אקטואליה

כמובן, ע"י ניצחון בבחירות דמוקרטיות .
הכנסת היא הריבון האמיתי ( ולא בג"צ שגנב סמכויות ופוסל בחוצפה חוקים של הכנסת והממשלה),ובמידה ויהיה את הרוב הנדרש,אז בהחלט ניתן יהיה לפעול לביטול הדת מהמדינה .

 

יש אנשים שמקפידים לסקלץ (סינון מלשון סלקציה)כל דעה שלא נוחה להם או לתפיסת עולמם שמא יבינו כמה טפשים היו כשהניחו לאותם מרצים
באקדמיה (שמשומנים היטב היטב בין אם בכסף או מהחשש לפאדיחות מהמיליה שלהם) "לשחק" להם בראש ולגהץ להם את התודעה.
למענכם ובמיוחד בשבילכם ד"ר גדי טאוב שעשה הרהור נוסף.
Gadi Taub

מחירות הפרט לעריצות המיעוט (הארץ, 2.8.2018)
.
במידה גוברת הופך "ליברליזם" לשמה של ההשקפה שבה אוחזת אליטה גלובליסטית, בינלאומית, המבקשת לשחרר את עצמה מאחריות להמונים באמצעות פירוק הסדר הבנוי על מדינות לאום דמוקרטיות. פעמים רבות היא מכנה את עצמה "שמאל", אף על פי שרק מעטים מתוכה אוחזים במשהו שניתן לקשרו לסוציאליזם. איך, אם כן, הגענו עד הלום?

לפני חצי מאה הצירוף "שמאל ליברלי" היה נשמע לאוזן הישראלית כאוקסימורון. השמאל, היה ברור, הוא סוציאליסטי, ואילו הימנים, תומכי השוק החופשי, הם הליברלים. כשבאמצע שנות ה–60 קמה מפלגת גח"ל (גוש חרות ליברלים), שממנה נולד הליכוד, נראה היה טבעי לאנשיה — וגם למנחם בגין עצמו — שימין כלכלי וימין מדיני יהיו מאוחדים בהתנגדותם למפא"י. אבל בהדרגה, גם אצלנו וגם באירופה כבשו מונחים אמריקאים את השיח ושינו את הספקטרום כולו.

כל זה קרה רק אחרי שגם באמריקה המונחים הללו עברו מוטציה. ב–1955, כשלואיס הרץ חיבר את ספרו הקלאסי "המסורת הליברלית באמריקה", הוא לא חשב שהוא כותב על השמאל. הוא חשב שהוא כותב על המשותף לימין ולשמאל במחשבה האמריקאית. במונח "ליברלי" הוא התכוון לא רק לפילוסופיה הפוליטית של ג'ון לוק, וממשיכיו בעולם האנגלוסקסי (בנת'ם, סמית', פיין, ג'פרסון, מדיסון, מיל) אלא להשקפת העולם האמריקאית הבסיסית: אותה קומבינציה של אינדיבידואליזם, דמוקרטיה וקפיטליזם, שבעיני אמריקה הם פנים שונים של אותו דבר עצמו.

אבל מאז שלהי שנות ה–60 החלה הגלישה המושגית, שזיהתה במידה גוברת ליברליזם עם המטרות של מורדי שנות ה–60: התנועה לזכויות האזרח שנלחמה באפליה הגזעית, הגל השני של הפמיניזם, המאבק על זכויות ההומואים, ובעיקר המחאה כנגד מלחמת וייאטנם. בעיני הצעירים המורדים, כל אלה היו שלובים זה בזה, ומה שעמד בדרכם היה "הממסד" השמרני.

