנהאם לצ'לסי ומחכה רק לספרינטים של בייל או לגאונות של מאטה. ובעצם - מה שונה הכדורגל מהחיים? כמו שכתב אחד מהם? 'השמחה על הולדת בן ראשון לא משתווה לעצב שבאובדן, חס וחלילה'. 'ההתלהבות מסקס עם הבחורה הכי יפה שראית או מהתחלה של קשר רציני לא משתווה לרגע שהכל נגמר'. 'אין אנשים ששמחים כל הזמן. אולי יש אנשים שעצובים כל הזמן'.

    זה יישמע מפגר, אבל ספורט גורם לי לתחושות מוגזמות אולי ומרגש לפעמים קצת יותר מדברים אחרים(אבל לא נגזים). כשאני רואה את דל-פיירו נפרד מיובה בדמעות עם זכייה באליפות - זה עושה לי משהו, ולא אהבתי אותו מעולם. אולי זה הזכיר לי חלק מהילדות, עוד 'גיבור' עוזב, והוא היה השחקן הנערץ ביותר על חבר טוב שניתקנו קשר, ובזכותו האמת אני אוהב כדורגל. כששחקנים מודיעים על פרישה, כמו רונאלדו השמן - היה קשה שלא להיות עצוב באותו רגע. אני מתחבר לשמחת המפסידים ולטירוף המנצחים, גם בתור אוהד נייטראלי.

    http://www.thenational.ae/deployedfiles/Assets/Richmedia/Image/AD201010707269843AR.Xxx
    'גיבור הילדות' מודיע שהוא עוזב את ריאל מדריד. קשה היה להתאושש ברמה הספורטיבית...

    ***

    "אני מוכן לסבול", כותבים שם כתגובה למאמר. ולי לא נותר אלא להסכים. ההדחה הקבועה של ריאל מדריד מליגת האלופות היא היום הכי נורא בשנה מבחינתי(כמובן מבחינה ספורטיבית). שיברון הלב מול דורטמונד(היה עדיף כבר לסיים בתיקו), הפנדלים והפספוס מול באיירן, ה-6:2 המביש בסנטיאגו ברנבאו, תוצאה שאפילו אין בפיפה 2002; המאניטה בקאמפ-נואו; העזיבה של ראול; כל אלה רגעים שבתור אוהד ריאל מדריד רציתי כל-כך להתנתק מהמשחק הזה, אבל זה חזק ממני, וכמה שהעונה הזו פח ואני כותב 'הדבר הכי טוב בעונה הזו - היא שהיא מסתיימת' - זה לא ככה. יש לי חיים ברוך השם, אבל הרפרוף במארקה כל השבוע, הריגוש לפני המשחק הכי זניח בליגה, אפילו השדר בספרדית 'לה פלוטה דה-כריסטיאנו', הטירוף בפאב עם החברים - כל זה יהיה חסר לי. גם עם הפועל לא היו חסרים רגעים קשים. ההפסד בגמר הגביע לבית"ר כשהיינו קבוצה פח וכמעט הרסנו להם דאבל; ההפסד במשחק העונה בחיפה ב-2009; התיקו עם מכבי שכמעט הרס לנו את האליפות; וה-4:0 המשפיל בדרבי, אחריו לקחתי שבועיים הפסקה מהפועל. אבל אי-אפשר להתנתק, הכדורגל חזק ממני.

    ***

    כל אחד יכול לקחת את הדיון לאן שהוא ירצה, זה מתבקש אפילו. אני אנסה למקד בכמה נק':
    * מה כל-כך מיוחד במשחק הזה?
    * לא נהפוך את זה לדיון טרגדיות, אבל תשתפו אולי מתי 'כל-כך רציתם להתנתק'.
    * האם העצב בכישלון באמת מאפיל על השמחה בהצלחה?
    * איך התחלתם לאהוב את המשחק הזה?
    * מוזמנים לספר גם על עצמכם בתור 'אוהדים נייטראלים' ועל מקרים שנגעו ללבכם, כמו שאני סיפרתי על סמי קופור, בנפיקה וכן-הלאה. מקווה שיהיה דיון פורה.
     
