NBA 2018-19 - לברון ג'יימס חתם בלוס אנג'לס לייקרס ל-4 שנים

לג'ורדן הכל התחבר כמו אגדה, כנראה לא יקרה לעוד מישהו ולכן אני לא מצפה (אגב ג'ורדן חזר בשנה השניה של הפרישה לפני הפלייאוף והודח בפלייאוף מול אורלנדו אבל לא נכנס לזה כי זה לא גורע ממנו כלום). לברון לא היה ג'ורדן ולא יהיה ג'ורדן גם אם הוא בסך כל האספקטים שיכלול רחב ומרשים יותר. המעבר למיאמי לא יכול להחשב לכישלון כי הביא הצלחות בשטח כעובדה. אולי מעבר אחר יכל להצליח ליותר שנים ולהביא יותר תארים ללברון אבל זה משהו שלעולם לא נדע. הוא הישג המון במה שהוא כן עשה ובמבט לאחור איך שלא מסתכלים על הכל, אפשר להגיד שהכל הצלחה (אם מפסיקים להשוות לג'ורדן ולהעמיד רף שהוא כמעט לא בר השגה. קבוצה מושלמת, סיום מושלם ודרמטי לקריירה וכו'. הקריירה של ג'ורדן נרשמה כמו ספר, זה לא בר תחרות ).

 

מקבל.

 

אני לא חושב שמדובר ברצון של לברון לשחק כל המשחק ולקחת על עצמו הכול כמו כורח הנסיבות. אם הוא לא יקח על עצמו הכול הוא יפסיד, simple as that. הצוות המסייע שלו לא שווה כלום, ואני עדין. הוא מספיק אינטיליגנט בשביל לדעת מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות. אני מתבסס על העובדה שאני רואה איך הוא שומר על עצמו בצורה מופתית גם בשלב שבו כבר רבים כמעט מסיימים קריירה.

הוא נותן פלייאוף היסטורי. game after game. כל אדם אנוש היה נופל מהרגליים.

 

יש כבר הודעה אם כריס פול ישחק או לא במשחק הלילה?

 

ערב קליעה מזעזע לג״ס.
גרין של כל קבוצה מחרבים להם את המשחק, הגרין של יוסטון מפציץ זריקות, כמעט הכל בחוץ, דריימונד עם 4 איבודים (אני ספרתי 5) ורק רב עם החברים שלו.

 

בקשר למאמי הלאומית, מה עם הכבוד שלברון מקבל ? בטח אחרי אתמול.

אין ספק שהשיפוט גרוע מאוד כמו המשחק, קאפלה קולע סל ועבירה ולא נשרקת עבירה, חסימה לא חוקית של בל, פעמיים הארדן לא מקבל 3 זריקות והשיא עם השלשה ועבירה שהוא לק קיבל, היה דם בעצם עבירה על גורדן שלא נשרקה אבל...
2 ריב׳ התקפה של טאקר היו צריכות להיפסל בגלל עבירות שלו ועבירה ברורה של הארדן לא נשרקה אבל הייתה חסימה לא חוקית לפני.
בכל מקרה, שיפוט חד צדדי.

משחק ברמה מאוד נמוכה, מאוד.

 

איזה הבדל בין המחציות, קרי מסיים מחצית עם 8 ודוראנט עם 11, 28 אחוז מהשלוש לגולדן במחצית, מובסים בריבאונד, גרין היה נוראי, תומפסון בקושי שיחק אבל מחצית שנייה שונה לגמרי.

פחות מ-16 אחוז מהשלוש ליוסטון, זה אומר הכל.
טאקר עם 8 ריב׳ התקפה ובכלל משחק גדול, אריזה 42 דקות - 0 נקודות.

 

כן שופטים לא שופטים, גולדן סטייט קבוצה אדירה, אחת הגדולות שנראו. כל המחמאות שליוסטון שהצליחו להגיע כל כך צמוד, זה משהו שמאז המעבר של דוראנט אף אחד לא הצליח לעשות. זה מובן לגמרי שבסוף בצורה כזו או אחרת הם מנצחים.

