הפלייאוף זה העונה שבה החלומות מתנפצים וקיובי שלא יודע למסור ברמה מספקת אוכל קש. לא משנה כמה כתבות מפרגנות ייקבל מגבריאל היידו בתור הקיובי ששובר סטריאוטיפים. ממה שראיתי מלמאר בראיונות מדובר באמת בבחור טוב ומאחל לו באמת שיידע לשפר את המסירה מהפוקט לרמה טובה,יציבה ואמינה כדי שתאפשר לו קריירה ארוכה ומוצלחת. בסופו של דבר יש הרבה מאוד גריפינים , קאפרניקים וקאם ניוטונים שלא הצליחו באספקט הזה מספיק ובסוף דיי גמרו לעצמם את הסוס.
במעט הזמן שאני רואה NFL כבר ראיתי קבוצות זוכות בסופרבול עם קיוביז שבקושי מסוגלים למסור ליותר מ-20 יארד בלי להסריח ב-8/10 מהנסיונות. גם העונה זה היה מתאפשר אם הפאטס היו מצליחים לחזק את האופנסיב ליין ולהשאיר את AB או אפילו להביא במקומו את עמנואל סנדרס. ההתרכזות בלמאר (שהוא ללא ספק בשלב הזה של הקריירה עדיין קיובי מוגבל עם הידיים ועם הראש) - או בכלל ביכולות של QB בלבד נטול קונטקסט בהקשר של כל היכולת של הקבוצה מסביב (טקטית, פרסונלית) - קצת מחטיא את המטרה, בטח שמסתכלים על כל העונה המוזרה הזו (קאזינס הגיבור של אתמול, טאנהיל הגיבור של היום, גארופלו הגיבור של מחר). גם אני בעונות הראשונות התרכזתי ביכולות אישיות של קיובי בלבד כאילו זה חזות הכול - וזה משהו שמשום מה אוהדי פוטבול ותיקים בהרבה ממני ממשיכים לעשות - אבל בסוף פוטבול זה: 1) סוג של שחמט מרתק (לפחות בימים הטובים שאין בו יותר מדי יצוריזם) שכל כלי תלוי בכל כלי במגרש (שאפילו חוליית ההגנה יכולה להשפיע על חוליית ההתקפה ולהפך). 2) הליגה הולכת/הלכה לכיוון מאוד ברור של מסירות מהירות וקצרות של קיוביז, שמצריכה פחות creative עם פצצות על כל המגרש ויותר דגש על אימון טוב*, ניהול משחק וקבלת החלטות אגרסיבית מצד מאמן ו/או קיובי (זימר וקאזינס כל המשחק לעומת קאזינס וזימר בסוף המשחק מול הסיינטס). ולמרות כל הזיוני שכל, ברור שאם יש generational talent בעמדה החשובה ביותר במגרש (מהומס) אז זה תמיד פוטנציאל ל-game changer, על אחת כמה וכמה שיש גם גאון התקפי על הקווים שמנהל את העסק (ריד) ובגללו זה נראה כאילו יש 500 שחקני התקפה בו זמנית שרק מחכים לזיין. ולכן, אם החבורת עלובים האלה לא מנצחים אפילו את פאקינג יוסטון, באמת שילכו למצוץ ושלא יצייצו (תרתי משמע) עד הודעה חדשה. anyway, אך ורק בגלל ההגנה של הצ'יפס וכי רודג'רס לא היה קרוב ללשכנע בשום שלב העונה, אני עם הניינרס כבר מאמצע העונה פחות או יותר. גארפולו משכנע יותר מגוף בתקופה האחרונה והתרשמתי ששאנהן מנהל משחק אגרסיבי יותר ממקווי שבנושא הזה היה שמרן מדי בפלייאוף של העונה שעברה. * - הראמס של השנתיים הקודמות עם רובוט שעובד לפי הוראות הפעלה כמו גוף היו דוגמא מובהקת לכך. **
איכות QB = מרווח הטעות שהוא מאפשר לקבוצה שלו. בולטימור קבוצה שלא יכולה להרשות לעצמה לפתוח משחקים בצורה איטית וחלשה ו/או להיקלע לפיגור כי ברגע שלמאר נאלץ לזרוק בדאוני מסירה ברורים וההגנה מודעת לכך---------->פחות חוששת מריצות ומרכזת פחות משאבים בתיבה-------->מה שראינו אתמול. זו הסיבה שקברתי את הקריירה של פיליפ כפרנצ'ייז QB בליגה. או הסיבה שאני בחיים לא אוכל לקחת קבוצה עם קאזינס ברצינות. זה לא אומר שהם לא QB's טובים ושאי אפשר לנצח איתם אבל הקבוצות שלהם תלויות ברצף אירועים והתפתחות מאוד מסויימת של משחקים כדי שתהיה להם יכולת לתפקד ברמה גבוהה. ה-QB's שלא זקוקים לכך הם העילויים האמיתיים וניתן לספור אותם על כף יד אחת כרותת אצבעות. ומסכים עם כל מה שאלעד כתב. גם אם יש לך את אחד העילויים הבודדים האלה זה לא מבטיח סופרבול, בטח לא כשמדובר ב-Sample size כל כך קטן + פורמאט נוקאאוט. אבל זה כן מקרב אותך משמעותית ומצמצם את ה-Range of outcomes של העונה שלך. נותן לזה 24 שעות עד שסוללת עורכי הדין של דון רוברט טוענים שהוא בכלל נדרס רטרואקטיבית עם מכונת זמן יממה לפני המשחק מול טנסי ושמגיע להם משחק חוזר.
ובנימה רצינית יותר - מצער לראות את שחקני הקבוצות הלוזריות שיושבות בבית במקום להתכונן למשחק פלייאוף מציקים ופוגעים באזרח הקטן. מקווה שהליגה תמצא דרך להעסיק אותם החל מהעונה הבאה.
נשמע כמו הדו שיח הפנימי שראיין פייס מנהל בינו לבין עצמו לפני כל משחק שמיצ׳ל פרנצ׳ייז QB טרוביסקי עולה מתחת לסנטר וחוטף 57 הפרש בראש. אצל אנשים שיודעים מה הם עושים אין מקום לשאננות וזילזול ביריב. ביל אובראיין ודשון ווטסון זה הצמד מאמן-QB הכי מפחיד ו-ווינרי בפלייאוף ואני לא מתכוון להקל בהם ראש.
חצי שעה. http://25.media.tumblr.com/6f05a0e7781ddd689069eaddbf4a4d92/tumblr_mszelfW1951s78xdco1_500.Xxx
