ליברפול 2019/20 - אלופת אנגליה!

אישית דווקא המשחק נגד צ'לסי תמיד נצרב לי בזכרון כפאשלה הגדולה של העונה ההיא ולא בגלל ההחלקה. דווקא זה היה המשחק אפילו יותר מפאלאס שעבורי סימל את הקבוצה של 14\13 ואת המחלות שלה. אני לא יודע אם אנשים זוכרים אבל תיקו היה תוצאה מצוינת עבורינו באותו משחק. אבל הקבוצה הזאת פשוט לא ידעה לשחק על תוצאה, לא ידעה למעשה שום דבר חוץ מהרפתקנות חסרת תקנה. זה היה מה שהפסיד לנו את המשחק הזה וגם את האליפות בסופו של דבר. אירוני שזאת הייתה אנטיתזה לקבוצה של 2009, הפסידו את האליפות מסיבות מנוגדות לחלוטין.

ה3-3 נגד פאלאס היה פחות טראומטי כי שם האליפות כבר לא הייתה בידיים שלנו וגם ב3-0 המשכנו להפקיר את ההגנה בנסיון לנפח את הפרש השערים.

 

דווקא בעונה ההיא גם לסוארז היו שותפים מעולים בחלק הקדמי ומה הפלא שכולם פרחו סביב סוארז והוא עצמו נתן עונת שיא.
מערך יהלום עם ג׳רארד כ-6 ומספרים מפלצתיים, הנדרסון כבש 6 שערי ליגה והיה גדול, קוטיניו איתם במרכז השדה, סטרלינג מתחת לחלוצים, זה היה פשוט מטורף.

סלאח היה מטורף, בזכותו העפנו את סיטי ורומא מהאלופות, שבר את השיא בליגה עם הרבה בישולים, הרביעייה נגד ווטפורד, לגמרי העונה הכי גדולה שראיתי.

 

בין פאולר לסוארז זה אנטי כדורגל של הוייה ולפעמים של בניטז.
הם הובילו קבוצות הגנתיות באופי.
הוייה לקח את זה לאקסטרים ושיחקנו קו נמוך מאוד עם הופייה הנשו והאמן כשמבססים על ארוכים להסקי ואואן. זה לא נקרא שההגנה מובילה אותך, זה לשים את כל הביצים על ההגנה.
אצל בניטז היה גם וגם, הוא היה יותר חכם טקטית אז זה היה יותר מעודן אבל גם אצלו הדגש היה לעמוד נכון הגנתית לפני מחשבה יצירתית של שבירת הגנות.

 

לא אמרתי שלא היו לו שותפים מעולים, אני אומר, בוא תסתכל מה הם היו לפני שסוארז הגיע, מול מה הקבוצה שמסביב לסלאח הייתה לפני. ובנוסף זאת לא הייתה הפואנטה המרכזית שלי, אלא מבחן העין, ובו סוארז מבחינתי ניצח בענק. פשוט audacious.

מה שכן עומד לזכותו של סלאח זה שגם אשכרה רצנו בליגת האלופות באותה העונה, בזה יש לו לגמרי יתרון על סוארז של 13/14.

 

עם כל הכבוד לסלאח, הוא לא סוארז. עם סוארז היתה אמונה שאפשר לנצח כל קבוצה בכל מקום לא משנה בכלל מי בהרכב.
סלאח נהנה מקבוצה אדירה, בטופ3 העולמי לפחות בשנתיים האחרונות.

ג'רארד הוא השחקן הכי גדול שראיתי במועדון, האיכויות שלו ביחד עם ההשפעה על הקבוצה זה דברים שקשה להבין. תראו עם מי הוא שיחק רוב השנים...
אני מסכים, הוא שחקן האול-ראונד היה גדול שראיתי, יכול מאוד להיות שהוא היה האול-ראונד היה טוב שגם היה.

רשמתי את זה פה כבר אבל גם היום - אני מצדיק את ההחלטה של רודג'רס לעלות למשחק נגד צ'לסי במטרה לנצח.
זה לא רק שהקבוצה ההיא לא ידעה לשחק מסוגר גם אם היתה צריכה (שוב, תזכרו מי היה אז בהגנה ובשער).
זה גם שהמשחק ההתקפי הוא מה שהביא אותנו בכלל לנקודה ההיא.
אני מאמין במנטרה של "המעז מנצח". אני רוצה לראות אותנו עולים לכל משחק במטרה לנצח אותו, בטח ובטח ובטח כשיש לנו את הכלים.
זה מאוד כאב, אבל אני מעריך את רודג'רס על זה.

 

סינדרלה בנימינה


רון עמיקם


"פתאום זרח אור גדול בחדר, ומול סינדרלה הופיעה פיה קטנה וחמודה, ובידה שרביט קסמים. "הזדרזי, יקירתי," אמרה לה הפיה, "את מאחרת לנשף."

