דיון התקשורת לעונת 2017/18

שני עניינים על סדר היום:

1. מתוך דף הפייסבוק 'ציון 3'.
כמות השמועות שהריצו עיתונאי ספורט בשעה וחצי בין ההודעה על מסיבת העיתונאים של באר שבע, לבין מסיבת העיתונאים עצמה, היא בלתי נתפסת במונחי תקשורת ומהווה מראה ענקית לכל מי שחשב שיש לסו-קול עיתונאים האלו איזהשהו יתרון תחרותי על הקוראים/מאזינים שלו. במשך שעה וחצי דנו בכל תכניות הספורט ובאתרים השונים באפשרויות השונות לקיום מסיבת העיתונאים. כל עיתונאי זרק הימור לאוויר ופרסם את זה כאפשרות. זה לא התפקיד שלכם, זה התפקיד של אוהדים (אולי).
בין השמועות ששמעתי בתכניות הרדיו של 102 ו- 103:
1. ברדה מודיע על פרישה!
2. וואקמה נמכר לסין!
3. וואקמה האריך חוזה!
4. קואנקה שוחרר!
5. בכר עובר לאמן באירופה!
6. אלונה ברקת עוזבת!
7. בוזגלו עושה סיבוב פרסה וחוזר לב"ש!
אח"כ הגיע מסע"ת עצמה, ובה שוב התגלו העיתונאים במערומיהם. אף שאלה "קשה" לא נשמעה: איזה חומר אסור? מה זה תוסף תזונה? מה זה חומר ברמה נמוכה? מי נתן את החומר? האם שחקנים נוספים השתמשו בחומר הזה? איך מטפלים בזה?
ברור ששיר צדק עשה מה שעשה בתום לב. אף אחד לא מאמין שהוא לקח משהו כדי לרמות. אלונה ברקת מגבה אותו, וזה יפה ומכובד. אבל התפקיד של התקשורת (בעיניי לפחות) הוא לחקור, לתת קונטרה ולהקשות. לא מדובר פה על טרגדיה אישית אלא על משהו שיכול חלילה להשפיע על כל המועדון - ומוטב היה לעסוק בזה במסיבת העיתונאים.
מסקנות: פייסבוק, טוויטר ופורומים הם מקורות מידע לא פחות אמינים, ישירים וענייניים מכל עיתונאי ממודר.
נאחל לשיר צדק לצאת נקי מכל הסיפור, ונקווה בשביל המועדון והעיר שהפרוייקט לא ייפגע. כל מה שהיה פה אתמול בעמוד הוא סאטירי ובכיף, צריך לקחת בפרופורציה, אנחנו מתעסקים בשטויות.