העונה נגמרה. אני מתלבט אם להמר על 4-0 או 4-1 בגמר, אבל מה זה כבר משנה.

 

בליגה שסקוט פוסטר עדיין מועסק בה ומקבל משחקים קריטיים אין מה להיות מופתעים מטעויות שיפוט.

 

לברון ג'יימס הסיפור שלא נגמר...

הייתי רוצה שנעצור לדקה, ונסתכל על הקריירה של לברון, כאילו הוא פורש אחרי הסדרה הזו. סוג של סיכום ביניים אם תרצו.

רבים וטובים (חלקם אפילו טובים מאוד) הגיעו לליגה בדמדומי הקריירה של ג'ורדן ואחריה, וסומנו באות הקין כג'ורדן הבא. אני אומר אות קין, לא כי להיות הג'ורדן הבא זה רע, אלא כי אותו סימון בדיוק הביא להתרסקויות של קריירות מבטיחות, שפשוט לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ המנטאלי האדיר, והבלתי פוסק, של נסיון הרדיפה אחר הבלתי מושג.
לברון הגיע לליגה עם אותו אות קין, רק קיבל קצת יותר כותרות מה"ג'ורדן הבא" הממוצע. הוא הגיע לליגה היישר מהתיכון, וזה אומר בגיל שבו אנחנו בארץ מגיעים לצבא בערך, עדין ילד. חוסן מנטאלי זה דבר שלא נולדים איתו, אלא מפתחים אותו.

הכישרון של לברון נשפך ממנו בכמויות כבר אז, אבל הוא היה חסר הכוון פנימי או חיצוני שימקד אותו, וינתב את הכישרון למקומות הנכונים. לאורך כל הקריירה היה חסר לו מאמן בכיר, שיעזור לו להוציא מעצמו את המיטב, והוא נאלץ לעשות זאת בעצמו, הליך קשה, ארוך ומורכב. הציפיות היו להביא אלפיות לקליבלנד, להשתלט על הליגה, ולהיות "הג'ורגן הבא". הכילחם שהיו לו, היו קבוצה של שחקני משנה לא מוצלחים במיוחד, או שחקנים שהיו פעם טובים, אך הגיל לא עשה עימם חסד.

במובן מסויים, ההצלחה של לברון הגיעה מוקדם מדי. בשנת 2009 הייתה הבלחה של כישרון טהור של לברון, שהצליח בקושי לגבור כמעט לבדו על קבוצה נהדרת של דטרויט בגמר המזרח. ניצחון שהחל לפרק את אותה קבוצה. אבל נתן לנו הצצה למה לברון מסוגל להפוך. ההגעה לגמר בשלב כל כך מוקדם בקריירה רק העצימה את הציפיות שגם כך היו מעל ומעבר מלברון. להזכירכם, השחקנים סביבו היו במקרה הטוב בינוניים, והוא עדיין היה צעיר מאוד, וללא הכוונה של מאמן בכיר שיעזור לו.

לברון ניסה ככל יכולתו לאחר מכן להחזיר את קליבלנד לגמר, עם אותו סגל לא איכותי (פחות או יותר), מבלי שנראה איזשהו סימן כי הסגל ישתפר. ניסה, ולא הצליח. כאמור, ההבקרה שלו מול דטרויט ב 2007 הייתה הבלחה, ועל הבלחות קשה לחזור.

להזכירכם, אף קבוצה בעידן המודרני לא הצליחה לקחת אליפות עם כוכב אחד, לא משנה כמה היה נהדר. לרוב היו 2+ כוכבים לידם, וסגל סולידי שהשלים אותם. ללברון לא היו כוכבים אמיתיים לידו, ובסגל לא התאים ליכולות של לברון באותו הזמן. למרות זאת הצליח להצעיד את קליבלנד לא אחת למאזן הטוב במזרח, ולעיתים גם בליגה. בראייה לאחור, שנים אלו חישלו את לברון, ולימדו אותו להוציא מים מן הסלע, להצליח להפעיל שחקנים שרמת המשחק שלהם ירודה (מסיבה כזו או אחרת), גם בסיטואציות קשות.