"אני?" התפלאה סינדרלה. "אבל... איך אגיע לשם? וגם אין לי בכלל מה ללבוש!"

מיהרה סינדרלה לחצר וראתה על העץ יונה, ובמקורה שמלת זהב הכי יפה בעולם! וגם נעלי זהב קטנות היו שם, ושרשרת פנינים.

מרכבה מפוארת, רתומה לשני סוסים לבנים, חכתה לה ליד השער"



רק אוושת חיכוך ספוגית מגן העצם בגרביים המתוחות נשמעה בחדר. דרור קשטן, שיערו הלבן משוך לאחור, עמד עם פתק קטן בידו, גבו מופנה אל הקהל וסימן על לוח המתכת שמות בכתב חרטומים. קובי בלע את הרוק, לקח נשימות קצרות ועצבניות משל היה חולה קצרת, עיניו יצאו מחוריהן כדי לפלס דרך חולצת התכלת של המאמן האגדי. תמונות ריצדו מול עיניו: הטלפון ב-7 בבוקר מדוד גדי, דוד ג'ונסון. טלפון נוזף, חסר אחריות, מקיץ מחלומות טרופים. האימון של אתמול, שאלוי, התרגול, שאלות העיתונאים, כל הסקפטים, הכפר הירוק, רז הירוק, גלזגו? גלזגו ריינג'רס? קשטן פנה הצידה וחשף את הסוד. על הלוח היו מונחים 11 שמות. בצד שמאל של הלוח, למטה, ליד שרטוט שער היריב, היה רשום בכתב נהיר: קובי ראובן. הוא עצם את עיניו, נשען אל הקיר הצבוע בגסות, ונשם בפעם הראשונה מזה יומיים נשימה עמוקה, ממסטלת, מטרפת חושים.


* * * *


בית ספר 'הנדיב', 100 מטר מהבית ברחוב העצמאות, שכונת ורבורג. בית ספר דתי, עם מגרש קט-רגל. איזה מונומנט מרשים היה 'הנדיב' עבור קובי. מי בכלל רצה ללמוד, רק לשחק, לשחק ולחלום. פעם הוא היה מלמיליאן, פעם הוא היה אוחנה. בשיכון של בנימינה יכולת רק לחלום. אילו נולדת במושבה, יכול להיות שהחלומות היו מתגשמים. אבל בשיכון, כשאבא נוסע השכם בבוקר לעבודות הנגרות בפרדס-חנה ואימא עושה משמרות כאחות, יכולת ללכת לבית הספר, כאילו ללכת, ואז לחתוך בריצה את הרחובות אל 'הנדיב'. כדי לשחק. לשחק ולחלום.

זו הייתה העונה של בית"ר ירושלים. בוינטר, בלוד, בקרית-אליעזר, בבלומפילד נשמעה הקריאה 'יאללה בית"ר'. לבנימינה לא הגיעו הקולות, קצת מראות. הנה מלמיליאן, הנה אוחנה, הנה קשטן. אליפות ראשונה, קבוצה ראשונה, הפועל בנימינה. איזה אושר זה לילד בן 10 שרוצה להגשים חלום, פעם בתור מלמיליאן, פעם בתור אוחנה.

דני השפמנון היה המאמן. אף אחד לא ממש קרא לו שפמנון, רק לחש, שלא ישמע. קובי הרגיש אצלו כמו ב'הנדיב', מלך שערים, רק עם חולצה ונעליים ומחוז. מחוז צפון, ילדים ג'. הכדורגל היה כל עולמו של קובי גם אם הפועל בנימינה שלו הייתה שק החבטות של המחוז. פעם 13-4, פעם אחרת 11-3. לו לא היה אכפת, את השערים שלו הוא נתן, גם בשמינית הגמר מול הפועל רעננה. 2-0 הייתה התוצאה המחצית לטובת הילדים מרעננה, כשהשפמנון הביט בו בתקווה, והוא החזיר לו במחצית השניה ברביעייה. בגיל 12 זו הייתה פסגת הקריירה שלו, רביעייה שלמה, במשחק גביע נגד הפועל רעננה. רק כאשר לקח אותם השפמנון, את כל הקבוצה, למשחק הנבחרת באצטדיון הלאומי ברמת-גן, ליד תל-אביב הגדולה, כדי לראות את המשחק נגד אוסטרליה, הבין קובי מה זו באמת פסגת קריירה. זה היה המשחק הראשון שהוא ראה בחיים שלו, משחק אמיתי, עם קהל והד משכר. ועם איזה חיוך הוא חזר הביתה כאשר ראה את אלי אוחנה כובש את הפנדל. חיוך של מנצח, חיוך של ילד שהגשים חלום.