נאמן לשורשיו האמריקאיים, "השמאל החדש" שהתבגר אחרי שנות ה–60 החל לכנות "שמאל" לא את הסוציאליזם, אלא את הליברליזם במובן חדש זה, שהלם אותו עדיין. הוא נאבק יותר בשם חירות הפרט והאותנטיות האישית, ופחות בשם הסולידריות. לכן הוא התמכר יותר ויותר לפוליטיקה של הזהות, שהפכה למין רשת הסוואה. היא הסוותה את העובדה שהאובססיה עם זהות ואותנטיות אישית היא עיסוק אליטיסטי, שרק מתחזה לחמלה כלפי השוליים. הפוליטיקה של הסימבולי — כמה מבין מגישי הטלוויזיה יהיו שחורים, איך אכנה את נטייתי המינית, מי זכאי לכתוב את ההיסטוריה של הקבוצה שלי — תפסה את המרכז על חשבון הפוליטיקה של הממשי, ועל חשבון הדאגה לחלשים באמת. ביטול התמיכה הפדרלית לאמהות חד־הוריות בתקופת ביל קלינטון, לדוגמה, לא עורר מחאה של ממש בקרב אליטת "השמאל הליברלי". המחויבות התיאורטית למיעוטים שימשה מחסה להזנחתם בפועל. במציאות, הפוליטיקה של הזהות איננה האידיאולוגיה של השוליים. היא האידיאולוגיה של המרכז האליטיסטי, והיא משקפת ומשרתת את האינטרסים של האליטה החדשה, המכנה את עצמה "שמאל ליברלי".

מאחר ש"השמאל הליברלי" מדבר כל כך הרבה על מיעוטים, איחרנו לשים לב שהוא לא באמת מתעניין בהם. העיסוק במיעוט הוא אמצעי למטרה אחרת: דה־לגיטימציה של הרוב. זהו מאבק שיטתי ורחב היקף נגד כוחו, זכויותיו, וזהותו של הרוב הדמוקרטי.
המאבק הזה מתנהל בשתי שכבות. בשכבה הראשונה, היותר גלויה, האויב המסומן הוא הלאומיות. יותר ויותר מבקש "השמאל הליברלי" לצייר את הלאומיות, ולא רק את הלאומנות, כשוביניזם, כג'ינגואיזם, ואפילו כגזענות. כל גילוי של הזכות להגדרה עצמית לאומית חשוד מיד כראשית ה"פשיזם". "זכויות מיעוטים", בפי האליטה הזאת, פירושו הכחשה של אותן זכויות אצל הרוב. הרצון של הרוב לשמור על זהותו התרבותית ואורח חייו נתפס אצלה רק באמצעות הגילויים הקיצוניים והצעקניים ביותר, ולכן הוא מתואר באופן קטגורי לא כמימוש של זכות אלא כהפרתה: כאפליה או כשינאת זרים.
הצעקות "פשיזם, פשיזם" יוצרות את הרושם שזו התקפה של "השמאל" נגד "הימין". אבל ההתקפה אינה רק על הימין, כמובן. היא מכוונת אל מדינת הלאום עצמה: היא פועלת נגד האמצעי המעשי שבעזרתו רכשו רוב בני האדם במערב שליטה אפקטיבית פחות או יותר בגורלם.

וזאת אכן השכבה השנייה, הלוז הפנימי של מאבקה של האליטה החדשה להגמוניה: החתירה תחת הדמוקרטיה. פרויקט פירוק מדינת הלאום — מלמעלה בעזרת מוסדות על־לאומיים, ומלמטה באמצעות ההתקפה על האחדות (בשם הרב־תרבותיות) — מבקש להוציא את הכוח הפוליטי מידיו של הדמוס, העם, ושואף להעביר אותו לידיה של האליטה החדשה הזאת, שהיא משכילה ודוברת אנגלית רהוטה, אמידה וניידת, ולכן משוחררת מכבלי המקום. אליטה זו בונה את זהותה מתוך זיקה למקבילותיה במדינות אחרות, על חשבון השותפות עם אזרחי מדינות הלאום שמהן היא באה. היא שואבת את מקור סמכותה פחות מפרלמנטים ובחירות, ויותר ממוסדות בינלאומיים וזכויות אדם מופשטות, ששמירתן תופקד בידי "מומחים" מן הפקידות הגבוהה (משפטנים וכלכלנים, בעיקר). זעקתה: נאורי כל הארצות, התאחדו! (סביב האג, קרן המטבע ובריסל).