לברון עמד בסיטואציה בלתי אפשרית לבחור צעיר ללא הכוונה. ציפיות בשמיים, וכלים (הסגל סביבו) שרחוקים מלהתאים לציפיות. הוא הגיע להבנה שאם ישאר בקליבלנד, לא יוכל להתקדם. לא כשמולו יש קבוצות עם כוכבים רבים, וסגלים איכותיים. הוא הגיע לנקודת שבירה, שבתפיסתי מסמלת אז זמן השפל הגדול בקריירה שלו. לברון הודה בצורה מסויימת שאינו מסוגל להצעיד את אותה הקליבלנד לאליפות, ורצה הזדמנות הוגנת לקחת אליפות. ההחלטה התגבשה, הוא יעזוב את קלילבנד. אבל יש את קבלת ההחלטה, ויש את היישום שלה. הדרך שבחר ליישם את ההחלטה הייתה בוטה, ושגוייה. יש שיגידו מגלומנית. לעבור לקבוצה אחרת (וזה לא משנה איזו כל עוד היא קונטנדרית אמיתית) הייתה נכונה, הדרך הייתה שגוייה, וגם לברון בעצמו היום יסכים עם זה, אבל צריך לזכור שהוא עדיין היה בחור צעיר ללא הכוונה, שעמד בסיטואציה בלתי אפשרית, וטעה.

אותה טעות יצרה הד תקשורתי ענק. לברון שהיה יקיר הליגה, יקיר התקשורת, ויקיר האוהדים (כל עוד לא שיחק נגד הקבוצה שלהם), הפך כהרף עין למפלצת מרושעת ואגואיסטית, שראויה לכל גינוי. מיאמי הפכה להיות הקבוצה השנואה בליגה. זו לא שמה שמיאמי הפכה להיות היה חסר תקדים בליגה. בוסטון החזיקה בשלוטשה סופרסטארים, הלייקרס של מג'יק החזיקו ב 6 שחקני אולסטאר נהדרים, שיקגו בכל האליפויות החזיקו משולש כוכבים, אבל הדרך שבה נעשה החיבור הזה, הביא לכך שכולם ישנאו את מיאמי, ואת לברון, שלהזכירכם, עדיין בחור צעיר ללא הכוונה).

כבר בשנה הראשונה במיאמי הקבוצה נראתה טוב. לברון הצעיד אותם לגמר בתצוגות מרשימות, ושם הם פגשו את דאלאס. ריק קרלייל הגיע עם תוכנית משחק הגנתית, שנועדה להכנס לראש של לברון ולהוציא אותו מפוקוס. התקפית דאלאס שיחקה משחק קבוצתי שובה עין, והצליחה להוציא את מיאמי מאיזון, לשמחת התקשורת והקהל שאינו אוהד מיאמי. גם כאן לברון נתפס בטעות. הוא צולם מחכה את השיעול של דירק נוביצקי יחד עם וויד במסדרון, ושניהם צוחקים עליו. התקשורת מייד שמחה שיש לה עדות לכך שלברון הוא המפלצת שהיא אמרה שהוא. בואו נשים את הדברים בפרופורציה. לברון עדיין בחור צעיר, שמרגיש שכל העולם נגדו, ועשה עוד טעות. מי מאיתנו לא עשה טעות בחייו ? מי מאיתנו לא צחק על אחר, גם כשזה אולי לא היה דבר נחמד לעשות ? דאלאס השלימה את הניצחון, ובפעם השניה לברון נותר בצד המפסיד בגמר.