שנתיים שלמות החזיקה הפועל בנימינה מעמד. לא הניצחון על רעננה, דווקא ההפסדים התכופים, הם אלה שפירקו אותה. לקובי נשאר הקט-רגל, בשיכון, פעם בתור מלמיליאן, פעם בתור אוחנה. פעם עם קבוצת 'הנמרים' ופעם עם 'ארגנטינה'. ככה כל שנה. טורניר, קט-רגל, ונגמר. בכתה ט' הוא החליט שזה לא מספיק. בנימינה ו'ארגנטינה' היו קטנות עליו, העיר הגדולה חדרה קראה לו.

וכך, כשהוא שורך נעליו בחדר ההלבשה ועיניו עוד תלויות בלוח, כשהוא מתיר את הקשר פעם אחר פעם, וחמיצות זיעתו מכה בנחיריו, חש קובי את ריח עשן הפליטה של אוטובוס 872 שהיה מוריד אותו בגיל 14 במרכז חדרה. לפעמים, כשאימא לא נתנה את הכסף, הוא היה עוצר טרמפים. לעיתים, כשהיא נתנה, הוא היה צועד לעבר תחנת האוטובוס במושבה. מצד שמאל עמד המגרש של בנימינה, עם עצי האקליפטוס על הגבעה, היציע חסר המושבים. אחר-כך הגיע בית הקברות שבו המייסדים וחללי הקרבות היו שוכנים זה לצד זה. ואז הייתה באה הירידה והגשר תחתיו הייתה חולפת הרכבת לחיפה. ואז התחנה, עמוד תלול ועליו שלט צהוב, שחלודה בפינותיו נתנה בו סימנים. ריח חזק של יסמין פורח היה פוקק את מערות אפו, כל הדרך לחדרה, דרך פרדס חנה, שלוש פעמים בשבוע.

זו הייתה אמנם רק אליפות מחוזית, אבל זו הייתה אליפות, וכמו שהיא באה, ככה נעלם איתה הכדורגל. באורט בנימינה החליטו שבגרות, וכדורגל דרך קו 872 לא יכולים ללכת יחד. זו הייתה חתיכת בחירה, אהבה או עתיד, פנטזיה או בסיס, שיכון או מושבה, מלמיליאן או אוחנה. קובי בחר במציאות.

את הכדורגל הוא החליף במרחבים ירוקים. בפנימייה של 'הכפר הירוק' אמנם אפשר היה לשחק קט-רגל בערב, או כדורגל בנבחרת של בית הספר החקלאי, אבל כדורגל אמיתי שיחק רק יאיר, הילד מבית"ר ת"א שמכבי הרצליה לקחה אותו לחזק אותה בעונה הראשונה שלה בליגה העליונה. הסיפור הזה עבר מפה לאוזן, כל כתבה בעיתון מילאה את החברים גאווה, זה היה עוד סיפור על ילד שהגשים חלום. קובי היה תולה את עיניו בקנאה, כשהוא מחכה שזה יקרה גם לו. שהפנטזיה תכה את המציאות, תעביר לה בין הרגליים, ותשלח את הכדור לחיבורים. אבל פעם היו אלו ההורים, פעם מבחני הבגרות, ופעם הצבא, גדוד 605 של ההנדסה הקרבית.

כשבמסעות היו שרים "או או או, עפה לי הרגל", הוא היה רואה את הרגל לא בשדה מוקשים, אלא צמודה אליו ומונפת כשהיא פוגעת בכדור העור, נותנת בו צליל של חבטה עמומה, ואחר-כך את קול הנשיקה, נשיקת הרשת. בסיום הטירונות, כשהחברים למחלקה הוצבו בתרגילי הסדר והמשפחה בטריבונה היו אלה הסמלים, יפתח ורז, שצחקו עליו.

- דמיין שאתה נכנס לטדי.

הוא היה נותן בהם מבט מלא בוז ומתריס.

- יבוא יום ואת תתקשרו אלי לבקש כרטיסים.

כשהחזיק קו בבית לחם, קילומטרים ספורים מטדי היה מדמיין את עצמו שומע את הד שאגות האוהדים, שחגגו עוד אליפות צהובה. עכשיו, שהוא נתן לראשו להיחבט קלות על הקיר מאחריו, פותח וסוכר את עיניו חליפות, הוא שמע את ההד הזה, הרבה יותר קרוב, הרבה יותר מציאותי ואז ראה מולו את קשטן. ונדמה לו שהיה שם, בזווית הפה המוטה, חיוך.



