ליברפול 2024/25 - טרגדיה: דייגו ג׳וטה נהרג בתאונת דרכים

זה מחזיר אותי למוות של אסטורי בפיורנטינה. שם זה היה ממש במלון של הקבוצה לילה לפני משחק.

 

קשוח ביותר. שחקן שקל לאהוב ודמות חיובית, קשה לשים על זה את האצבע אבל פשוט מהשחקנים האלה שאתה רוצה שיצליחו לא רק בשביל ההצלחה של הקבוצה, וקל מאוד לעודד אותם.

אני בטוח שהמועדון והקהל ינציחו אותו כמו שצריך אבל את הtribute הכי טוב אליו אנחנו כנראה נעשה באופן בלתי מודע בעוד כמה חודשים, במשחק מסריח ותקוע מול קריסטל פאלאס שבו כלום לא נכנס - וכולנו נחשוב לעצמנו שהמשחק הזה צריך את ג'וטה. כמה פעמים המשפט הזה נאמר ב5 השנים האחרונות? באינטרנט, ביציעים? אני יודע שרק אני אישית אחראי לכמה עשרות כאלה פה בפורום... הוא ייאמר עוד הרבה פעמים בלב ע"י כל אוהד.

 

אני אומר לכם, לא ידעתי איך לאכול את זה. למה אני מרגיש שכבר קשה לי לקחת את זה קשה. ואז הבנתי.

כדורגל זה אסקפיזם. בשנתיים האחרונות המקום של הכדורגל כאסקפיזם גדל פי כמה. אני מוצא את עצמי צופה במשחקים, עוקב אחרי קבוצות, שמח בהצלחות - כל אלה של קבוצות שתוך כדי שמחה אני רואה דגל פלסטין וקריאות נגד המדינה שלי. ובכל זאת ממשיך, כי זה אסקפיזם.

קשה להגיד את זה, אבל כשכל שבוע הותרו לפרסום שמות, המוח כבר לא יודע לבכות. אני שואל את עצמי למה דווקא עכשיו אני עצוב על משפחה שאיבדה את יקיריה, ומזכיר לעצמי שזה קורה כל שבוע ואני לא יכול להיות עצוב יותר עכשיו.

ואז נזכרתי. אסקפיזם משכיח קצת מהמוות. הכדורגלנים בסוף הם אנשים כמונו שהפכו למפורסמים, לעושי שמחות ורגשות לאנשים רבים בבית.

הם האסקפיזם שלנו. ואז המוות בא ופוגע לנו באסקפיזם.
זה לא נסלח. זה לא מתקבל. זה לא נקלט. וזה לא פייר.

 

ראיתי בטוויטר אנשים שכבר מדברים מקצועית ונכנסים בהם.
כל אחד ירגיש את התזמון הנכון עבורו אני לא שופט אף אחד.
המקרה מבחיל ומי שרוצה לדבר על הסגל אתמול - זכותו. מי שרוצה היום - זכותו. מי שרוצה להפסיק לראות משחקים - זכותו.
כל בנאדם מרגיש אחרת וככה זה צריך להיות.

הבוקר כשחשבתי על הסיטואציה המקצועית, אני חושב שהחרא הזה שקרה יכול פתאום להשאיר את נונייז אצלנו.
אני מקווה שנונייז יוכל לתת עונה גדולה, אולי יש בו עוד משהו, אולי המקרה הזה ירים את כולם ויביא דברים חדשים לשולחן.
אני גם מקווה בנוסף שהמקרה הזה ירים את המועדון, סה"כ התחלנו קיץ בצורה הכי מעודדת מזה שנים, הוזכר פה המקרה של אסטורי - אחרי שהוא נפטר פיורנטינה יצאה למסע של נצחונות. מקרה טרגי שכזה יכול להרים את הקבוצה מנטלית ולאחד אותה עוד יותר וזאת התקווה שלי פה.
אני מניח שכל הפרי סיזן שלנו יידחה בזמן מסויים, אבל בסוף החיים חזקים יותר מהכל ואנשים מעבירים דאחקות כבר בשבעה כי אין ברירה. עד הטרגדיה הבאה.