אותי לימדו כי אי אפשר להמנע מטעויות, מה שאפשר לעשות זה לנסות ללמוד מהטעויות, בכדי להקטין את הסיכוי לחזור עליהם. לברון בהחלט למד מהטעות הזו, ובעונה שאחרי נתן לא מעט כבוד לירביות שלו, אבל על המגרש הוא העלה הילוך, והוביל את מיאמי לעוד גמר. היריבה הפעם הייתה אוקלהומה המטיחה. קבוצה שנבנתה בכדי לשלוט בליגה לשנים רבות. כמות הכישרון שהייתה בקבוצה הזו מגוכחת. דוראנט, ווסטברוק והארדן בקבוצה אחת, וסגל משלים טוב שסבב אותם. למה הם לא השכילו לשמור על החבילה המושלמת הזו זה נושא לפוסט אחר, אבל הסדרה הזו הייתה הרבה יותר חד צדדית מאשר היא הייתה אמורה להיות. לברון וגם וויד השתלטו על הסדרה, ולא נתנו לאוקלהומה סיכוי. ללברון יש אליפות ראשונה, שהוא כל כך ייחל לה. הקוף ירד מהגב, ועכשיו אפשר להתחיל לשחק כדורסל נטו.

בעונה שאחרי לברון שוב הצעיד את מיאמי לגמר עם יכולת נהדרת לאורך כל הפלייאוף, אבל שם חיכתה לא משוכה מוכרת מהעבר, ומאיימת מתמיד. סאן אנטוניו ספרס עם שלישיית הכוכבים שלה דאנקן, פרקר וג'ינובילי, עם הכוכב העולה קוואי לנרד, ושחקנים משלימים נהדרים, כשעל הכל מנצח המאמן הטוב בליגה, גרג פופוביץ'. הסדרה הייתה מאוד מותחת, וסאן אנטוניו גנבה את הביתיות כבר כבר במשחק הראשון. מיאמי ניצחה את השני, אבל הובסה בשלישי, והרושם היה שסאן אנטוניו היא הקבוצה הטובה יותר. במשחק הרביעי לברון הבריק באחוזים לא נתפשים(60% מהשדה), ומיאמי החזירה את הביתיות. סאן אנטוניו ניצחה את המשחק הבא לאחר מאבק, ושמה המון לחץ על מיאמי. עכשיו הם יצטרכו לנצח את סאן אנטוניו פעמיים ברצף בבית, דבר שהם לא הצליחו לעשות באותה העונה. המשחק השישי נראה כבר כניצחון של סאן אנטוניו, למרות מאמצים עלאיים של לברון, אבל ריצה מצויינת שהוביל לברון ברבע הרביעי, כשהוא עם הגב אל הקיר, נתנה למיאמי את הניצחון, ולשרוד לשחק את משחק 7. את משחק 6 סיים לברון עם טריפל דאבל עם 32 נקודות. משחק 7 שוב הלך קשה, אבל בהנגת לברון, ובמאמץ קבוצתי, לברון זכה להוביל את מיאמי לעוד אלפות מתוקה.

סביב העונה הזו עלתה עוד טענה סביב לברון. הטענה הייתה שלברון הוא פלופר. שהוא עושה הצגות לשופטים. לברון התלונן לא אחת שעושים עליו המון עבירות, אבל מפני שהוא מאוד חזק, לא שורקים את רוב העבירות. בכדי לעשור לשופטים לקבל את השריקה הנכונה, חשב לברון שפלפוים יעזרו. כמובן שזו עוד טעות שעשה לברון, שאמנם באמת לא זכה למספיק שריקות מהשופטים, אבל הפלופים שלו רק הביאו לכך שישרקו לו פחות, כי הניחו שהוא מתחזה. שימו לב כי מאז שחזר לקליבלנד הוא הפסיק לעשות פלופים, עוד סימן של התבגרות.