  2. skyday20 Member

    הצטרף ב:
    ‏19/7/09
    הודעות:
    7,340
    לייקים שהתקבלו:
    3
    לא בדיוק, הרבה פעמים הדיונים פה, הם אם הקבוצה שיחקה יפה, ופחות על התוצאה.
     
  3. Bensh Member

    הצטרף ב:
    ‏27/1/05
    הודעות:
    6,643
    לייקים שהתקבלו:
    0
    אני דווקא זוכר את ההפסד להפועל בגמר הגביע ב2000 כנקודת המפנה שלי כאוהד רציני...

    סבל מחבר יותר מכל אושר רגעי.
     
  4. de Middenweg משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏5/7/08
    הודעות:
    26,765
    לייקים שהתקבלו:
    5,882
    אני לא פסיכולוג, אבל רב בני אדם צריכים סיבה כלשהי בשביל להרגיש טוב. לא רק זה, תבדקו עם עצמכם שארוע שלילי תמיד משאיר הרבה יותר זכרונות מאשר ארוע חיובי. חבל שזה ככה, אבל כנראה אנחנו בנויים בצורה הזאת.

    למה אני בכלל כדורגל? כילד תמיד נהנתי לרוץ אחרי כדור. נחמד לציין שאני הייתי למעשה היחיד במשפחה שאהב כדורגל. זה לא הפריע לי להיות מישהו שמאד אוהב ספורט. אולי לא לעשות את זה, אבל לבטח כן לעקוב אחרי זה בטלוויזיה.

    אני נולדתי ב-1975 ו'נגעתי' לראשונה ב'מחלה' שלנו בראשית שנות השמונים. התאהבתי באייאקס לא בגלל שהיא נחשבת כ'קבוצת יהודים' אלא בעיקר בגלל רגעים כאלה:



    הייתי קצת צעיר מדי בשביל להבין למה העזיבה של אגדה כמו קרויף ליריבה שנואה כמו פיינורד נחשבה כבר אז כמו בגידה. אני מעריך שאפשר להשוות את אותו העברה הזאת (נקמה אישית של קרויף בראשי אייאקס) להרגשת הבגידה שאוהדי ברצלונה הרגישו כשלואיס פיגו עבר לריאל מדריד. בכל מקרה לי לא היתה בעיה בבית לאהוב את אייאקס ולא היו לי מריבות ילדותיות עם נציגי משפחה אחרים שאהבו קבוצה אחרת...

    בארץ האהבה שלי לאייאקס רק נעשתה יותר גדולה גם בגלל שבין השנים 1986 עד לאמצע שנות התשעים החשיפה לכדורגל מחוץ לישראל לא היתה כל כך גדולה. כמה שנים טובות הייתי צריך לבדוק בכל יום שני כדי לראות במהדורת הספורט את תוצאות הליגה ההולנדית. כמה שורות עלובות בסוף מדור הכדורגל...בשנת 1992 אייאקס זכתה בגביע אופ"א ונחמד לציין את העניין ששני המשחקים דווקא שודרו בערוץ הירדני האנגלי. הערוץ הישראלי הראשון לא התעניין בזה וערוץ שתיים היה רק בתחילת הדרך. אם זכור לי טוב, עד שנת 1995 המצב הזה כבר השתנה כשערוץ הספורט הכניס יותר תחרות לשוק הטלוויזיה הישראלי. את משחק הגמר של אייאקס מול מילאן בשנת 1995 ראיתי כבר בערוץ ישראלי (נדמה לי ערוץ 2).