מאחר שבמערב אין אפשרות מעשית לקדם אג'נדה הדוחה במפורש את הדמוקרטיה, פיתחה האליטה הזאת רטוריקה כמעט אוקסימורונית, ולפיה הרוב הוא אויב הדמוקרטיה. הוא נמוך מצח, גזעני ושונא זרים (ביקורת שאותה אליטה נמנעת מלמתוח על המיעוטים, גם כשהם ראויים לה במובהק). ומאחר שהדמוס אינו דמוקרטי, הדמוקרטיה צריכה להשתחרר מעולו כדי להגן על עצמה מ"עריצות הרוב". זו הסיסמה שמצדיקה במשתמע את עריצות המיעוט. הרוב הדמוקרטי יתחלף במיעוט הטכנוקרטי והנאור, וסמכות המוסדות הנבחרים תדלוף בהדרגה למוסדות שאינם נבחרים.
אירופה מדגימה את כל זה היטב, לא רק בתיאוריה אלא גם במעשה: האליטה העשירה והניידת של אירופה הקימה איחוד על־לאומי שהמבנה המוסדי שלו מאפשר יותר ייצוג לאליטות מאשר לעמים. האיחוד האירופי פירק כמעט לגמרי את הגבולות של מדינות הלאום, ופגע קשות ביכולתם של האזרחים להגן על האינטרסים הכלכליים המשותפים שלהם, על זהותם התרבותית, ועל סגנון חייהם. כל ניסיון של האזרחים להשיב לעצמם מידה של שליטה בגורלם, למשל בסוגיות כלכליות או במדיניות הגירה, נפסל כ"שנאת זרים" ומוכתר כריאקציונרי גם כשאיננו כזה. לפיכך הוא הופך מיד להוכחה נוספת לכך שיש להגביל את כוחם הפוליטי של המוני האזרחים. כך כמובן הציגו האליטות הללו את הברקזיט.

זה לא מקרה. זו השיטה. שיח החמלה של האליטה החדשה, שמופנה רק כלפי זרים ומיעוטים, משמש הסוואה לאדישותה כלפי עניי עירה. אלא שעניי עירה, מהיותם נטועים במקום וכבולים ברובם לשפתם, משלמים את עיקר המחיר של ה"רב־תרבותיות", של ביטול הגבולות, של ייצוא המשרות, ולבסוף של ההגירה אל מדינתם. "בעיית דרום תל אביב" היא במובן זה גילוי מקומי של תופעה אוניברסלית: האליטה החדשה בכל המערב מתארת את הפקרת החלשים מקרב בני ארצה, כמאבק על זכויות אדם (של אחרים). משל כאילו הגירה חופשית לכל מקום היא "זכות אדם" אוניברסלית.

ומה שניכר באירופה, ניכר גם בארצות הברית, אם כי ייתכן ששם התופעה נבלמה: המפלגה הדמוקרטית נעשתה באופן בולט בבחירות האחרונות למפלגת האליטה הגלובליסטית. קלינטון עצמה נתמכה בכספם של בנקאי וול סטריט, התחככה בכוכבי הוליווד, דיברה בלהט על זכויות להט"בים ונגד הכללות ודעות קדומות על המהגרים, אבל התעלמה לגמרי מאלה שישלמו את מחיר ההגירה (כמו גם מרווחתם של המהגרים). דאגותיה הופנו לאקלים הגלובלי, ולא לשחיקת שכרו של ג'ו השרברב.
כל זה הוא משחק באש. כוון שהחלשים שעליהם ציוו לשתוק, אלה שכל תלונותיהם ורגשותיהם עברו דה־לגיטימציה תחת הכותרת "גזענות" (שוודאי אינה משקפת את עמדת רובם), עלולים להידחק בסופו של דבר לידיהם של הגזענים הממשיים, כפי שכבר קורה במקומות אחדים. כפי שכתב דיוויד פרום, "אם ליברלים יתעקשו שרק פשיסטים יגנו על גבולות, הבוחרים ישכרו את שירותיהם של פשיסטים כדי לעשות את העבודה".

