כל אחד עבר משהו היום. גם אם אתם אוהדים את יובה וגם אם אתם אוהדים את מנצ'סטר, היום זה יום מיוחד. לא בעיקר לזכותינו הסקאוזרים ולא בגנות המלאנזים... אלה בזכות הכדורגל. בדיון הזה אני רוצה סיפור של מה שהרגשתם. לא קריאות שמחה ילדותיות כמו בדיון הרשמי של המשחק. ברוכים הבאים לסיפור שלי: ניצחנו. ליברפול אלופת אירופה. אם מישהו היה אומר לי את זה לפני 7 שעות, הייתי מוריד לו כאפה על זה שהוא צוחק עלי. ליברפול לא באה רק כאנדרדוג... היא באה עם ביטחון עצמי נמוך. ככה גם אני באתי לפאב האהוב עלי: הפוגי דיו (טל ערפילי) באזור התעשייה כפר סבא, בלי ביטחון. האמנתי בכל ליבי האדום, הרגשתי גאווה והתלהבתי שליברפול עשתה את שלה באירופה העונה. משום מה זה לא הרשים את החברים שלי ואת האנשים ששותפים לסיפור שלי והנה הם לפניכם: ארתור - אני. אוהד ליברפול מ-97', מאז בואו של מייקל אוון בתקופה ה"נפלאה" שלו, של פטריק ברגר, של פאוולר ושל מקמנמן. איגור - אוהד מילאן מאז שבצ'נקו. היה אוהד דינמו ועבר ביחד עם אלילו האוקראיני מזרחה, למילאנו. עמית - אוהד מילאן כמו שאני אוהד את רומא. קבוצה מועדפת. מעריץ את מלדיני. דייגו - בחור שהכרנו בפאב. לא תפסתי את שמו האמיתי, אבל היה לו קעקוע של מראדונה על זרוע שמאל אז נרקא לו דייגו. אוהד אינדיפינדיינטה והפועל ת"א. לא אוהד את מילאן אבל בא לאהוד אותם רק כי שונא שנאת מוות את הבריטים. השאר - שאר הפאב היה מלא באוהדי ליברפול (5). אוהדי מילאן היחידים, אני הבאתי איתי. (מלווה בתמונות ב"קוים תחתונים") אני ואיגור, ועמית הגענו לפאב ב9 וחצי. בדיוק אחרי המערכון השנתי והגאוני של מודי והחבר'ה. הגענו, נרגענו והתמקמנו לנו במקום הכבוד על איזה כוס גינס טובה. הפאב נראה שוקק חיים ושמח. היתה אוירה של היסטוריה. לפאב נכנס פרצוף דרום אמריקאי... לאחר דיבור קצת עם הברמן (אלון) הוא שאל אם הוא יכל לשבת לידינו. "כן" תסתבר בתור אחת ההחלטות הכי טובות שנוכל לענות. ליידנו התיישב דייגו. בחור בנוי היטב עם מבטא ארגנטינאי ברור. לאחר ההבהרה שהוא לא אוהד את מילאן ואת החולצה השיג מאוהד מילאן אותו היכה ולקח לו את החולצה הוא סיים את הפיינט הראשון. עם סיום הפיינט הראשון באה השמחה בלב וכשהכל נראה מושלם... הגיע מלדיני. השער הראשון במשחק היה בעיטה בביצים. אני מצטער לכל בנות הפורום שלא יודעות על מה אני מדבר אבל כל גבר בר דעת הרגיש את הכאב לפחות פעם אחת. כאב ביצים ישן ו"טוב". קברתי את עצמי באדמה כמו שאר הפאב עד הגול השני. הגול השלישי, שהיה הבישול הכי מהמם שראיתי בכדורגל מאז ומעולם, בשבילי היה היסטוריה קטנה. אני לא בן אדם שבוכה. בכיתי בחיים שלי מספר פעמים מועט מאוד והפעם האחרונה היתה 2002, כשספרד