הפועל תל אביב 2017/18: למרות היכולת, בורחים לליגה הלאומית

עברתי קצת על הפייסבוק אחרי משמרת לילה ולפני השינה ומשום מה הרבה אוהדי הפועל העלו תמונות\פוסטים מטדי, 'כבשנו את טדי - וזה משהו גם בלגיה הלאומית', וכל מיני כאלה. ברור שיש נימה של חן והומור ואולי אירוניה והשלמה עם המצב - אבל זה לא דומה וזה לא מצחיק. מתגעגע לימים של משחק עונה גדול ואמיתי, אני כן 'כבשתי את טדי' ולקחתי שם דאבל. אני בכוונה כותב אחרי המשחק אתמול, ניצחון קל ולא רע לפי מה שהבנתי, יש 8 פור מכפר-סבא והן מהמקום השלישי. אבל אני לא אוכל להגיע למשחק נגד כפר-סבא שזה כביכול המשחק הלוהט של הליגה.

ובכל-זאת אני מרגיש שאני והפועל ת"א בנק' אל חזור, לא מחובר בשיט, לא מצליח, ובאמת שאני מנסה. אפילו אחרי ירידת הליגה לא הרגשתי ככה. אין בלומפילד אפילו, אין אף שחקן או משהו שקשור למועדון הזה עם כל כבוד לדגני וידין שהם חלק.

 

אני לא משוכנע שהיה לי ספציפית איתך דיון כזה אבל העצב בכשלונות מאפיל על השמחה בהצלחות ולא רק בכדורגל אלא בכל דבר בחיים. השנה מסיבות כאלה ואחרות יצא שהייתי רק בשני משחקים. זה היום שאני תמיד עובד לילה ורוב המשחקים שלנו לצערי ביום שני. אני לא נהנה מהעונה הזו, זו עלייה מעצבנת למרות שיש פער גדול. כל פעם כשאפשר לפתח מומנטום אנחנו נופלים, עפנו מהר מדי בגביע וזה בעיקר המחשבה המציקה הבאה:
ייקח עוד כל-כך הרבה שנים עד שאני אחזור לטעום את הצמרת או גמרי גביע עם הפועל. חייבים בן-אדם שישים כסף. או.קיי, עלינו ליגה לא היום אלא שלשום. צריך עדיין להחליף את כל הסגל, ואין לנו מישהו עם עין כמו טביב או איזי שירצקי של פעם. בהחלט יכול להיות שאנחנו 'עולים כדי לרדת'.

 

הימים בכדורגל השתנו ללא ספק אבל הפועל מעולם לא הייתה הקבוצה עם התקציב הכי גבוה. את 'תינוקות קשטן' צירפו מכל מיני מקומות נידחים. שחקן כמו מהארן לאלא שהיה חשוב בדאבל - הגיע מליגה נמוכה, וכולם יודעים איפה ערן זהבי התחיל. אבל אין לנו מישהו עם עין מקצועית כזו. שלא נדבר על מחלקת הנוער שאני עוקב אחריה בדרך-כלל בעיתון והיא בכל עונה מסיימת עם מס' זהה של נצחונות והפסדים. עידן כהן? ינקו? זה מה שיש למחלקת הנוער לתת לנו? אמרתי פעם לחבר טוב שהוא בית"רי - עם טביב אתם תהיו לעולם מקום 3. וואלה אני לוקח בינתיים, הם כן נהנים מכדורגל. השינוי היחיד הוא שבליגת העל אולי ישחקו קצת יותר פתוח נגדינו אבל זה לא מבטיח כלום.

 

עם כמה שזה נשמע תבוסתני - יש עוד דברים חוץ מאליפות. אמנם מפעל הגביע קצת הסתבך עם העניין הזה של 'גומלין' שהוא מיותר ומטופש, אבל לזכות בגביע זה נהדר| לנצח דרבים או משחק גדול - התעלות של ערב אחד, ולא ניצחנו קבוצה גדולה מאז 2014/15 - הפוקס נגד באר-שבע והפנדל בדקה האחרונה לורמוט| לראות שחקנים צעירים או כאלה שאתה מתחבר אליהם, האחרון שעולה לי בראש הוא עומר דמארי שהיה אהוב מאוד למרות שהוא לא מגיבורי הדאבל| ולראות קבוצה עם שלד שחקנים טוב כמה וכמה שנים ולהתמודד בצמרת.

אני כבר לא מאמין שיבוא מישהו וישים כסף, בלומפילד יחזור וזה יהיה פחות גרוע אבל צפויה לנו תקופה קשה יותר בהשוואה לסוף שנות ה-90 ועד שיר הגביע של שמעון גרשון. 'דאבל כל עשר שנים' - המסורת תישבר.

 

קצת באיחור, ובכל-זאת: הדיון הזה הפך ממש ל-'פרץ נוסטלגיה'. ביום שלישי 27/2 חלפו שבע שנים מההצגה הגדולה בבלומפילד: הפועל ת"א מפרקת את מכבי חיפה 4:1 במחזור ה-24 בעונת 2010/11 ומעפילה למקום הראשון. הנה הוידאו::| הדברים שאני תמיד כותב אחרי המשחק הזה - איך הפסדנו בטדי שבוע אחר-כך כמו אפסים, כמה חבל שלא הצלחנו לזכות באליפות באותה עונה וליצור רצף, ועוד ועוד ועוד. אבל בנוגע לאותן 90 דק' קסומות - זה משחק הליגה הכי גדול שראיתי מהפועל ת"א, בתחרות עם ה-4:0 מול בית"ר ב-2008/09 והדרבי במחזור הסיום ב-2006/07. אמנם עד לכדור החופשי של זהבי בדקה ה-68 היה תיקו, ובכל-זאת. תמיד היה לנו קשה נגד מכבי חיפה ובאותו משחק פירקנו אותם, כבשנו רביעייה וכל גול בצבע. שער אחד אחרי חצי דקה כבר כשורמוט מרים מהצד של טוואטחה ובן-שהר נוגח לרשת, ובהמשך זו הייתה חגיגה. מהמשחקים שאחריהם אתה הולך לישון עם חיוך גדול.