עוד אחד משורה ארוכה של חלוצים איטלקים שפרחו בשנות השלושים לחייהם. זכור לי אפילו לחץ לזמן אותו למונדיאל 2002 אחרי מלכות השערים המדהימה שלו בגיל 35, בצוותא עם טרזגה.
4 מהשחקים ששותפו במשחק הזה עתידים 3 חודשים אחר כך להניף את הגביע העולמי. קושטיניה שהשווה זמנית יצטרך לחכות 66 נוספות לזכיה ולעשות את זה.. על הראש של מונאקו. תאריך: 1.4.1998 איצמטדיון: דלה אלפי מעמד: ליגת האלופות - חצי גמר הרכבים: יובנטוס: אנג'לו פרוצי, מרק יוליאונו, פאולו מונטרו, מורנו טוריצ'לי(58' אנטוניו קונטה), ג'יאנלוקה פסוטו(46' אלסנדרו בירינדלי), אנג'לו די ליביו(66' אלסיו טקינרדי), אדגר דוידס, דידיה דשאם, זינדין זידאן, אלסנדרו דל פיירו, פיליפו אינזגי. מאמן: מרצ'לו ליפי מונאקו: פביאן בארטז, וילי סניול, מוחמד קונייץ', פיליפ כריסטנוול(74' סטפן קרנו), ליליאן מרטין(67' תיירי הנרי), ג'יבריל דיאוורה, מרטין ג'טו, כריסטוף פיניול(40' קושטיניה), עלי בנארביה, דוד טרזגה, ויקטור איקפבה. מאמן: ז'אן טיגנה
החבר'ה מהסגל של יובנטוס בעונת 1995/96, העונה האחרונה בה לקחו אלופות - איפה הם היום: מתרגם מרוסית «Ювентус», последний раз выигравший Лигу чемпионов. Где они сейчас? - Король и Шут - Блоги - Sports.ru אנג'לו פרוצי - מנהל בלאציו, יועץ לעיריית בלרה צ'ירו פרארה - אימן עד מרץ האחרון את אוהאן מליגת המשנה בסין מאסימו קאררה - מאמן ספרטק מוסקבה. זכה באליפות. פייטרו ויירקובוד - ראש עיירית קומו בעבר. היום פרשן ג'יאנלוקה פסוטו - מנהלה המקצועי של אקדמיית יובנטוס חואן פבלו סורין - פרשן ב - ESPN ברזיל מורנו טוריצ'לי - מנהל קבוצות ילדים בעיירה אוסטה סרגיו פוריני - מאמן קרמה המליגה החמישית באיטליה דידיה דשאם - מאמן נבחרת צרפת אלסיו טקינרדי - פרשן במדיהסט פרימיום פאולו סוזה - מאמן פיורנטינה אנטוניו קונטה - מאמן צ'לסי ג'ינקרלו מארוקי - פרשן סקיי אנג'לו די ליביו - פרשן וכתב ולדימיר יוגוביץ' - פרשן, סקאוט, סוכן שחקנים אטיליו לומברדו - עוזר מאמן טורינו אלסנדרו דל פיירו - פרשן סקיי ג'יאנלוקה ויאלי - מגיש, נדבן פבריציו רבאנלי - פרשן מיקלה פדובאנו - יושב בכלא על סחר בחשיש מיכלאנג'לו ראמפולה - מאמן קבוצת לק, ליגה איזורית בגרמניה לוקה פוזי - מאמן קבוצת הנוער של סנטרקאנג'לו מרצ'לו ליפי - מאמן נבחרת סין
אם אני לא טועה , כאשר סמפדוריה ירדה ליגה ב 2013 או 2014 אוהדי ג'אנוה עשו לסמפדוריה מסע הלוויה עם ארון , אולי יואב העלה את זה לכאן אם כן יש לך אפשרות להעלות את זה שוב ?