* * * *


זה יוסי יוסף, משווק הבשר מהשיכון, שאמר לקובי שהוא הולך לסדר לו מבחנים אצל קשטן. יוסי יוסף היה נוהג לשבת על הגבעה בליגת המושבים, בימי שישי אחר- הצהרים, ואחר-כך דואג לומר מילה טובה, להבטיח הרים וגבעות, כשהכל מסביב היה רק הרים וגבעות. בנימינה, גבעת-עדה, ברקאי. במשחקים האלה, רגע לפני שהשבת נושקת לשמש, כשניחוח הכרמים ופריחת היסמין סביב, קשטן לא היה מופיע, אפילו לא בחלומות. זה בני השוער, הסמנכ"ל של היקב, קרובי המשפחה, החבר'ה עם הכרס. קובי היה שם הכי צעיר, חייל לפני שחרור, לפני הלא נודע.

- לך תמצא קבוצה, היו אומרים לו,

- אפילו ליגה א'

אבל הוא היה ריאלי. מגיל 14 הוא לא שיחק. מסגרת הייתה זרה לו, עד שבא מישהו ולקח אותו, אבל ממש לקח אותו לאימוני הפועל ת"א. אלי כהן הבטיח, גילה סבלנות, אבל יוסי יוסף הבטיח יותר. הוא הרי שיווק בשר, וגם היו לו באוטו הרים וגבעות.

- אתה לא תשחק בהפועל ת"א, דיברתי עם קשטן.

קובי חייך, משך כתפיים, לא שאל למה ומדוע, ונתן ליוסף לדבר.

- אמרתי לו בחור מבנימינה. מתאמן בהפועל ת"א. תגיד לאלי כהן שהצבא לא משחרר אותך לאימון. מכסימום תחזור עוד שבוע.

וקובי הלך למאמן האדום, סיפר שקר לבן. לא ממש שיקר, סיפר מעשיה, התפתל, קיבל פס ועלה לירושלים.

קשטן והוא היו הראשונים בבית-גן. קובי ניגש, קשטן הקשיב והנהן. לא יותר מדי. הוא לקח את החולצה מספר 19 וניגש לחדרי ההלבשה כשעיניו קרועות לרווחה. גובלן של סמל המנורה מצד אחד, תמונה גדולה של כל הקבוצה, אולי מבית מלון, אולי משדה תעופה. שאלוי על הרצפה, חרזי מעליו, הנה אוחנה בצד, עם דדש. בחוץ היו אולי 10 מעלות שחלקן נכנס פנימה אל תוך הלובי, אבל קובי הזיע מהתרגשות. הוא נכנס לחדר, התיישב על אחד הכיסאות, עיניו מושפלות, גופו רועד. לפעמים הגניב מבט, מדד את החדר, ניסה לדמיין איפה יישב כל אחד. הוא היה שם לכל היותר משקיף, זו הייתה בית"ר והוא היה שם זר.

כשנכנס ניר רייכמן וביקש את הכיסא, הכיסא שלו, קובי התרומם ומצא כסא אחר. רענן דרעי היה השני שהקים אותו וכך הוא עבר ממקום למקום עד שמצא פינה, בין רייכמן לגיא גריף, שניהם מחליפים, ממש מול הכניסה. קשטן נכנס ואיתו מאמן הכושר, נתן כמה הוראות שקובי השתדל לבלוע אותן אות לאות, ואז התרוממו כולם. קובי התבונן, קורנפיין חצה את מסלול הליכתו, שאלוי חל ואחריו פישונט. מה עושים עכשיו? עושים בושות או מה? אף אחד לא שואל, אף אחד לא מתעניין, הוא מכיר כל אחד לפי הביוגרפיה של האימא שלו, הם לא יודעים אפילו מה שמו.

הקול הצרוד והמתכתי של קשטן הקיץ אותו מהמחשבות.

- מה אתה משחק?

קובי לא ידע מה לענות. הוא הרי לא בדיוק שיחק.

- אני למעלה, בהתקפה

הוא הבין שהתשובה אידיוטית, אבל לא הייתה לו אחרת.

- מה בהתקפה?

הוא הבין שקשטן מאבד סבלנות ולכן החליט לסגור עניין, יהיה מה שיהיה, רק שיתחיל.

- שים אותי חלוץ.

קשטן פלבל בעיניו, משך את שפתיו בהבעת פליאה והראה לו במהירות ובצעדים קטנים את גבו.

40 דקות ארך המשחק, לקובי זה נראה כמו 40 שניות. את הכדור הראשון הוא קיבל מרייכמן והקפיץ מעל קורנפיין, את הכדור השני הוא יירט מקו הרוחב ונגע לפינה ואת הכדור השלישי הוא חטף מטריטיאק האינסופי ובעט מקצה הרחבה לחיבור. בזווית העין הוא ראה את הכוכב הפצוע, אוחנה, לופת את ראשו ספק שואל את מי הוא רואה. קובי היה בטוח שעובדים עליו, כל כך קל? מי פה לא משחק ברצינות, למה לעשות לו דווקא? היה נדמה לו שהוא חולם, אבל הכאבים בשרירים הבהירו לו, שאם זה חלום, הוא ישן עכשיו על מסמרים.