עפו מהמונדיאל לאחר הפסד לקוריאנים. באותו הרגע, כשקרספו הקפיץ באלגנטיות רצחנית את הכדור מעל הפולני, אני בכיתי. זה היה כואב מדי. קשה מדי. יותר מדי.... אני מודה שאפילו אני, מר. אופטימיות, איבדתי תקווה. במחצית העברתי את הזמן בין לקרוא הודעות של מישה ואורו'ש שלי, לללגום עוד פיינט גינס שאולי ישכיח את מה שקרה היום. שתיתי ונשכחתי בתוך היד של עצמי. בין ניחום של העוברים ושבים הרגשתי שלא הגיע לנו. נלחמנו ושרדנו בשביל להתבוסס בדמנו מחצית שלמה? לא יכול להיות. באמת לא. עד הגול של סטיבי הצתרף אלינו עוד סקאוזר לשולחן, אחלה של בחור. אחרי השער של סטיבי הלב שלי חזר לפעום. שגיא כהן מצידו עודד אוית בדיבורים על "מומנטום"... אותם דיבורים שהביאו לשער ה-2. השער ששלח אותי בצעקות לריצפה. צעקתי, הרבצתי, צחקתי... הכל הסתובב. ואז באה השריקה לפנדל. אני מודה שבשניה שבין העדיפה של דידה לבעיטה השניה של אלונסו, הייתי מוכן להתאבד. שם הכל נגמר לי. לא היה יותר טעם. ב-:3-3 הכל כבר היה אחרת. החיוך חזר לי לפנים, ביחד עם האושר ללב ויותר חשוב מזה: הרצון לחיות. לא רק לחיות... לנקום! הדקות בין השוויון לפנדלים לווה בדרמות, מתחים וצעקות לא מעטות. אין ממש טעם להרחיב עליהם... אני אתן לתמונות לדבר. הסקאוזר ודייגו עם הצעיף והכובע שלי, שמחים למשחק מדהים. הבחור שוב מדגמן את המדים האדומים. וכו' וכו' וכו'. הפנדלים התחילו באחד הרגעים המרגשים בחיי. פשוט בעיטה אחרי בעיטה של צעקות וקפיצות חסרות מעצורים. ברגעים שלווים בפנדלים נראיתי כך. רק דייגו נראה לא קשור כשהלך להחליף לחולצה של אינדיפינדיינטה. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/eusa_clap.Xxx אני לא בן אדם דתי. אני לא נוטה להתפלל, גם בתור סלנג. לא היום. היום התפללתי, שרתי שירי הלל, נשאתי תפילות לשמיים ונדרתי נדרים שאני לא אפר, הכל בשם הדת הגדולה בעולם, הכדורגל. שנקלי לא מדבר סתם ככה באויר. לפני כמה דקות דיברתי על העובדה שלא בכיתי מ-2002... היום בכיתי פעמיים: במחצית ובפנדלים. הפנדלים היתה חוויה דתית בשבילי הרבה מעבר לבידור טלוויזיוני. אני לא זוכר שהייתי מעורב בכזו סערת רגשות כמו בגמר הזה של מילאן מול ליברפול. הרגשה של הארה. אפילו איגור המילאנזי הקנאי, פירגן לליברפול והצטלם ככה. אפילו האנטי אנגלופיל חיבק אותי ובירך אותי על משחק מדהים של הסקאוזרים... אפילו הוא... בכל מקרה... תודה לך ליברפול על ערב בלתי נשכח. תודה לכל מי שהיה קשור לזה וכל מי שעשה את הערב הזה כמו שהוא. לא יכולתי לצפות למשחק טוב יותר. בשביל רגעים כאלה מתעוררים בבוקר. אני מוריד בפניכם את הכובע. ארתור, קצת שיכור, עם דמעות בעיינים, מאחל לכולם: לילה טוב.