למען רומא מאת פרנצ'סקו טוטי http://www.totticapitano.altervista.org/totti-10-capitano.Xxx לפני 27 שנים, הייתה דפיקה על הדלת בדירת הוריי ברומא. אמא שלי, פיורלה, הלכה לפתוח את הדלת. האנשים שיהיו בצד השני של הדלת הם שיגדירו את הקריירה שלי. כאשר היא פתחה את הדלת, קבוצת גברים הציגה את עצמה כמנהלי כדורגל. אבל הם לא היו מרומא. הם לבשו אדום ושחור. הם היו ממילאן. והם רצו שאבוא לשחק עבור מילאן. בכל מחיר. מה לדעתכם אמא שלי אמרה להם? -- כאשר אתה ילד ברומא, יש רק שתי ברירות: אתה אדום או כחול. רומא או לאציו. אבל אצלנו במשפחה, הייתה רק בחירה אחת. לצערי לא הכרתי את סבא שלי מכיוון שהוא נפטר כאשר הייתי ילד. אבל הוא השאיר לי מתנה גדולה. למזלי, סבי ג'אנלוקה היה אוהד מסור של רומא, והוא העביר את אהבתו לרומא לאבי, אשר העביר את האהבה לי ולאחי. אהבתנו לרומא הייתה משהו שסחבנו איתנו. רומא הייתה יותר ממועדון כדורגל. היא הייתה חלק מהמשפחה, בדם שלנו, חלק מנשמתנו. https://media.theplayerstribune.com/uploads/PUC_81271.Xxx לא יכולנו לצפות בהרבה משחקים בטלביזיה, מכיוון שאפילו ברומא הם לא שודרו תמיד בטלביזיה בשנות ה-80. אבל כאשר הייתי בן 7, אבי לקח אותי לראות את הזאבים, בסטאדיו אולימפיקו. אני יכול לעצום את עיניי ולהיזכר בתחושה. הצבעים, הקללות, האבוקות. זו הייתה חוויה מדהימה רק מלהיות באיצטדיון מסביב לכל שאר אוהדי רומא, וזה הדליק בי ניצוץ. אני לא יודע כיצד לתאר את התחושה. Bellissimo. זו המילה היחידה. בחלק שלנו של העיר, בסן ג'ובאני, אני לא חושב שמישהו אי פעם ראה אותי ללא כדורגל ברגלי או בידי. בכל מקום בשכונה – שיחקתי כדורגל. אבל כילד צעיר, זו הייתה הרבה יותר מאהבה מבחינתי. כבר הייתה לי האמביציה להפוך את זה לקריירה מקצוענית. התחלתי לשחק עבור מועדוני נוער. היו לי פוסטרים ותמונות מהעיתון של ג'אניני, הקפטן של רומא. הוא היה סמל, אייקון. הוא היה ילד מרומא, בדיוק כמונו. https://static.independent.co.uk/s3fs-public/styles/story_medium/public/thumbnails/image/2017/03/20/16/francesco-totti.Xxx וכאשר הייתי בן 13, הייתה דפיקה בדלת. האנשים ממילאן שאלו אותי אם ארצה להצטרף לקבוצה. זו הזמנות להגיע לקבוצה איטלקית גדולה, בכירה. מה עליי לבחור? ובכן, זו לא הייתה ההחלטה שלי, כמובן. אמא שלי הייתה הבוס. היא עדיין הבוס. והיא הייתה קשורה מאד לבניה. כמו כל אמא איטלקיה, היא הייתה מגוננת. היא לא רצתה שאעזוב את הבית עבור משהו שאולי יקרה. "לא, לא", היא אמרה למנהלים ממילאן. זה כל מה שהיא אמרה. "תסלחו לי, לא, לא". זה היה הסוף. זו ההעברה הראשונה אותה הבוס דחתה. אבי לקח אותי ואת אחי למשחקים בסוף השבוע. אבל ביום שני עד שישי, אמא הייתה הבוס. זה היה קשה להגיד "לא" למילאן. זה היה מביא כסף רב למשפחה שלי. אבל אמא שלי לימדה אותי לקח באותו היום. הבית שלך זה הדבר החשוב ביותר בחיים. רק שבועות מספר לאחר מכן, לאחר שנצפיתי באחד ממשחקי הילדים, רומא הגיעה והציעה לי להצטרף אליה. אני הייתי בדרך ללבוש צהוב ואדום. אמא ידעה. היא עזרה לקריירה שלי בכל כך הרבה דרכים. כן, היא הייתה מגוננת. היא עדיין כזו! אבל היא הקריבה המון כדי לוודא שאני אהיה על המגרש בכל יום. אני יודע שהשנים הראשונות היו קשות מאד עבורה. זו הייתה אמא שלי שהסיעה אותי לאימונים. מחוץ למגרש, היא חיכתה לי. היא הייתה מחכה שעתיים, שלוש, ארבע שעות לעיתים כאשר התאמנתי. היא חיכתה בגשם, בקור, זה לא שינה דבר. היא חיכתה כדי שאני אוכל לחלום. לא ידעתי שאני אעשה את הבכורה של ברומא באיצטדיון "האולימפיקו" עד 90 דקות לפני המשחק. ישבתי באוטובוס וההתרגשות הלכה ועלתה. כל תקווה לישון בלילה לפני לא הייתה מציאותית. אוהדי רומא הם שונים מאד מאחרים. כל כך הרבה מצופה ממך כאשר אתה לובש חולצה של רומא. אתה צריך להוכיח את עצמך, ואין הרבה מקום לטעויות. כאשר עליתי למשחק הראשון שלי, הרגשתי נפלא, עם גאווה עצומה לשחק בבית. עבור סבא שלי. עבור המשפחה שלי. במשך 25 שנה הלחץ, הזכות, לא השתנתה. כמובן, היו טעויות. והיה רגע לפני 12 שנים כאשר חשבתי לעזוב את רומא לטובת ריאל מדריד. כאשר קבוצה מצליחה, אולי החזקה בעולם, מציעה לך להצטרף אליה, אתה מתחיל לחשוב כיצד החיים היו נראים. דיברתי עם הנשיא של רומא, וזה עשה את ההבדל. בסוף, השיחה עם משפחתי הזכירה לי על מה הם החיים באמת. הבית זה הכל. https://media.theplayerstribune.com/uploads/AP_746690617563.Xxx במשך 39 שנים, רומא הייתה הבית שלי. מתוכן 25 שנה כדורגלן. בין אם לזכות בסקודטו או לשחק בליגת האלופות, אני מקווה שייצגתי והעליתי את הצבעים של רומא גבוה ככל שיכולתי. אני מקווה שעשיתי אתכם גאים. אתם יכולים להגיד שאני אדם שהולך בדרך שלו. אפילו לא עברתי מבית הוריי עד שהתארסתי עם אשתי, הילארי. אז כאשר אני מביט לאחור ותוהה למה אתגעגע, אני יודע שזו תהיה השגרה, היום-יום. האימונים הארוכים, השיחות בחדר ההלבשה. אני חושב שאתגעגע הכי הרבה לכוס קפה עם החברים בכל יום. אולי אם אחזור בעתיד כמנהל מקצועי, הרגעים הללו יהיו שם. https://media.theplayerstribune.com/uploads/TBT160727_MG_0529_LR1.Xxx אנשים שואלים אותי, איך בילית את כל חייך ברומא? רומא היא משפחתי, חברי, האנשים שאני אוהב. רומא היא הים, ההרים, המונומנטים. רומא היא כמובן, הרומאים. רומא היא צהובה ואדומה. רומא, עבורי, היא העולם כולו. המועדון, העיר, היו חיי. לתמיד. המאמר תורגם מ-https://For Rome | The Players' Tribune ונכתב על ידי פרנצ'סקו טוטי בתחילת עונת 2016-2017, עונתו האחרונה ככדורגלן רומא.
*מוזר לעלות את הסרטונים לדיון הזה. *התגעגעתי למשחק ללא כדור של טומאסי. *וגם ל"גראנדה ולוצ'יטה" בהקשר לטוטי.
"השופט הגרוע בכל הזמנים": 15 שנה למשחק השערורייתי במונדיאל איטליה חלמה על זכייה במונדיאל 2002, אבל בשמינית הגמר נתקלה במארחת דרום קוריאה ובעיקר, בשופט ביירון מורנו, שסיפק תצוגת אימים (בטעות או שאולי לא כל כך). בארץ המגף לא שוכחים. מתוך 'וואלה ספורט':: http://images.wcdn.co.il/1810105-18.Xxx?crop=w635 אחרי 20 שנה ללא תואר בינלאומי, התייצבה נבחרת איטליה למונדיאל 2002 שנערך בדרום קוריאה ויפן כשהיא מלאה בציפיות. בשער ניצב ג'אנלואיג'י בופון הצעיר והמבטיח, אז רק בן 24. ההגנה האדירה כללה את כריסטיאן פאנוצ'י, פאולו מאלדיני, פאביו קנבארו ואלסנדרו נסטה, כמו גם את ג'אנלוקה זמברוטה ומרקו מאטרצי. בקישור הציגו האזורי את ג'נארו גאטוסו, דמיאנו טומאסי, אנג'לו די ליביו ועוד ובהתקפה, סוללת תותחים בדמות אלסנדרו דל פיירו, פיפו אינזאגי, פרנצ'סקו טוטי, וינצ'נזו מונטלה וכריסטיאן ויירי. לא פלא אם כן, שאיטליה נחשבה לאחת המועמדות הבכירות