מאיר האפסנאי קרא לו לחדר של קשטן. הוא הלך בצעדים פחות מהוססים, יותר רחבים.

- מאיפה אתה? לקשטן היו יריות, לא שאלות.

- מבנימינה.

- איפה שיחקת לפני כן?

- לא שיחקתי.

הוא ראה את לחייו שזורי הנימים של קשטן מתאדמים ולרגע היסס.

- אני שואל ברצינות.

- אני לפני שחרור. מהצבא. ולא, לא שיחקתי לפני הצבא.

השתררה דממה. קשטן ניסה לחפש שאלה נוספת, מתקשה להתאושש מהתשובה.

- איפה נמצא הכרטיס שלך?

- אין לי כרטיס.

- אתה בטוח?

- שיחקתי במכבי חדרה בגיל 14. אולי נשאר לי שם.

פתאום קשטן חייך, חיוך של הקלה מהולה בתדהמה.

- לא נשאר. נדמה לי. אפילו לקשטן היו היסוסים.

- תמשיך להתאמן אצלי.

- אני מתאמן בהפועל ת"א. לקובי לא הייתה תשובה יותר מוצלחת, הוא כמעט התנצל. על תפיסת הכסא של רייכמן, על ההקפצה מעל קורנפיין, על החטיפה מטריטיאק. הוא היה מוכן להתנצל אפילו על התדהמה של אוחנה, אולי זה לא ייטיב עם הרצועה הצולבת, אבל כל מה שיצא לו היה:

- אני מתאמן שם.

- אין סיבה שתמשיך להתאמן שם, אתה נשאר אצלי.

והוא נשאר. מגיע כל יום, מתאמן ברצינות, מקבל תפקיד ומבצע. הקבוצה זכתה באליפות, הוא היה בחגיגות השמחה, הוא קיבל טלפון מאברהם לוי, המנהל.

יש לו קול סדוק כזה, לאברם. מנסר, ספק קטוע.

- דרור רצה שתגיע לאימונים אחרי הפגרה.

קובי חשב שהוא מחסיר כמה פעימות, אבל זה בטח היה הקול הקטוע שהחסיר. כשקיבל בטחון, ניגש לקשטן. אם הוא רוצה, ואני רוצה, ואברם התקשר, אני שחקן בקבוצה הזו. עם רייכמן, וקורנפיין ואפילו טריטיאק ואוחנה לא יתנגדו.

- מה קורה איתי? הוא היקשה על המאמן הוותיק.

לקשטן הכל היה ברור.

- אברם לא דיבר אתך? הוא ידבר אתך. רגע, כמה אתה רוצה?

קובי לא עשה את החשבון. עם משכורת צבאית של 250 שקל לפני תוספת הסיכון, הוא לא ידע כמה יספיק לו. הוא כבר לא היה חייל, אז הוא ביקש לחשוב, לשאול את הדודים.

- תבקש 10,000 שקל ואלף שקל על כל נקודה.

לדוד גדי הכל היה ברור. אם הילד מוכשר, ודדש עשיר, את הכסף צריך רק לקטוף מהעצים.

- אולי תציע לי אתה סכום ונראה אם זה נראה לי, הוא היקשה על אברם, חושש שתכף הוא ייזרק אל מגרש החניה.

- 3,000 שקל, דירה בירושלים ו-500 שקל לנקודה.

- לא, מה פתאום? אני רוצה 10,000 לחודש, אלף לנקודה ושכר דירה.

אפילו לקובי היה ברור שהוא מתחצף, אבל אברם דאג לנסר את חלל החדר בחצי זעקה:

- אתה חוצפן, אתה ילד.

לקובי היה ברור שהוא לא מוותר. אם ככה עושים משא ומתן, אז דוד גבי הולך להיות גאה בו.

- לא? לא צריך, ביי.

בדרך למגרש החניה הוא נכנס לקשטן, אולי להיפרד. קשטן קפץ ממקומו ובאותם צעדים קלילים והא סגר את המרחק בין חדרו למשרדו של לוי וסגר אחריו את הדלת. – תישאר פה, אל תלך – הוא הורה לקובי.

קובי היפנה את הגב לדלת, אבל נתן לאוזנו להימתח.

- תן לו מה שהוא רוצה, אני רוצה אותו, הוא שמע את קולו העמום של קשטן.

חיוך רחב, בלתי נשלט, התפשט על שפתיו. הוא אפילו לא חיכה שקשטן יפתח את הדלת לרווחה ונדחק בינו לבין המשקוף, מתייצב מול אברם. היה לו לאברם מין חיוך אבהי מהול בשביעות רצון כשהוא נשען אחורה אל כיסאו וחשף שיניים:

- אתן לך 7500 שקל, 750 לנקודה ושכר דירה.