בעונה הבאה, שוב לברון הוביל את מיאמי, ונראה היה שהוא בדרך לעוד אליפות, רק שהפעם סאן אנטוניו הגיעה אחרת לגמר. פופוביץ הכין מראש תוכנית משחק לעצירת ההתקפה של מיאמי, וניצול החולשות המועטות שלה בהגנה, וקוואי לנדר עשה קפיצת מדרגה משמעותית. לסטופר ההגנתי הנהדר שהוא היה, הוא הוסיף יכולות התקפיות מרשימות, והפך לעוגן התקפי עבור הספרס. השילוב הזה הוביל לסדרת גמר חד מדדית לטובת הספרס, והשאירה את לברון לעצור לחשוב.

את האליפות שרצה כבר השיג, ואפילו עוד אחת לאוסף, אבל משהו הרגיש לו חסר, לא במקום. עם שינויים מסויימים, הוא יכל להשאר במיאמי ולהתמודד על עוד אליפויות, אבל זה לא הרגיש לו נכון. לברון ישב וחשב, והגיע למסקנה שהגיע הזמן לשוב הביתה, ולנסות לתקן את הנזק שגרם. ההתפ]ייסות עם דן גילברט סללה את הדרך חזרה לקליבלנד. הייתה התרגשות רבה בליגה כשלברון חזר לקליבלנד וחבר לקיירי אירווינג, וצירופו של קווין לאב תרמה להמולה התקשורתית. בהובלת מאמן מעוטר באירופה, אבל חסר ניסיון בליגת ה NBA בשם דיוויד בלאט, קליבלנד רצתה להסתער על התואר, שמעולם לא זכתה בו. למרות ההתלהבות, הלך הרוח בתקשורת היה שסאן אנטוניו פייבוריטית לקחת את האליפות למרות הכל.

הכוונות של קליבלנד, והלך הרוח בתקשורת לא יכלו לצפות דבר אחד קטן, את הנסיקה המטאורית של גולדן סטייט, ועלייה של אימפריה, שאף אחד לא דמיין שמשהו יוכל להתמודד איתה. הספלאש ברדרס קרעו רשתות מעבר לקשת, גריו דאג לכל השאר, וגולדן סטייט נראו בלתי עצירים לחלוטין. הקמפיין של קליבלנד נתקל בקשיים כבר בתחילת הפלייאוף עם פציעה של לאב מול בוסטון בסיבוב הראשון. בלאט החל לבנות הרכב טלאים סביב לברון וקיירי, ולברון לקח על עצמו את הקבוצה וסחב אותה עד הגמר עם הפסד בודד. בלי לאב, לא נתנו לקליבלנד הרבה סיכויים לנצח, אבל המצב של קליבלנד עמד להסתבך עוד יותר. עם קצב משחק איטי, ומשחק מאוד מחושב הגיעו קליבלנד למשחק צמוד אצל גולדן סטייט, לברון היה פנומונאלי, קיירי היה טוב, אבל גולדן סטייט סרבה למות, והצליחה לכפות הארכה. בהארכה קליבלנד חטפה מכה, שאף אחד לא ציפה לה. קיירי נפצע, וגמר את העונה. גולדן סטייט ניצלה את ההלם, וניצחה במשחק הראשון, כשכולם בטוחים שהסדרה תסתיים ב 4:0 חלק.

בואו נעצור בנקודה הזו לרגע. לברון מוצא את עצמו מול קבוצה סופר מוכשרת (שבמבט לאחור נחשבת לאחת המוכשרות והמוצלחות שאי פעם היו בליגה), כשהוא שוב לבד. לא רק שהיה לבד, הספסל של קליבלנד רוקן יחסיצ בכדי לפנות מקום ללברון וקווין לאב. עם סגל קצר, וקבוצה מאוד מוגבלת, הוא אמור להתמודד עם מה שלעתיד נהייתה אימפריה. בסגל של קליבלנד ממשחק 2 והילך כיכבו שחקנים מפורסמים כמון: מת'יו דלבדובה, טימופיי מוזגוב, טריסטן תומפסון (שאם הוא לא מטביע הוא מחטיא), ג'יי אר סמית' שנזרק מהניקס, איימן שמפארט, וכמה דקות בודדות שקיבל ג'יימס ג'ונס. כל השחקנים האלה או שנעלמו מהליגה, או שיושבים על חוזים גבוהים מדי (בעיקר עקב הסדרה הזו) ועל הספסל ברוב הזמן כי הם לא תורמים מספיק. ממול יש את ה MVP של הליגה (בצדק) סטפ קארי, וחבורה של שחקנים מוכשרים שמשחקים את הכדורסל הקבוצתי והשמח של סטיב קר.

לברון הבין שהוא לבד במערכה, והחליט שהוא יוביל את השחקנים שלצידו לאליפות, בכוח רצונו לבד. הבעיה הייתה שגם סטיב קר הבין שהוא לבד, ודאג שההגנה תתמקד בו, כי אין עוד את מי לעצור. אנדריי איגודולה הוצב כשומר העיקרי שלו, כשעזרה הגיעה כשהוא התקשה. לברוו גילה שקשה לשחק לבד, בטח מול קבוצה הגנתית מתויינת ואתלטית כמו גולדן סטייט, אבל לא היה מוכן לוותר. הוא סיים עם 39 נקודות, 16 ריבאונדים ו 11 אסיסטים (לשחקנים חלשים), ולא פחות חשוב, הימם את גולדן סטייט ואת כל עולם הכדורסל עם ניצחון לא ייאמן בהארכה, תוך שהוא משחק קצת למעלה מ 50 דקות.

הסדרה עברה לקליבלנד, אבל אף אחד לא האמין שלברון יהיה מסוגל לעשות זאת שוב, לא מול גולדן סטייט הבלתי עצירה הזו. אז לא האמינו...
לברון המשיך לניצחון נוסף, למרות ההתמקדות של גולדן סטייט בו, ורשם שורה סטטיסטית של 40 נקודות, 12 ריבאונדיםו 8 אסיסטים, הפעם ללא הארכה, תוך כדי ששיחק 46 דקות. קר במחצית המשחק הזה הגיע להבנה, ששינתה את פני הסדרה, ואולי אפילו את ההיסטוריה העכשווית שך גולדן סטייט. לנסות לעצור את לברון לא יספיק, הוא מצליח להתגבר על כל מה שהוא זורק לעברו, והחל מהמחתצית של משחק 3 גולדן סטייט החלה לדחוף את הכדור למעלה, כמה שיותר מהר, מתוך מטרה להעלות בצורה משמעותית את קצב המשחק. המטרה הייתה ברורה, אם אי אפשר לעצור אותו, בואו נעייף אותו. זה עבד ואכן, החל מהמשחק הרביעי לברון נראה בסיומי המשחקים מותש לחלוטין. זה לא הפריע לו לסיים את הסדרה עם ממוצעים מפצתיים של 35.8 נקודות, 13.3 ריבאונדים, 8.8 אסיסטים ו 1.3 חטיפות ב 45.7 דקות למשחק. גולדן בטייט חגגה אליפות, ואיגודלה קילה את ה MVP של הגמר על שהצליח להוריד את הסטטיסטיקות של לברון לשורה שמעל זו.

מעולם, אף אחד בהסטוריה לא נתן סדרה כל כך מרשימה ומדהימה יותר מסדרת הגמר הזו של לברון. כשלוקחים את כל הנתונים, הכל היה נגדו, לא היה לא עם מי לשחק, התמקדו בו, ורק בו, עשו הכל להתיש אותו, והוא הצליח לנצח 2 משחקים למרות הכל. סל קטן או החטאה אחת יכולים לפעמים לשנות את מתווה ההיסטוריה. עם קליבלנד הייתה מצליחה לקלוע עוד סל אחד בזמן החוקי של משחק מספר 1, אפילו קליעת עונשין, גם משחק 1 היה שלהם. האם גולדן בטייט הייתה מצליחה לחזור מ 3:0 ? אני בספק. אבל המשחק הלך להארכה, קיירי נפצע, וגודלן סטייט החלה בבנית האימפרייה שהיא היום.

שנה אחרי, ושוב גמר של לברון, שוב מול גולדן סטייט. כולם פחות או יותר בריאים, אבל גולדן סטייט עדיין פייבוריטים מוחלטים עם שיא ניצחונות חדש בעונה הרגילה ומאזן 73-9. ההיסטוריה סיפרה כי כל מי ששובר את שיא הניצחונות בעונה (בעידן המודרני) עד אותה עונה, גם לקח אליפות. גולדן בטייט התקשתה בגנר המערב מול אוקלהומה, אבל הראתה אופי, התעלתה ברגע האמת ועלתה לגמר. כולם ידעו למה לצפות: חגיגה של גולדן סטייט, ובמשחק הראשון הם קיבלו את זה. משחק "פושר" של לברון עם 23, 12 ו 9 לא הספיק, וקליבלנד הובסה. משחק 2 נראה אפילו חד צדדי יותר, כשהמשחק נגמר אחרי 3 רבעים בפועל, ונגמר ב 23 הפרש עם שורה סטטיסטית של 19, 8 ו 9 ב 3 רבעים. הכל נראה אבוד מבחינת קליבלנד. האוהדים קיוו לניצחון אחד בשביל הכבוד. אף אחד לא ציפה למשחק 3 כזה. קליבלנד התפוצצה ניצחה ב 30 הפרש כשלברון נותן 32, 11 ו 6.
התקוות החלו לעלות, אולי זה אפשרי... אבל גולדן סטייט וקר דאגו לצנן אותם עם ניצחון מרשים בקליבלנד ב 11 הפרש. 3:1 לגולדן סטייט עם עוד שני משחקים בבית, האליפות נראית בכיס. תרומה יפה של 25, 13 ו 9 של לברון לא הספיקה. הדבר היחידי שהעכיר את המצב לגולדן סטייט הוא הרחקה שספג דריממונד גרין.
למשחק 5 הכל היה מוכן לחגיגה. הקונפטי כבר הוטען, גביע האליפות הוצב, מוכן להיות מוענק לגולדן סטייט, הקהל חגג כאילו הכל כבר סגור. להפתעת רבים, המשחק היה צמוד, כשקליבלנד נותנת דחיפה במחצית השנייה, וחסרונו שלח דריימונד גרין מאוד הורגש. לברון ראה את הגיבע, ולא היה מוכן לוותר עליו.קליבלנד ניצחה ב 15 הפרש בהוהלת לברון וקיירי. שניהם קלעו 41, כשלברון מוסיף 16 ריבאונדים ו7 אסיסטים. חוזרים לקליבלנד.
האוהדים החלו שוב לקוות, אך התקשורת עמדה עדין מאחורי גולדן סטייט כפייבוריטית. במשחק 6 דרייומונד גרין חזר, אבל נראה צל של עצמו. לברון נמשיך איפה שהפסיק במשחק 6, סיים עם 41 שוב עם 8 ריבאונדים ו 11 אסיסטים, והוליך את קליבלנד למשחק 7. האימרה טוענת שאתה לא רוצה להיות במשחק 7 בבית של היריב שלך, אז היא טוענת. משחקי 7 הם משחקים מורטי עצבים, קשים אשר בהם הרמה של כולם אמורה לרדת. אז היא אמורה לרדת. לברון חשב אחרת, וסחב את קבוצתו עם 27, 11 ו 11. המשחק היה צמוד, ובמהלך המכריע ידע לברון שההגנה תתמקד בו. בניגוד להרגלו לדרוש את הכדור ברגעי ההכרעה, דאג להיות בצד המנוגד לקיירי, כשזה בודד על המגן החלש ביותר בהרכב החזק של גולדן סטייט (סטפן קרי), כשקיירי קולע את השלשה שאיתה שוקעת ההבנה שקלילנד לוקחת אליפות ראשונה בהיסטוריה. לברון סגר שורה סטיטסיטית היסטורית של 29.7 נקודות, 11.3 ריבאונדים, 8.9 אסיסטים, 2.6 חטיפותת ו 2.3 חסימות למשחק, המוביל בכל אחד מחמשת הסטטיסטיקות הראשיות מבין שחקני שתי הקבוצות, ובפער. לברון חזר הביתה, ונגד כל הסיכויים, הביא אליםות לעיר שלא ידעה אליפות בליגות הבכירות במשך 52 שנה.

שנה אחרי, וחוזרים לאותו הגמר, פעם שלישית ברציפות. ההבדל היה קטן, קווין דוראנט הצטרף לגולדן סטייט. הגמר הזה היה מאוד חד צדדי. לברון ניסה, שיחק הייטב, וסיפק עוד שורה סטיטסטית מרשימה של 33.6 נקודות, 12 ריבאונדים, 10 אסיסטים, 1.4 חטיפות וחסימה אחת למשחק, אבל זה לא הספיק מול תצוגת העוצמה של גולדן סטייט. אחרי 2 תבוסות אצל גולדן סטייט, והפסד דחוק במשחק השלישי, קליבלנד עוד התליחה לנצח בצורה מרשימה במשחק הרביעי בבית, אך זאת הייתה שירת הברבור שלה בסדרה. גולדן סטייט חזרו הביתה וחגגו אליפות שנייה, למרות משחק מדהים של לברון.

השנה האחרונה זכורה, ולכן אקצר, ההפסד החד צדדי הזה, הוביל לקיץ דרמטי, כשקיירי דורש טרייד. הקבוצה קרטעה, ולברון נדרש לשחק הרבה יותר דקות משתכנן. הקרבוצה שינתה פניה בצורה דרמטית באמצע העונה (אף פעם לא סימן טוב), ולברון מצא את עצמו עם סגל יחסית חלש, כשהוא מרגיש את הנטל מונח בצורה כמעט מלאה עליו. הקבוצות מנגד כבר למדו את הטריק, ומנסות להתיש אותו (חלקן אפילו אומרות זאת במוצהר), אבל לברון מושך ומושך, ניצח את אינדיאנה בסדרה שחבריו לקבוצה התעקשו להפסיד. הביס את טורונטו והחזיר את חבריו לחיים, ואז מול בוסטון הקשיים חזרו. מותש ועייף, ובלי לאב לשני המשחקים האחרונים, לקח לברון על עצמו הכל, שיחק יותר דקות מכל עונה אחרת שלו בפער, והביא במו ידיו את קליבלנד לגמר רביעי ברצף, ואת עצמו לשמיני ברצף.

זה סיכום מאוד ארוך, כי לברון עשה כל כך הרבה, אבל עדין הסיכום הזה עושה לו עוול. הוא לא מבהיר עד כמה הוא דומיננטי משני צידי המגרש. כמה כוח רצון יש לו, כמה הוא משנה את המשחק לשתי הקבוצות במגרש. כמה הוא פעיל חברתית בכדי להפוך את הארץ שלו לטובה יותר (איך יש לו זמן לזה?), איך הוא לא נכנע לעולם, ועד לאן הוא יכול להגיע.

גם בגמר הקרוב כולם מניחים שהוא יפסיד, ויש סבירות טובה שאכן זה יקרה, אבל אם יש משהו שמסוגל לעשות את הבלתי אפשרי זה הוא.
בקיץ הקרוב הוא יעמוד בפני עוד צומת ועוד החלטה, הוא כבר לר יעשה את הטעות שעשה בפעם הראשונה שעזב את קליבלנד, למרות שאולי יבחר לעזוב, אבל הפעם אם יעשה זאת, יעשה זאת כמו שצריך.

 

ג'יי אר סמית מסומם.

דריימונד גרין השחקן הכי דוחה בליגה.

 

בהתחלה חשבתי שהוא הולך לזרוק מהחצי אל הסל השני. נראה לי שהוא השלב ההתפתחותי שקדם לאנשי המערות.