אני לא יספר תסיפור שלי עכשיו כי יש לי בית ספר עוד מעט. אני רק יספר שקראתי די הרבה סיפורים של אוהדים, זה היה אחד המרגשים, אים חשבתי האים לקרוא בהתחלה...אז ניזכרתי שזה אתה אז קראתי חח אחרי השורה השנייה ידעתי כבר שזה לא יהיה ביזבוז של 6 דקות מחיי, ההפך גרמת לי להגיש סימפתיה- בעצם זאת לא המילה הנכונה גרמת לי להרגיש פחות שינאה כלפי ליברפול לכמה דקות. ברכות, אוהב אותך ומגיע לליברפול. --------------------------------------------- לנעוץ תדיון הזה ובאמת תביאו סיפורים טובים, יכול ליהיות אחד הדיונים הטובים של איסוקרhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/sad.Xxx
ברז של סטרונגבוו... אחד מבין חמשת הברזים בארץ!! אתה מוזמן לאזור התעשייה כ"ס. נארח אותך בכבוד http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/wlcm.Xxx מישה, תודה רבהhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxxhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx ארתור, http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/eusa_dance.Xxx
ארתור, אחלה סיפור. מכל הלב, כמו שכדורגל צריך להיות. כוסעממעמעמעמעמעק, נמאס לי שבארסה לא בגמר. יאללה, עונה הבאה עושים סיפתח לקראת הנקמה באתונה.
סיפור מרגש ארתור! http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/eusa_clap.Xxx אני אישית ראיתי את המשחק בבית עם גרעינים והייניקן עם אבא ואח, כך שאין לי איזה סיפור מרגש. אבל מה שכן, אחרי המשחק בוריס כותב לי הודעה "תשנן את המשפט: 'איפה היית ב-25 במאי 2005?' ". כנראה מישהו צותת לנו לתמליל השיחה. קמתי בבוקר (לא מזמן, אגב), ירדתי לקרוא עיתון ו- http://img284.echo.cx/img284/4099/liverpool4qi.Xxx משחק כזה, במעמד כזה, אני לא זוכר המון זמן. בפעם האחרונה שהיה משהו כזה, זו גם כן הייתה ליברפול שלאחר 120 דקות באופ"א ניצחה 4-5 את אלאבס.
תיקראו מה רשום לי בחתימה... Manchester United Fans Will Aak Where Did You Watched The 1999 Erupian Cup Final? אוהדי ליברפול ישאלו אותו דבר.
קדימה, בטח היה לכם סיפור. בשביל זה הדיון הזה פה... אם אתה בד"כ שם אז אני כנראה מכיר אותך בפנים כי אני משתדל לבקר שם 3-4 פעמים בשבוע. בכל מקרה... תספר מה היה אצל איסטלנדס קצת בהרחבה... נשמע מענייןhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/wink.Xxx ארתור, ליהי המלצרית הכי חמודה בארץ! http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/rolleyes.Xxx
מה שהיה אתמול אצל איסטלנדס זה תוהו ובוהו...רצנו ערומים ברחובות בת חפר והוא כמובן דאג להעיר את כל הרחוב תוך כדי שאשתו מתעוררת בבהלה...הגדיל לעשות איסטלנדס כשבעט כדור אחד(מתוך 20 כדורי רגל אנגלים שיש לו בבית..) בטיל אדיר דרך העצים ישר לוילה שממול ופתח בריצת אמוק הביתה לפני שיעצר..מה עלה בגורל הכדור ? או שהוא נחת בטול כרם(זה היה טיל אדיר) או שהילד של השכנים זכה בכדור ואולי הצמחנו עוד חובב כדורגל. היו דמעות של אושר,הייתה גאווה ! בקשר לפאב אני מגיע לעיתים רחוקות ,משפחה ילדים וכו...אני מאוד אוהב את אלון ושפגט הוא אוהד טוטנהאם ודאגנו שיהיו צעיפים של הספארס בפאב. בגלל שאני מגיע לעיתים רחוקות בודס תמיד שם לי את הדיסק של טוטנהאם איך שאני נכנס... אגב זה מין מקדש לעבר של הפועל כפר סבא ואפילו זיהיתי תמונות של אח של אבא שלי במדים הקדושים.
:aaarofl: גם לי אין שום סיפור פיקנטי להוסיף על אתמול, למעט העובדה שכרגיל, צפייה עם אבא מביאה לנצחון של הסקאוזרס... אהה וכמובן שהערתי את אמא והאחיות אחרי ה3-2 בצרחות אדירות, היה אפשר להריח את השויון באוויר אחרי הגול הזה.