    האם הזכייה ב-1995 היתה יותר משמעותית בשבילי מאשר ההפסד בגמר ליובנטוס שנה אחרי זה? את הזכייה ראיתי בבית כשאבי ז"ל שכב בבית החולים נלחם במחלתו הקשה. השמחה היתה גדולה כשפטריק קלייברט נתן לאייאקס את גביע האלופות הרביעי בהיסטוריה לקבוצה שלי. רק מה, לא היה לי עם מי לחגוג ואינטרנט עוד לא היה...יום אחרי זה כבר ראיתי בערוץ הראשון תמונות קצרות מהחזרה של אייאקס לאמסטרדם. מאיר איינשטיין בגלוי ירד על אבי רצון כשראו את אוהדי אייאקס שרים ביחד את המלים: Milan, who the fuck is Milan (בטח לא ידעתם שבשיר המקורי של להקת Smokey גם שרו את אותם המלים על היידוק ספליט וביירן מינכן. קבוצות שאייאקס עברה אחרי שלב הבתים).

    אז שמחה ועצב לחוד. בשנת 1996 אני נסעתי במיוחד עם אימי לאמסטרדם בשביל להיות בעיר כשאייאקס תזכה בגביע מול יובנטוס. לצערי זה לא קרה...האם הרגע הזה היה יותר כואב מאותו חצי גמר נוראי בשבדיה כשמרקו ואן באסטן, אלילי משכבר הימים, החטיא פנדל בסדרת ההכרעות מול דנמרק בחצי הגמר של אליפות אירופה? אני לא יודע, אבל כן זכור לי שבגלל שיכולתי בהולנד 'להתאבל' ביחד עם אוהדי אייאקס אחרים שאותו פנדל מוחמץ של 'סן מרקו' היתה 'טראומה' יותר גדולה כי הייתי אז לבד בביתי בעפולה...

    חופש מיוחד לאמסטרדם הפך לסיוט...


    השנים עברו והכדורגל האירופאי השתנה. ז'אן מרק בוסמן הופיע, עשה את מה שעשה, ושינה את הכדורגל לעד. פתאום רגעי הסבל וvאושר שלי השתנו לגמרי. אם בשנות התשעים של המאה הקודמת עוד יכולתי בגאווה להרגיש מה זה להיות בפסגת העולם אז אחרי תחילת המילניום הכל באמת השתנה לנצח.
    שני רגעים קרעו במיוחד את ליבי. איבוד האליפות בהולנד על חודו של שער מסכן אחד. לראות את פ.ס.וו חוגגת אליפות בגלל שההבדל בהפרש השערים כולו שער מזוין אחד. זו הרגשה שבאמת נוראית.
    בגמר המונדיאל 2010 ספרד בסופו של דבר לקחה את הגביע בצדק כי הנבחרת שלי בעיקר היתה עסוקה בבושידו מלוכלך, אבל לטוב או לרע אתה נשאר אוהד את הקבוצה/נבחרת שלך לנצח. אולי התביישתי בתצוגת הכסאח של הנבחרת הכתומה, אבל הרגשת העצב בלהיות שוב סגן אלופת העולם היתה כמובן הרבה יותר חזקה.

    ברור שבאליפות אירופה של שנת אלפיים הרגשתי אכזבה קשה, אבל אם אתה לא יכול להכניס במשחק שני פנדלים ואח"כ בסדרת ההכרעה לבעוט כדורים ליציעים (יאפ סתאם...) אז הכעס על נבחרת הולנד בחצי הגמר מול איטליה היה הרבה יותר גדול מהעצב על ההדחה. אני תמיד הייתי אוהד גדול ומסור, אבל יש גבול לשטויות שקבוצה שלך יכולה לעשות. איטליה לקחה בשמחה את המתנות שהיא קיבלה מהנבחרת המארחת ואם זו כבר נחמה אז האזורי הפסידה בגמר לצרפת הגדולה עם זידאן וטרזגה.


    יש גבול ללוזריות של כל קבוצה או נבחרת...



    לפחות אני יכול לספר לכם שיש גם רגעי שמחה. הרגע שאייאקס זוכה אחרי 7 שנים ארוכות באליפות הולנד. עכשיו אנחנו כבר שלוש שנים אחרי זה ורק לפני כמה שבועות סגרנו רצף נחמד של 3 אליפויות. גם זה יגיע לסוף, אבל לפחות בהולנד אני יכול לשמוח עכשיו עד הודעה חדשה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx