אכן. כילד הוא עשה את הבחירות הנכונות. כתבה נפלאה נאור http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3730696,00.html מאלדיני אכן אהד את יובה בילדותו, הוא בעצמו אמר זאת. הוא הוסיף כי מאוד אהב את הנבחרת האיטלקית ורוב השחקנים שם הגיעו מהביאנקונרי, אך עם השנים בחירתו השתנתה וזה מה שחשוב. תודה שי http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/icon_thumright.Xxx
כתבה נהדרת על שחקן ההגנה הגדול בכל הזמנים. כשאדם נשאל מהו סמל, מאלדיני הוא הדבר הראשון שחושבים עליו. הלוואי שאחרים ילמדו ללכת בדרכו בעולם הכדורגל הדוחה שאנו חשופים לו היום. האיש שהפנים את המסר שלכסף אין ערך מול הכבוד והנשמה של הקבוצה ואוהדיה.
כתבה יפה. אפילו קצת מרגשת.. Maldini is a legend. http://www.smileyvault.com/albums/userpics/12795/hats_off_sign.Xxx
ג'ון צ'ארלס - John Charles תאריך לידה: 27 בדצמבר, 1931. מקום לידה: סוונזי, ווילס. תאריך פטירה: 21 בפברואר, 2004. מקום פטירה: ווייקפילד, אנגליה. מועדונים מקצוענים: 1948-1957: לידס יונייטד 297 הופעות, 150 שערים 1957-1962: יובנטוס 150 הופעות, 93 שערים 1957-1958 אליפות 1958-1959 גביע איטלקי 1959-1960 אליפות, גביע איטלקי 1960-1961 אליפות 1962: לידס יונייטד 11 הופעות, 3 שערים 1962-1963: רומא 10 הופעות, 4 שערים 1963-1966: קארדיף סיטי 69 הופעות, 18 שערים 1963-1964 גביע וולשי 1964-1965 גביע וולשי 1966-1971: רומא 85 הופעות, 49 שערים תארים אישיים: 1958: שחקן השנה באיטליה http://www.myfootballfacts.com/8638.Xxx אנחנו האיטלקים גאים בתוצרת המקומית. השחקן האיטלקי בעינינו הוא סמל לכליל השלמות, השילוב האולטימטיבי בין טכניקה, אופי והשיער הכי יפה. נדירים המקרים ששחקנים זרים הופכים לכל כך "איטלקיים" מבחינתנו, לכאלה שהיינו רוצים שיהיו אחד משלנו, לפחות בשנים שלפני חוק בוסמן. ג'ון צ'ארלס, וולשי אסלי במקורו, הוא הדוגמה הכי טובה לשחקן שהיה אגדה איטלקית בחייו. שחקן הגון, ישר; מעולם לא נשלף לעברו הכרטיס האדום, אבל מעל הכל מספרים הסיפורים שהוא אדם לא פחות ישר מהשחקן שהוא היה. זהו סיפורו של צ'ארלס. צ'ארלס נולד ב-27 בדצמבר, 1931, בסוונזי שבווילס. אביו היה כדורגלן במקצועו, אך הקריירה שלו נקטעה בשל פציעה. אולי בדרך להגשמת חלום האב הפכו שני בניו, ג'ון ומל, לכדורגלנים מקצוענים כשחיידק הכדורגל נתפס בהם כבר בגיל צעיר. בגיל 12 הצטרף ג'ון למחלקת הילדים של סוונזי וכבר בגיל 14 הגיע לסוונזי טאון, המועדון המקצועי של העיר סוונזי. עם זאת, בגיל הזה בילה ג'ון בעיקר בניקוי נעליים של חבריו לקבוצה מאשר במשחק פעיל. לא עבר זמן עד שבאנגליה הבינו עם מי יש להם עסק. ג'ק פיקארד, סקאוט של לידס, צפה במשחק בין נערים בפארק מקומי בסוונזי, בו השתתפו צ'ארלס וחבריו. פיקארד ראה את הפוטנציאל בצ'ארלס הצעיר ולאחר שנים ציין כי רגע זה מבחינתו היה מקביל ל'התרגשות שמאמן אגרוף מקבל כשהוא מוצא את אלוף העולם הבא'. צ'ארלס קיבל זימון לתקופת ניסיון בלידס בגיל 16, אותה כמובן צלח. בקבוצת המילואים של לידס, בה שיחק לראשונה, קיבל צ'ארלס זמן משחק בעמדות שונות ומגוונות; קשר שמאלי, מגן ימני וקשר מרכז שדה. לימים אלה יהפכו לעמדות שפחות