2. מתוך הפייסבוק של אביעד פוהורילס, עיתונאי מעריב לשעבר.
יותר מ-30 שאני בעיתונות. מגיל 17 וקצת אני זוכר את עצמי במסדרונות ההסטוריים של מערכות העיתונים. קודם ברחוב קרליבך 2 בתל אביב, בית מעריב. הייתי נער לפני צבא שלא היה מספיק טוב כדי לשריין לו מקום בנוער של הפועל חולון אולם הפחים, למרות שהמאמנים שלי היו פיני גרשון ומולי קצורין. אז הלכתי לצבי בר שירה במדור הספורט של מעריב וביקשתי ממזכיר המערכת הדגול, איש המכתש הדידקטי, לתת לי לכתוב משהו. אז הוא שיבץ אותי למשחק בשבת ב-11 לפני הצהריים, של הפועל בת ים ששיחקה במגרש הישן ליד מלון פאן אמריקן. אני חושב שאבי שלום הבקיע לבת ים, ובסיום הוא נתן לי ראיון בלעדי שלא נכנס מעולם לעיתון.
בחדר בקרליבך הסתובבו ״ראשי היישוב״. ישראל רוזנבלט, הבן של צבי שנחשד ברצח ארלוזורוב, משה לרר עם השיער המשוח לאחור בברלנטין, אלכס פרלסמן שלקח אותי בימי שישי לאכול בשמוליק כהן לפני משחקים ב״גאון״, ומאיר ריפמן, צבי קופמן, מוטי רוזנבלום וברוריה ביגמן אדומת השיער.
בקומת הפוליטבירו למעלה בקרליבך, הסתובבו אנשים זקנים בני 50 שחשבו שהם מנהלים את המדינה כמו שלום רוזנפלד, עידו דיסנצ׳יק טומי לפיד, משה ז׳ק ועוד צדיקים שבחיים לא אמרו לי שלום כשעברו לידי במסדרון. באותם שנים מבוגרים לא היו אומרים שלום לילדים.
בגיל 24 שלף אותי משם איתן עמית, האיש האלגנטי והכל יכול של ספורט ידיעות אחרונות, שנסע כל כמה זמן לראיין מאמנים ידועי שם מעבר לים כמו אנצו ביראזוט. יום אחד איתן צלצל והזמין אותי לקפה אולגה בכיכר המדינה. בחיים לא הייתי שם עד לפגישה עם איתן, וגם לא חזרתי לשם. הוא ישב מולי, וכמו משה דדש, צייר לי על מפית של בית הקפה את תלוש המשכורת שלי. משכורת בסיס, שעות נוספות וכל מיני צ׳ופרים ואפילו חשבון הוצאות. הרגשתי כמו משה סיני שעובר ממכבי יפו להפועל תל אביב. השכר בידיעות אחרונות היה גדול בערך פי 6 ממה שהרווחתי במעריב של אבי בטלהיים. רציתי להגיד לאיתן שאשן על זה לילה ואחזור אליו - אבל אחרי 3 דקות חציתי את הכביש לרחוב מוזס. איתן היה איש כריזמטי שבנה שם נבחרת חלומות, וחוץ מזה הוא נהג על אלפא 75, וזה סופית קנה אותי, ועובדה שבידיעות של שנות ה-90׳ טסנו הכי גבוה שיש, ובמהירות על קולית. אזור הצבע קראו לזה.
בקומה השלישית בבניין שבו גדלתי בחולון, מול דירה 9 בו גרה המשפחה שלי, היתה דירה 10 אליה הגיעה מאשדוד משפחת ביסמוט. הוא היה בן 8 ואני צעיר ממנו בשנה. הוא שרץ אצלי בבית, וכשאבא שלו הנחמד מאוד, ברנרד, שהיה גם שף מופלא, היה מביא מיפו פיתות חמות מאבולעפיה בשקית נייר חומה, היינו עוברים לדירה שלו ושל ז׳קלין, סבין ובועז.
בסיבוב הראשון שלי במעריב, הבאתי את ביסמוט למעריב, וכשעברתי לידיעות אחרונות, אחרי פחות משנה הבאתי אותו לידיעות שם עבד עד שמונה לשגריר בנואקשוט, השם הכי מוזר עלי אדמות לבירה.
ב-2004 אמנון דנקנר ואביב הברון הציעו לי לחזור למעריב. מהסיבות הלא נכונות היה שם כסף לאיזה 10 דקות, אבל למרות שלכאורה זו היתה טעות - 10 השנים במעריב היו אדירות. ההגמוניה של הספורט בעידן איתן עמית, עזבה ונדדה דרומה לספורט מעריב בעידן אביב הברון ואחר כך אצל יואב גולן. החבורה שהתקבצה שם עשתה מדור ספורט אדיר, מנותק לגמרי מהחולשה האדירה ששידר מעריב עצמו מול יריבו ממוזס.
אבל מעריב קרס משנה לשנה, הוא החליף בעלים, ורגע לפני שנוחי דנקנר הפך אותו לוול סטריט ז׳ורנל, העיתון הזה וכל מה שמסביבו, גרמו אפילו לשומר הנאמן בכניסה למערכת לקפוץ אל מותו כי העיתון המתרסק היה כל חייו. רגע לפני שעצם מעריב את עיניו, הצלחתי להביא, משומקום תאמינו לי, את אריק איינשטיין לכתוב טור שבועי בסופשבוע של יום שישי. המנהלים לא האמינו, צבטו את עצמם, נתנו לי בונוס, אבל התמקחו עליו איתי, ואפילו חתמו על הסכם פרסום חלומי עם חברת מכוניות גדולה שהבטיחה כסף ענק תמורת מודעה סמוכה לטורו של אריק.