 

אי אפשר לדעת איך הטרגדיה הזאת תשפיע על הקבוצה.
זה יכול להרים אותם וזה יכול לגמור את החדר הלבשה.
לדעתי? השחקנים וחדר ההלבשה יהיו בסדר, לא תהיה לזה השפעה מכרעת לשום כיוון. הם מקצוענים וזה עסק של מאות מיליונים. קצת ציני להגיד אבל זה העולם. זה גם חדר הלבשה שידע כמה טרגדיות בשנים האחרונות (אמנם לא ברמה כזאת, ועדיין).
אבל אני מניח שזה כן יפגע בהכנות לעונה, בין אם בקטע ניהולי (משנה תוכניות? מעכב שיחות והחלטות שאי אפשר לבצע בזמן הזה?) ובין אם בקטע מקצועי (מחנה אימונים בהרגשה מנטאלית פחות טובה, אולי גם עיכוב\ביטול תוכניות ספיציפיות).

אני לא חושב שזה ישנה משהו לגבי נונייז אבל אולי כן לגבי דיאז (שגם ככה כמו שזה נראה רק הסעודים מוכנים לשלם מה שאנחנו דורשים).

אם זה ישנה לגבי נונייז אז זה מה יש. כולנו מתים לראות אותו עף מהקבוצה אבל אם האסון הזה ייאלץ אותנו לשנות החלטות אז אני אקבל את זה ואקווה לטוב.

 

בתור ילד הייתי לפעמים מוצא את עצמי תוהה איך זה ששחקני כדורגל לא מתים. סתם, סטטיסטית. הרי אנשים צעירים מתים כל הזמן, והם נמצאים בדרכים כל כך הרבה. ומעניין איך אני ארגיש אם זה יקרה לשחקן מפורסם או בקבוצה שלי (תמיד הרגתי את לאמפרד בראש, מסכן).

לפני רגע גדי קינדה נפטר. ועכשיו זה. נורא.

התיאור עם האסקפיזם שנפגע מדויק, אם כי עבורי כבר מזמן מורגש שזה לא שם כמו פעם.
גם מול הטלויזיה המציאות פוגשת אותך, כי הרי מי בימינו כבר מסוגל לשבת מול המסך הגדול בלי להיות ביד עם המסך הקטן, שחייב להתעדכן בו אחרי יום שלם בעבודה מול המסך הבינוני.

הקבוצה והמועדון יתאוששו מזה כי אין ברירה, המחשבות עם המשפחה שלו.

 

בהקשר של האסקפיזם, לי זה מתחבר למשהו באותו עולם לדעתי אבל קצת שונה.

במידה מסוימת, שחקני כדורגל הם immortals בשבילנו כאוהדים. 99.9% מהפעמים הם עוברים אצלנו במועדון, מי יותר משפיע ומי פחות, אנחנו זוכים להנות מהם או לסבול אותם משחקים כמה שנים, אבל בשיח, ה3 או 10 שנים האלה שלהם במועדון לא יישכחו. כמו שעד היום אני יכול להזכיר שמות שוליים כמו דג׳ימי טראורה ואיגור בישקאן, השחקנים האלה הם דמויות מיתיות כמעט, כמו רוב השחקנים שמשחקים בקבוצות שאנחנו אוהדים או בליגות שאנחנו צופים בהן. כשהם נפטרים זה לרוב הרבה שנים אחרי הקריירה, כשהם כבר לא משמעותיים לנו בשיח חוץ מאותם דיונים עקרים על קבוצות או שחקני עבר.

הדמות הזאת שנקראת שחקן ליברפול דיוגו ג׳וטה היא לנצח, בוודאי לעשורים הקרובים. הבנאדם איננו אבל הדמות נשארת. וזה מה שמיוחד בעולם הספורט או האומנות, התרומה שלך לעולם הזה הופכת לאלמותית, וג׳וטה לבטח הגיע לרמה הזו. חקוק בהיסטוריה של ליברפול ושל עולם הכדורגל.

ועוד זווית שאולי היא לא ממש הגיונית אבל אצלי מסתדרת. הרבה כותבים על התזמון הטראגי בהקשר של ההישגים הספורטיביים וכמובן החתונה וכו', אבל אותי זה איכשהו מנחם לדעת שהוא הספיק להגשים פחות או יותר את כל החלומות שלו לפני התאונה הזאת. גם טראגי וגם איכשהו מנחם.

 

אח שלי נשאר באנגליה עוד אחרי שאני חזרתי וחזר רק בסופ"ש האחרון מהטיול שלנו.
אנחנו עוברים עכשיו על תמונות ווידאו שצילמנו ובאחד מהם רואים את ההמונים שרים את השיר של ג'וטה בגשם במצעד האליפות ואח שלי מסביר לאמא שלנו שזה השיר של השחקן שנהרג אתמול.

איזה עצוב זה יא אללה.