האליטה החדשה לא משלמת את מחיר המדיניות שהיא מובילה — הרי בעיות ההגירה לא חודרות לטרקליני העסקים, לדירות היוקרה, ללשכות המנהלים וללימוזינות — וככל שהדבר היה תלוי בה, המדיניות היתה נמשכת. אבל בדמוקרטיה קשה להתעלל ברוב לנצח. לכן השאלה המהותית עכשיו היא מי יסייע להחזיר לאזרחים את כוחם הפוליטי שנגזל. במלים אחרות, השאלה היא האם יעמדו לשמאל המתון ולמרכז כוחם כדי לבלום את האליטה הזאת, או שבמבוכה ובבילבול (ובחרדה, שמא חלילה יכנו אותם "גזענים") הם יפקירו את ההגנה על הדמוקרטיה בידי הימין הקיצוני.

 

חברי הכנסת הערבים מטנפים על המדינה ועל צה״ל, מביעים סולידריות עם טרוריסטים וקוראים למרי אזרחי, אבל מי שחלילה מעיז לענות להם הוא גזען מטונף. הפוליטיקלי קורקט מחריבה את המדינה הזאת עד דק.
אייל ברקוביץ' קרא לח"כים הערביים "מחבלים" בתכניתו - וואלה! תרבות

 

ומה לגבי פעילות של אנשים שאינם חלק מהמנגנונים המפלגתיים?

 

מי שייצא בטענות נגדם לא יהיה גזען מטונף. מי שקורא להם מחבלים ומרגלים, כן.

 

@רוברטו באגיו31 האם במדינת היהודית שאתה מדבר עליה יהיה מותר להתחתן ולשמור כשרות על פי ההלכה היהודית בלי לשלם פרוטקשן? כי בזאת שאנחנו חיים בה לא.

 

אתם בטיול באסיה/דרום אמריקה/ כמעט כל יעד אחר בעולם. אתם בלי גרוש כי איבדתם את הכסף או נשדדתם. או שסתם התמלאתם געגועים לבית בערב שבת/ליל הסדר בפתח ואין לכם היכן לערוך את הסדר.
גם אם אתה חילוני גמור,שלא ראה טלית ותפילין כבר שנים,אוכל לא כשר ואינו שומר,אתה יהודי!! ולכן בכל סיטואציה שתחפש עזרה ,היא תגיע מבית חב"ד הקרוב,הכל ללא תמורה.עזרה נטו מיהודי ליהודי.לזה יתלווה תמיד חיוך ואמפטיה.ארגון שכל כולו מבוסס על נתינה מתוך אהבת חינם פעילות שממומנת רק מכספי תרומות של יהודים בעלי לב רחב.

כשאני מספר לכם מזה מספר שנים על "תוכנית אב" מסודרת של הקרן הממאירה והסרטנית לישראל חדשה ששמה לה למטרה לקעקע ולטחון עד דק
את הזהות היהודית של מדינת ישראל ולהציב אותה על המסלול המהיר והבטוח להפוך לעוד מדינה ערבית.
לצורך כך נבנתה כמו בחמאס מערכת מנהרות סודיות ונכלוליות (עמותות בת תחת אותה מטריית האם.לדוגמה עדאללה,בצלם,שוברים שתיקה תאעיוש, תתחילו לספור ואל תעצרו עד שתעברו את המספר הבלתי נתפס 435.כולן כולן משרתות את אותה המטרה.)
כשמסתבר לי שגם בעניין חב"ד יש תוכנית סדורה למלחמה נשארתי ללא מילים.

http://4ysc01p1vhw140bqmvpyqhpw.wpengine.netdna-cdn.com/wp-content/uploads/2017/08/17-08-2017-17-19-35-הקרן-החדשה-חבד.Xxx

 

קשת השעתה לשבוע את אופירה וברקוביץ' בגלל ההתבטאות נגד הח"כים הערבים

אייל ברקוביץ׳ מכפיש חברי כנסת-מושהה לשבוע. אביב גפן מכפיש ציבור שלכם-לא מושההלדקה. בדיוק כמו בסוריה גם כאן לבחירות אין משמעות, הליכוד יכול לקבל גם 90 מנדטים ועדיין השמאל ימשיך לשלוט בכל תחומי החיים שלנו.

 

נו, באמת. ברור שמדובר ב"עונש" כדי לצאת ידי חובה ושכל העניין הזה על הזין של קשת, כי אם היה שם מינימום של אינטגריטי מקצועי התוכנית המבישה הזאת בכלל לא היתה קיימת.