- אני מסכים.

אפילו אברם לוי היה מופתע לדעת כמה הוא מוצלח.



* * * *


עבור קובי זה היה חלום. הוא לא שיחק, אבל הוא התאמן, נשם וחי את השחקנים, דיבר והתערה. בדירת אמו של אברם, ברחוב אגריפס, הוא סידר כמה דברים, פותח חלונות לרווחה ונותן לניחוחות שוק מחנה יהודה להיכנס לסלון הקטן. השוק היה ביתו, ובביתו. לפעמים חשב שזה יהיה אפילו נחמד אם קשטן ייתן לו לשחק, לא רק להרוויח.

כשזה קרה, בחיפה, הוא קיבל טלפון.

- שלום, מדבר רז.

לקובי לא צלצל שום רז, אבל זה היה הסמל מטירונות צוקי עובדה, שצלצל להזכיר לו:

- שמע, אני אוהד מכבי חיפה וחשבתי שאם כבר אתה משחק בבית"ר ירושלים, אולי תזכור אותי ותסדר לי כרטיס.

שאון התופים של תזמורת צה"ל הדהד באוזניו. הטקס, הטריבונה, הלעג. הוא הבטיח, הוא מקיים. אני, קובי ראובן, מסדר כרטיסים למשחק של בית"ר ירושלים בחיפה. ואני משחק.

זו הייתה רבע שעה משכרת. ניצחון גדול, אפילו ענק, ורבע שעה של חגיגה במגרש. ההשתייכות הייתה כמעט מוחלטת. הכל התגשם: המבחן, השכר, הדירה, המשחק. סינדרלה הוזמנה לנשף.


"אבל לפתע צלצל השעון שנים עשר צלצולים. אוי ואבוי, הגיעה שעת חצות! הקסם עומד להעלם בכל רגע ואתו השמלה, הנעליים, הפנינים, המרכבה! עליה לברוח מכאן ולמהר הביתה."



קובי היה מוכן. הוא הטיח את כף רגלו הימנית במרצפות הקרות, כדי לשמוע את צליל מסמרי הברזל מנעליו, התרומם כשהוא לוקח שאיפה עמוקה מהאוויר הדחוס ניחוחות של שמן עיסוי, חלף ליד המראה, וחזר לשניה להתבונן בעצמו. הוא היה חיוור, יותר מדי חיוור ונרגש. הכל היה ברור לו, ועם זאת לא ברור. רק יומיים קודם הוא היה עוד שחקן מהסגל, פתאום הוא היה הסגל עצמו.

הוא זכר היטב כל דקה. איך סטפן שאלוי קילל בהונגרית בלובי של חדרי ההלבשה, איך החבר'ה יצאו מהשש-בש כדי להבין, איך ההונגרי הגבוה התיישב על הספסל מתחת לגובלן כשהוא נועץ מבט זועם על הרצפה ואיך קשטן הורה לו בתקיפות להתלבש, ומיד. קובי ידע שמחר יופיעו כבר הכותרות, הרי הכתבים הזריזים בירושלים יכולים היו לדעת מה קורה באסיפה עוד לפני שהיא הסתיימה. הוא לא ידע מה תהיה הכותרת של היום למחרת.

בסוף שאלוי עלה על המגרש ונעמד ליד קובי, לחכות לקשטן. המאמן הזועף, עם עוד קמט של עצבים, יצא מחדרי ההלבשה עם צעדיו הקטנים והזריזים והתייצב מול שאלוי. קובי רצה להיעלם מהאזור. מול רשף מלותיו של קשטן אי אפשר היה לעמוד. אבל קשטן הקדים בצעקות כבר מהצעד הראשון על המשטח.

- עכשיו תחזור לחדר ההלבשה ותלך הביתה.

קובי ידע שהוא מדבר אל שאלוי, ולכן קפא על מקומו.

- אתה לא תגיד לי מתי לדבר אתך ולא תעשה פה מה שאתה רוצה. לך הביתה ותחזור כשאני אגיד לך לחזור".

קובי התבונן על שאלוי, שהיה חייב להגיד משהו, אבל מלמל משפט באנגלית שאף אחד לא הבין, ופנה לחדר ההלבשה. בזווית העין היה נדמה לקובי שהוא רואה את רייכמן מזדקף, אבל זה רק היה נדמה לו. גלזגו ריינג'רס כבר נחתה, אסור היה לדמיין. אחרי יום כזה של קשטן, זה אפילו היה מסוכן.

האימון הבא נערך באצטדיון טדי. קובי אהב את האימונים שם. הוא לא היה צריך לצבוט את ידו כדי להזכיר לעצמו שהוא שחקן בית"ר ירושלים. הוא קיווה שתהיה אווירה כמו במשחק נגד בנפיקה בחודש שעבר, כדי שהקור הזה, שהתחיל להסתובב בירושלים, ייצא לקניון לשעה וחצי, אם אפשר שעתיים.