אבל כמו שמעריב חיסל את נוחי, ככה מעריב אירגן לאריק טור אשכבה בגיליון ראשון ואחרון - וכשיצאתי ב-26 בנובמבר 2013 מהבית שלו ברחוב חובבי ציון מודאג מכאבי הגב החזקים מדי מכאבי הגב השגרתיים שלו, אבל נרגש מגודלה של השעה ומהטור הראשון שעמד לצאת ביום שישי - לא ידעתי שזו היתה פגישה לאין קץ. הוא לבש חולצת כפתורים שחורה, חדשה מהניילון, כאילו התכונן לרגע.
העובדה שהבאתי את אריק איינשטיין לעיתון - לא מילטה אותי מגורלי. מעריב התפרק וקם בגירסה מוקטנת שאני לא הייתי חלק ממנה. לאורך הקריירה שלי השתדלתי לפלס את דרכם של עיתונאים צעירים בתחילת דרכם, שמאירים גם היום את שמי הברנז׳ה המורכבת הזאת. היו עורכים וכותבים בכירים, כאלו שהאמנתי שהם חברי אמת, שברגע האמת שלי ובעיקר שלהם - הפנו גב, לא החזירו טלפון ונטשו למרות שתמיד הייתי בשבילם כל הדרך ועוד קצת ברגעי השפל הגדולים שלהם.
אבל כמו שאריק שרון אמר - בלי בכי ובלי נהי. במקום להיחלש, התחזקתי, במקום לבכות חיבקתי את הבנות הקטנות שלי, את עידית ואת המשפחה שלי שהיתה פה בשבילי לגמרי. הכי חשוב היה להישאר על הגלגל. ונשארנו.
חמי אוזן קרא לי לערוך ולהגיש באולפן המונדיאל של 2014 בוואלה. אלעד טנא ביקש שאביא ראיונות למקור ראשון ובמקביל ביקש טורים לNRG. כתבתי שם גם על פוליטיקה ותרבות וענייני היום. תומר תורג׳מן, עדי הרשליקוביץ וקרין שביט הציעו טור דעה קבוע בחדשות הספורט, בועז סגל הזמין ל״שבת ביציע״ ואבי כהן קרא לי להתמקם בפאנל של סלוצקי ודומינגז איתם אני עובר השבוע למגרש פתוח. החברים מערוץ 1, שרון פרי, מאיר בר, טובי גאני ויגאל שמעוני, שמרו על המקום שלי באולפן הצפוף של המונדיאל, הנבחרת ומשחקי ליגת העל. התחלתי להנחות שבתרבות, בהתחלה במועצה המקומית גן רווה מול הבית של הבנות שלי, וכיום אני מנחה גם בפתח תקווה.
יזמתי והוצאתי לאור השנה יחד עם חברי רון עמיקם, אורן יוסיפוביץ ודיתי שלי את הפרוייקט הגדול שלי ״100 הגדולים בכדורגל הישראלי״ ועיצבנו מחדש את היכל התהילה של הכדורגל הישראלי. חשבתי שהמקום שלי בעיתונות המסורתית מת כי המסורת ההיא נסוגה. נשארתי על הגלגל של התקשורת בגדול, וכמעט לא הסתכלנו אחורה. אולי רק לפעמים, בעונות המעבר, בגעגוע.
ביום ההולדת של דיתי לפני 3 שנים, צלצל ביסמוט והודיע לי שאבא ברנרד ביסמוט מת, ושהוא מבקש שאבוא. ובאנו, בועז בכה ואני חיבקתי אותו.
לפני חודש וחצי הגיע טלפון מביסמוט, אותו ביסמוט מלפני 45 שנה ברחוב קדושי קהיר 13 בחולון, כשהיינו ילדים וזה היה מזמן. הוא הציע לי להביא את עצמי גם לישראל היום, ולהיות אני בכל מרחבי העיתון. אז באתי. סגרנו הבוקר עוד מעגל.
ושיהיה בהצלחה לכולם.

https://scontent.fsdv1-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/22045607_10212593252817711_7430709287037608447_n.Xxx?oh=c3e6076ea47a051b60bd1728a1a7dafa&oe=5A447E3A

 

ועכשיו משהו אחר::

https://scontent.fsdv1-1.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/22007433_10203841900444206_2552781012016988920_n.Xxx?oh=c8c892dfa59ed0c039672e476518ebf6&oe=5A4EF479

אתמול עלתה הכתבה השנייה שלי באתר ערוץ הספורט למי ששם לב, והפעם: חסוס נאבאס
כל החלומות מתגשמים בלב
הדיכאון כבר מאחוריו, שיא היסטורי לפניו והחיוך לא יכול לרדת לו מהפנים. אחרי ארבע עונות לא פשוטות בסיטי, חסוס נבאס שב לסביליה, המועדון בו קיבל הכי הרבה אהבה, כדי לחזור ליהנות מכדורגל. האם הוא יצליח לעזור לה לשבור את תקרת הזכוכית בצ'מפיונס?