מה ההבדל? האינטרס של קשת. כי אתה יכול להשעות את שתי הבהמות לשבוע ולא יקרה כלום. אם תעשה דבר דומה לגפן, לא תהיה לך תוכנית בכלל כי הפורמט מתבסס עליו.

 

אמיר זה ברור לך שבהפקה של התכנית יעבדו עכשיו שעות נוספות בשביל להביא חברי כנסת ערבים, על אותו רעיון של אביב נגד אייל רק באקסטרים.

 

כרגיל עם דמגוגיה בינונית. לא כל "הכפשה" היא כמו לקרוא לאנשים בוגדים ומחבלים, שתי העבירות שיש עליהן עונש מוות בישראל.
אתה מתגזען פה בפורום באופן קבוע ברמה של אביב גפן ומעולם אף אחד לא חשב להשעות אותך.

 

זה כי אני מוצץ למנהלים. ויותר ברצינות, העונש שהוטל על ברקו הוא חמור מאד. לכאורה מדובר כולה בשבוע אז לא צריך לעשות סיפור, אבל זה יותר מזה. זה בעצם עונש הפחדה, כאילו להגיד ״היום אתה מקבל כרטיס צהוב, אבל פעם הבאה תקבל אדום״ ויכולנו לראות שברקו כבר פרסם התנצלות(אם הוא יזם אותה או לא זה לא רלבנטי) אז אביב גפן יכול להסית חופשי נגד מתנחלים, ובארץ נהדרת יכולים להשוות פוליטיקאים לנאצים, אבל אוי ואבוי אם נעיז לדבר על חברי הכנסת הערבים, הם ימשיכו להגן על החמאס ולקרוא לאינתיפדה ואנחנו נצתרך לנשוך שפתיים, הרי אנחנו גם ככה רק אורחים פה לא?

 

מה שחמור זה מה שיש לנציגי הרשות השנייה ולנציבי תלונות הציבור. וזה כוח לתת בראש לברקוביץ' או לאביב גפן על זכותם להתבטא.

אם קשת/רשת מעוניינת להשעות את ברקוביץ' זאת זכותה, זה אמנם מעשה צבוע לאור מקרה אביב גפן אבל זה גוף פרטי.

 

"זכותם להתבטא". יש גבול לחופש הביטוי, אתה יודע. אני לא יכול ללכת ולהגיד מה שבא לי על אדם אחר ולהאשים אותו בעבירות שהן מהחמורות ביותר במדינה בלי שום בסיס. על אחת כמה וכמה אם אני דמות בעין הציבורית.

ובכלל, בעצם זה לא הימין שמתעסק בלהציב גבולות וקווים אדומים לחופש הביטוי יותר מכל פלג אחר? זה לא בעיקר הימין שתוקף את כל מי שנוגע בפרות הקדושות שלו - יש גבול למה שמותר להגיד על חיילי צה"ל, יש גבול למה שמותר להגיד על הדת (ראה את הקרקס סביב המערכון ההוא של ארץ נהדרת), וכו' וכו'?

הצביעות הזאת עם ערכי הדמוקרטיה מתחילה להיות מעייפת. מגנים עליהם כשנוח ומעיפים אותם מהחלון ודורסים אותם בשנייה שזה לא רק כדי לחזור להגן עליהם כשזה שוב נוח, וכך ממשיכים.

 

לא מדובר בסתם הערה, אלא בקריאה שבעצם אומרת שצריך להוציא להורג אנשים. אם היה אומר על הערבים שהם אוכלים חומוס ונוהגים בלי רישיון אז זה היה במסגרת חופש הביטוי, להגיד על אדם שהוא מחבל זאת הוצאת דיבה.

מה שיפה זה שהשטות הזאת עם ברקוביץ' מעוררת דיון, אבל כש"מר כלכלה" רוצה להצמיד את תקציב הביטחון לתוצר, כאילו מערכת הביטחון היא הגוף הכי יעיל ושקוף בישראל, זה לא מזיז לאף אחד. באריתריאה או איזו דיקטטורת חונטות אחרת יש למערכת הביטחון פחות כוח מאשר פה, כי אף אחד לא רוצה להצטייר כמי שמזניח את הביטחון.