לזכייה. אלא שבדיוק לפני 15 שנה, ב-18 ביוני 2002, הכל התרסק לה ועד היום, בארץ המגף לא שוכחים מי אשם בכך מבחינתם. איטליה פתחה את הטורניר היטב ועם שני שערים מהירים של ויירי ניצחה 0:2 את אקוודור. אלא שבהמשך, היכולת של הנבחרת של ג'ובאני טראפטוני דעכה במהרה ומול קרואטיה נפסלו לה שני שערים חוקיים והיא סבלה ממהפך מאוחר והפסידה 2:1. תיקו במחזור הסיום של הבית, 1:1 דרמטי מול מקסיקו, במשחק בו נפסלו לאיטלקים עוד שני שערים חוקיים, הספיק כדי לגרד את הכרטיס לשמינית הגמר ושם, הנבחרת בכחול כבר לא הייתה יכולה להתמודד יותר מול השופט. ביירון מורנו האקוודורי נבחר לנהל את משחק שמינית הגמר בין המארחת דרום קוריאה לבין איטליה וכבר בדקה הרביעית העסק התחיל להראות חשוד, כאשר השופט פסק נגד פאנוצ'י לפנדל שלא היה ולא נברא. למזלה של איטליה, בופון היה שם והציל ובדקה ה-18 ויירי נגח מקרוב שער יתרון. האיטלקים המנוסים היו עדיפים, הקוריאנים כיסחו ומורנו נמנע משריקות לעבירות. בסופו של דבר, שתי דקות לתום הזמן החוקי, קוריאה איזנה אחרי טעות בהגנת איטליה ובהארכה, בדקה ה-103, טוטי ספג צהוב שני ואדום על התחזות, למרות שהוכשל בבירור ברחבה. חלפו עוד כמה דקות וטומאסי ברח למלכודת הנבדל, עבר את השוער וכבש, אך השער נפסל למרות שלא היה ספק שהקשר האיטלקי היה לפני ההגנה ברגע המסירה. העונש הגיע שלוש דקות לסיום, כאשר אהן יונג הוואן כבש את שער הזהב ושלח את הנבחרת של חוס הידינק לחצי הגמר. לוצ'יאנו גאוצ'י, נשיא פרוג'יה האיטלקית, קבוצתו של הוואן, כל כך התעצבן על השיפוט במשחק, שהוא זרק את השחקן מיד לאחר המשחק. "שדדו אותנו. זה סקנדל", נכתב בתקשורת האיטלקית. "זה השופט הגרוע אי פעם", הכריזו ב"גאזטה דלו ספורט". מאז אותו ערב עגום ועד היום, השופט מורנו נחשב לאויב האומה האיטלקית, זה שמנע מהנבחרת צ'אנס לזכות במונדיאל. ב-2002, כמה חודשים אחרי אותו מונדיאל, מורנו הושעה ל-20 משחקים באקוודור לאחר סדרת טעויות בעייתית מאוד במשחק צמרת בליגה המקומית. פיפ"א אף חקרה אותו ובמאי 2003, במשחקו השלישי לאחר שחזר לשפוט, הוא שוב הושעה, אחרי שהרחיק שלושה משחקני דפורטיבו קיטו. כמה שבועות לאחר מכן, פרש משיפוט. בספטמבר 2010 נעצר מורנו בנמל התעופה JFK בניו יורק, בשעה שניסה להבריח שישה ק"ג של הירואין שהוחבא בתחתוניו. הוא הודה באשמה ונכלא לשנתיים וחצי. הוא שוחרר כעבור 26 חודשים ושב למולדתו אקוודור. "אין אדם באיטליה שלא מכיר וזוכר את השם של ביירון מורנו", כתב העיתונאי ג'ון דויל לפני כמה שנים, "פעם הוא היה שופט כדורגל מוצלח, היום הוא פושע לשעבר והכל בגלל המשחק בו הפך למפורסם, בצורה הכי שלילית. באמצע מפגש בין איטליה החזקה לדרום קוריאה התוססת עמד מורנו, אדם אלמוני מאקוודור, שפשוט לא התמודד עם המעמד". באתר "GOAL" בחרו בטעויות של מורנו במקום השלישי בשערוריות המונדיאל, אחרי "יד האלוהים" של מראדונה והשער המפורסם של ג'ף הרסט ב-1966. מדי כמה שנים צצה ידיעה חדשה באיטליה (או בספרד, שגם היא נפגעה משיפוט מזעזע מול דרום קוריאה, ברבע הגמר), עם דרישה לחקור מחדש את תוצאות המונדיאל ההוא. לאחר גל המעצרים הגדול בפיפ"א, עלתה טענה לפיה ג'ק וורנר, סגן נשיא הארגון לשעבר, היה זה שנתן כסף למורנו כדי שיטה את תוצאת המשחק. האם זו הייתה טעות בתום לב או משהו חמור מזה? כנראה שאף פעם לא נדע.
