דיון התקשורת לעונת 2017/18

מה בער לערוץ הספורט לעשות חרקירי טלוויזיוני ולהשמיד את "מגרש פתוח"? - עין עצלה - הארץ

 

יצר הרס עצמי היא אחת התכונות הכי מרתקות בקרב המין האנושי. לא כשמדובר בנכשלים כרוניים שאינם מסוגלים לקבל ולו החלטה ראויה אחת שתועיל להם ולעולם סביבם – אלה ממילא נדכאים חסרי סיכוי – אלא כשעסקינן במי שרחוקים כפסע מהפסגה, ואז ברגע האחרון, במקום הצעד המתבקש והפשוט קדימה, מחליטים לבצע סלטה לוליינית שמדרדרת אותם בחזרה כל הדרך אל התחתית, ומשם לתהום. בלי לנקוב בשמות, הכרתי פעם די־ג'יי כזה, תקליטן ומפיק מוזיקה אלקטרונית מוכשר באופן קיצוני, שבכל הזדמנות שנקרתה בדרכו להגשים את חלומותיו המוצהרים – משרה קבועה במועדון מקומי, קריירה בינלאומית שתטיס אותו ברחבי הגלובוס במחלקת עסקים, טראקים פרטיים שייצאו בלייבלים שווים ויובילו אותו לתהילה – חירב את ההזדמנות בשלומיאליות־שלימזלית ספק מכוונת כשחשב, אמר, עשה, ניגן ותיקלט את הדבר הכי שגוי שאפשר היה לדמיין באותה סיטואציה. גם אנטון ניוקומב, מנהיג הרכב הרוק הפסיכדלי "דה בריאן ג'ונסטון מסאקר", הוא טיפוס פרובלמטי שכזה, כפי שאפשר לראות בסרט התיעודי המצוין "Dig!", שמתאר כיצד פעם אחר פעם הכשיל ברגע האמת את להקתו – במופע, במפגש עם מנהלי חברות תקליטים, בחדר החזרות – ומנע ממנה, כמו מחלה אוטו־אימונית, שגשוג והצלחה (והם כמובן לא מיוחדים, הרי כולנו במידה זו או אחרת פוחדים מהצלחה: מה יקרה לנו, ומה יקרה כשייוותר ריק אחריה?).

גם בטלוויזיה לא חסרים יונים שליליים כאלה. מוחות מבריקים, כותבים מחוננים, טאלנטים מרובי־יכולות ובמאים וירטואוזים שחרדת ההצלחה מגלגלת לפתחם את הכישלון. הטלוויזיה האמריקאית הרי מלאה בכל מיני דייוויד מילצ'ים כאלה, תסריטאים־מפיקים גאונים בעלי חזון מעורר השראה שמגיעים להתנגשויות חזיתיות בלתי נמנעות בעת קריטית. וכמובן שגם בישראל, שבה תעשיית הטלוויזיה אוכלת יושביה, ישנם רבים שמקיימים באדיקות את מתודת החבלה העצמית. הרי מהו פיצול ערוץ 2, שעלול להקריס תחתיו את הטלוויזיה המסחרית כולה, אם לא אקט של פגיעה עצמית יזומה? כאילו ש"קשת" ו"רשת" ערוכות ויכולות לשדר תוכן ראוי שבעה ימים בשבוע.

טל ברמן ואליה סלנט "מגרש פתוח" - דלג

מי שפותח בכל יום את ערוץ הספורט בשעה 16:00 וצופה בתוכנית "מגרש פתוח" במתכונתה המחודשת עד למופע נוסף שכזה, תרגיל מתקדם בחרקירי טלוויזיוני. זה באמת אחד המהלכים הכי תמוהים שנתקלתי בהם אי פעם, משהו בסגנון החלפת שון קונרי בג'ורג' לייזנבי בסדרת סרטי "ג'יימס בונד". לקחו משבצת שהיתה נוה מדבר לאוהדי ספורט, שיצרה סביבה קהילה והתרחשות, שהתייחסה לענפים השונים ולספורט בהקשר הרחב ביותר שלו במינון מדויק של אהבה, רצינות והומור – כלומר תוכנית שהיה כיף לחזור מהעבודה ולהישכב מולה על הספה – והשמידו אותה מן היסוד. במקום טל ברמן וטליה סלנט המצוינים ביחד ולחוד, ניצבים שם עכשיו הצמד סלוצקי ודומינגז מתוכנית הבוקר, שמביאים איתם את העדר הכריזמה, ההומור הדלוח והדעתנות הלא אינטליגנטית המוכרים שלהם. זו כמובן לא אשמתם, ברדיו ובטלוויזיה, בבוקר ובלילה, עם ובלי כובע – הראל סלוצקי ועופר דומינגז הם מה שהם. ייתכן שהם חרוצים, קוליגיאלים, נחמדים לצוות ונאמנים בצורה יוצאת דופן, רק שמגישים טובים הם לא. אחד הפרמטרים המובהקים לכך הוא שאיש אינו יודע מי הוא סלוצקי ומי דומינגז. הרי בכל צמד מוצלח – ארז ואברי, אסי וגורי, אלי ומריאנו, קיציס ופרידמן, גרייניק ואלתרמן – ברור מי הוא מי, ולכל אחד מחבריו סט שונה, שלם ומשלים של תכונות. רק שאצל סלוצקי ודומינגז מדובר בהדהוד כפול של אותה דעה, הבחנה ואג'נדה (מכביסטית). על קונפליקט או דיאלוג פורה בכלל אין מה לדבר. כבר בפרומואים, שכללו בדיחות צפויות על קלישאות ספורט שנכתבו וסופרו אלפי פעמים, אפשר היה להבין לאן תלך "מגרש פתוח" במתכונתה החדשה. וזה עוד לפני שראיתי את הראיון שקיימו השניים עם אריאל שיימן, יו"ר מכבי הרצליה בכדורגל, שהיה – בחיי – הדבר הכי משעמם שראיתי מעודי, כמו הכלאה של הגרלת הלוטו בשקופית חסות.