לכולם היה ברור שקשטן עושה תרגיל הטעייה ושאלוי תכף יופיע ויעלה לאימון, אבל שאלוי הגיע עם עיתון בעברית מתחת לבית השחי ועם הבגדים מהבית. לא תרגיל, לא הטעייה, קשטן עשה לו את זה. היה לו למאמן מין תרגול כזה, שהוא היה אוסף את ה-11 שלו למשחק, נותן להם גופיות בצבע זוהר, עובר איתם לחצי המגרש הצפוני, ועובר איתם, בלי כדור, על כל רגע נתון מהמשחק. קובי, שהיה לו מושג אמיתי איך נראה צבא אמיתי, ידע שמדובר בתרגיל על יבש. הוא קיווה שקשטן כבר נרגע.

- קובי ראובן, איפה הוא?

הקול של קשטן פילח את הקור. קובי הסתובב וגופיה מקופלת נחתה עליו. הוא התבונן בה ובסובבים. אם כך נראות עיניים קרועות לרווחה, אז כך נראה תימהון, חשב לעצמו. קשטן בחר בו לתרגול. נגד גלזגו ריינג'רס. קובי חשב שהוא חולם עד שקשטן שוב קרע את הקור:

- במשחק אתה פותח לקו, אבל נכנס לאמצע.

"במשחק", קובי חשב שתכף יופיע שאלוי, ידחוף אותו הצידה, יוריד מעליו את הגופייה וייכנס לאמצע. ככה אמר קשטן. אבל שאלוי המשיך להסתובב על הקווים כשאחריו רודפים העיתונאים המקומיים. "חכה חכה", אמר לו מישהו, "הם תכף יגיעו אליך". בפעם הראשונה הוא ענה על שאלות של עיתונאי ורק חשב, כמה פעמים ראשונות עוד יהיו לו ב-24 השעות הקרובות.

ב-7 בבוקר כבר העיר אותו דוד גבי, ואיך זה יכול להיות שהוא לא סיפר כלום לאימא. בהולידי-אין שלח אותו אברם לחדר עם טלסניקוב, שיתכונן נפשית. זה אולי מכוון, הוא חשב, טלסניקוב לא מפסיק לדבר. קשטן אפילו לא אמר לו מילה. למה, הוא חשב לעצמו, כדי שאני לא אלחץ? אבל אני מה זה רגוע, הוא הרהר בציניות, אולי אני אספיק לשחק ביום שישי בליגת המושבים.

שאגה אדירה של קהל החרישה את אוזניו. הוא התחיל לרוץ כמו מסומם, פעם ליציע המזרחי, פעם ליציע המערבי. הכל היה צהוב, מסנוור.

- הלו, מי זה? היה נדמה לו שמישהו במזרחי צועק.

- 9 ,איך קוראים לך? הוא שמע היטב את השאלה שמופנית אליו מהשורה השלישית ביציע. הוא נורא רצה לעצור ולצעוק בחזרה, אבל זה נראה לו טיפשי. במוחו עוד התגוללה ההרצאה הטקטית של קשטן. קנצ'לסקיס, אלברטס, אמורוסו, 60 מיליון דולר. וקובי ראובן.

הוא רץ כמו מטורף. רגע אחד הוא יורד לגליץ', רגע אחר הוא מחליף פסים עם אבוקסיס. כשהגביה את הכדור שהביא לפנדל, הוא התחיל לשמוע מאחריו את הקהל קורא בשמו. כן, ממש בשמו.

פתאום, אחרי דקות שנקפו כמו שנצח נוקף, הוא חש בה. דקירה עמוקה, מתחת למכנסיים, ליד האשכים. דקירה שתפסה לו את הרגל. הוא רצה לצעוק, אבל מעד. היא נכנסה בו היטב הדקירה, מגששת את דרכה אל שיפולי הבטן, לוחצת את המפשעה, מאבנת את חושיו. פתאום היה נדמה לו שהוא שומע קול אורלוגין. טוינג, טוינג...


* * * *

האורלוגין נקש באיטיות כשהרופא ניגש אליו, לחץ על הירך, קיבל בתמורה נאקה חרישית וסימן בנקישת אצבעות לאלונקה להגיע. הוא ספר, טוינג, טוינג, שבע...שמונה.... הכאב היה שולי, קול האורלוגין דפק ברכותיו, והוא היטלטל על האלונקה, לופת את מבושיו. "קו-בי, קו-בי ראובן", הוא שמע את הקהל, ונורא רצה להצטרף לשירה. בזווית העין הוא ראה את ראש העיר מרחיק את הסיגר מפיו, פוער פה ועיניו דואגות. הוא התבונן בו, איש גבוה, מרשים. האולמרטים, חשב, הם משלנו, מנחלת ז'בוטינסקי, בנימינה. טוינג...11. הוא רצה לומר משהו, להרגיע את עיני הכלבלב העצובות של ראש העיר, אבל שאון האורלוגין פקק את אוזניו. טויייינג!