לכאורה המעבר של השניים נכפה על ראשי ערוץ הספורט. ברמן, שב"מגרש פתוח" נראה נינוח ומבסוט כמו בודהיסט על מורפיום ובאלמנט שלו כפי שלא היה זמן רב, עזב לטובת "הצינור", מה שהביא לתזוזה כפולה: סלוצקי ודומינגז לאחרי הצהריים, ובמקומם דניאל זילברשטיין ורותם ישראל לתוכנית הבוקר. כמה חבל שבכל הקומבינה הזאת נשכחה סלנט, מהפרסונות הטלוויזיוניות החיוניות והחינניות שנראו לאחרונה על המסך כאן ובוודאי בתקשורת הספורט. אני לא מתיימר להבין את התקצוב והפוליטיקות הפנימיות של ערוץ הספורט, אבל לא היה כדאי קודם לנסות ולצוות אותה למישהו או למישהי חדשים? למשל, לזילברשטיין, שאיתו היתה לה כימיה נהדרת בכל פעם שהחליף את ברמן? או לישראל, שעשתה התקדמות נחשונית בשנה האחרונה? או לדניאלה סמרי שמתגלה כסייד־קיק יעילה? או לעדו גור, שהופעותיו ב"מגרש פתוח" תרמו לעליית קרנו ושטורף את המסך בכל הופעה? לא עדיף היה במקום לפרק את כל החבילה לשנות בה מרכיב בודד?


וזה לא שאני סתם יורה באוויר רעיונות. כשבוע לפני שסלנט נפרדה מהמשבצת, היא ורותם ישראל ריאיינו את הכדורסלן הישראלי רוברט רות'בארט, שבמשך קריירה של יותר מעשור מעולם לא שיחק שנתיים רצוף באותה קבוצה וכעת הידרדר לליגה השנייה. סלנט וישראל חייכו אליו בנעימות, דחקו אותו לפינה ועימתו אותו עם כישלונותיו המקצועיים והאישיים כפי שמעטים מעזים־ות ויכולים־ות. לא בקטע הדס גרינברגי שגורם לך לרצות לקבור את עצמך מרוב מבוכה, כי אם ביעילות שמתוכה נבע סיפור על אכזריותו של הכדורסל הישראלי וחוסר התאמתו של רות'בארט הגמלוני לחוקיו החברתיים. במקומן, קיבלנו אווירה אולטרה גברית שמזכירה יותר שיחות של ממלאי ווינר בקיוסקים מתוכנית ספורט שמכבדת את עצמה ללא שום קונטרה.

וכאן נשאלת השאלה למה. למה שמישהו יהרוס לעצמו ובעצמו את מה שבנה בעמל רב: החלטה נמהרת ופזיזה כתוצאה מלחץ? אמון מוחלט ביכולת הלא מוכחת של סלוצקי ודומינגז לסחוב שלוש שעות של שידור חי ארבע פעמים בשבוע? או אולי משהו אחר – רצון לכוון לקהל מדומיין שלכאורה נרתע מהידענות, הרהיטות וההגשה הקולחת והאינטליגנטית של כל האופציות האחרות ולמהול את סוללת הפרשנים בקצת הדיוטות? כך או כך או כך, התוצאה היא שעלי (ושכמותי) כצופה נאמן ויתרו כאן ביודעין. נותר לי לקוות שלפחות ימצאו לי מחליף ראוי.

 

אני חושב שאין מקום לשתי תוכניות כאלה של ברברת וברברת למרות שאורחי הפאנל לעתים הם שונים, בעיקר מדבר על האנשים מבחוץ ולא על עובדי אתר ערוץ הספורט. תוכנית הבוקר חוזרת ברובה עם קטעי וידאו על דברים שקרו בלילה, בכדורגל הישראלי אף-אחד אפילו לא שותה את הקפה שלו ב-8 בבוקר. לא חושב שמגרש פתוח היה כזה עילוי עוד קודם אבל נכון שקשה לי לזהות בסלוצקי או דומינגס כריזמה יוצאת דופן, ידע או קו ודרך ברורים. טליה סלנט בעצם לא נשארה בערוץ בתפקיד אחר?