השמות והדמויות בסיפור הזה אמיתיים לחלוטין. המקרה אכן קרה ורוב ההתרחשויות מתוארות לפרטי פרטים ותואמות את המציאות. הסיפור, יש להודות, דמיוני לחלוטין, אבל קרה באמת.

קובי ראובן, היום בן 27, לא חזר לשחק בבית"ר ירושלים. 35 דקות חלומיות נגד גלזגו ריינג'רס בסיבוב הראשון של גביע אופ"א הסתיימו בקרע בשריר המפשעה. הוא נח שנה חודשיים ואחר-כך הצטרף להפועל חדרה, מכבי חדרה ולאחרונה להפועל הרצליה, ליגה שלישית. בהרצליה, אגב, הוא מרוויח 6 שנים אחרי בית"ר ירושלים, כ-70 אלף שקלים בשנה, פחות ממה שהרוויח בבית"ר. אבל מה שהרוויח בבית"ר היה הרבה יותר מכסף. הוא הרוויח חלום.

 

דאיים איזה טוויסט בעלילה. גדול

 

@רון עמיקם

אדיר. שיחקתי עם קובי לפני מספר שנים בליגה למקומות עבודה, הפציעות עדיין השפיעו והוא עמד בשער. לקחנו אליפות אם זה שווה משהו.

דרך אגב, לפני הקורונה הוא הפך ויראלי אחרי שהעלה סרטון שלו ושל בתו הסובלת מתסמונת דאון והוא הופיע יום אחד בכל ערוץ טלוויזיה בישראל. איש מיוחד.

 

בדקתי מה קורה עם ז׳לקו בובאץ׳ ומצאתי שהוא המנהל המקצועי של דינמו מוסקבה מלפני חודש וחצי בדיוק.
הסיבה לאי הסכמות עם קלופ היא רשמית היום ? יש פרטים נוספים ?
נורא מעניין הנושא הזה, אני חושב שגם מוריניו וגם קלופ נפרדו מהעוזרים שלה מתחילת שנות ה-2000 באותו חודש (כשמוריניו אימן את יונייטד).

 

תנחומיי לבובאץ'

Sent from my SM-G973F using Tapatalk

 

באמת ההרפתקנות עלתה לכם במשחק? זה לא שצ'לסי כבשה את השער הראשון בגלל הגנה לקויה. זה היה אירוע מקרי שיכול היה לקרות בכל משחק, ולא משנה איך משחקים.

בכל מקרה, אני לא חושב שליברפול היתה צריכה לשחק על תוצאה במשחק הזה. היא היתה במומנטום אדיר, בבית, כשצ'לסי בין שני משחקים נוקאאוט בליגת האלופות. לגמרי סיטואציה שבה צריך ללכת על ניצחון שישאיר לך מרווח לטעות במשחקים הנותרים, במקום "לאכול" אותו במשחק הזה.

 

ספקולציה נטו (או לפחות לא זוכר במודע שקראתי על זה):
אי הסכמה מקצועית על כך שצריך לשחק הגנתי יותר בשביל להביא תוצאות, רעיון שלינדרס הביא שלא תאם את הפילוסופיה של בובאץ'. משם זה הידרדר עד לעזיבה. ייתכן אפילו שהעזיבה של לינדרס 3-4 חודשים לפני שבובאץ' עזב קשורה לזה בעקיפין.

יאללה, תסתרו אותי.

מסכים לגמרי. אגדיל לומר שצריך לזכור איך צ'לסי הגיעו למשחק הזה, זה היה בונקר של החיים. יש אוהדים שיטענו שהיינו צריכים להניע כדור מאחורה עד סוף המשחק ולסיים בתיקו... אבל אני איתך בגדול.

 

אין לי בעיה עם ניהול המשחק של העונה הזאת אבל אל תגידו לי שרוג'רס לא מוגבל בחשיבה שלו תוך כדי משחק.
הרי כל העונה אנחנו שיחקנו באותה צורה.
תראו כמה שינויים קלופ עושה העונה ותשוו, עולם אחר.

צ'לסי באו עם הרכב משני, לא היינו מספיק טובים, מחצית 1 כמעט ושום מצב, מחצית 2 היו פה ושם מצבים כולל אחד של סווארז שהוא בדרך כלל כובש, אבל זה לא מספיק.
בסופו של דבר הפסדנו את זה על שטויות שעשינו לפני משחק כזה שאפשר להפסיד.