מזוהות עם צ'ארלס. http://static.guim.co.uk/sys-images/Football/Pix/pictures/2008/10/21/460JohnCharlesDonMorleyGetty.Xxx הופעת הבכורה של צ'ארלס במדי לידס יונייטד הייתה במשחק הידידות מול מועדון סקוטי בשם Queen of the South ב-19 באפריל 1949. ג'ון התבקש לשמור כבלם באותו משחק על חלוץ הקבוצה, בילי יוליסטון, חלוץ נבחרת סקוטלנד ש-10 ימים קודם לכן כתש את נבחרת אנגליה בוומבלי בתוצאה 3-1. בתום המשחק, שהסתיים בתוצאה 0-0, אמר יוליסטון על צ'ארלס שהוא 'הבלם הכי טוב שאי פעם שיחקתי נגדו'. התקופה שלו בלידס הייתה מהטובות שידע שחקן במועדון אי פעם. למרות שהתחיל כבלם, עבר לאחר שתי עונות לשחק בעמדת החלוץ הקדמי ושם קרע את הרשתות לא פעם ולא פעמיים, אלא 150 פעמים ב-297 הופעות שלו בלידס שהתפרשו על פני שמונה שנים. באוגוסט 1957 קיבלה לידס מיובנטוס הצעה שהיא לא יכולה לסרב לה: 65,000 פאונד עבור צ'ארלס, סכום שיא בכדורגל הבריטי (הסכום ששולם עבור צ'ארלס היה כמעט כפול מהשיא הקודם). ההעברה הייתה אחת הבולטות באותו קיץ משום שצ'ארלס היה בין השחקנים הראשונים שעברו מהאי הבריטי למדינות אחרות באירופה. http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/d/d6/Omar_Sivori,_John_Charles,_Giampiero_Boniperti_1951.Xxx יובנטוס הייתה זקוקה בדחיפות לשחקן כמו ג'ון, שבאיטליה כונה 'איל ג'יגנטה בואונו' הענק הג'נטלמן, כינוי שמראה על מידת הכבוד שרחשו באיטליה לשחקן הזה. בשש השנים שקדמו למעבר לא זכתה יובנטוס בסקודטו ויותר מזה, הייתה קרובה מאוד לירידה כמה פעמים. הגעתו של ג'ון טרפה את הקלפים בליגה האיטלקית. בהופכת הבכורה של צ'ארלס, ב-8 לספטמבר 1957, כבש הוולשי את שער הניצחון מול הלאס ורונה. הטריו ההתקפי בשנים של צ'ארלס באיטליה הפך לימים לאגדה. עומאר סיבורי הארגנטיני וג'אמפיירו בוניפרטי האיטלקי חברו לצ'ארלס ליצירת חוד מהטובים שהיו בהיסטוריה. צ'ארלס לבדו הבקיע 93 שערים ב-155 הופעות בסריה A במהלך חמש שנותיו בטורינו, תוך כדי שהוא זוכה בתואר 'מלך השערים' בעונתו הראשונה (עם כ-28 כיבושים) בליגה שנחשבת הגנתית במיוחד. באותה עונה גם זכה בתואר 'שחקן השנה באיטליה'. בתחילת דרכו בארץ המגף ניבאו לו רבים כישלון מוחץ, אך ג'ון הוכיח לכולם אחרת. הוא התגבר על מכשולי התרבות, השפה והאנשים והפך לאגדה ביאנקונרית כבר בתחילת דרכו ואפילו ליותר מכך הוא הפך לאגדת כדורגל באיטליה כולה. אוהדים בכל המדינה (גם לא של יובנטוס) העריצו את האופי המכבד שלו על המגרש ומחוצה לו, כשהדוגמה הבולטת לכך היא יחסו לאוהדי טורינו, היריבה המושבעת של הגברת הזקנה. http://twistedblood.files.wordpress.com/2010/08/john-charles-juventus.Xxx "לא תכננתי להתחבב על אוהדי טורינו. בדרבי הראשון שלי עברתי את הבלם שלהם אך בטעות התנגשתי בו עם המרפק והפלתי אותו על הדשא. נותר לי רק להכניע את השוער אבל זה לא היה נראה לי הוגן אז בעטתי את הכדור החוצה כדי שהוא יוכל לקבל טיפול" אמר צ'ארלס לאחר הדרבי הראשון שלו במדי יובנטוס. צ'ארלס ניחן לא רק ביכולת להכניע קבוצות, אלא גם במהירות, זריזות, שתי רגליים נהדרות, טכניקה, סיבולת וכוח פיזי. אבל הדבר הכי מדהים לגבי צ'ארלס הוא שהוא היה אומן ברמה עולמית בשתי עמדות שונות בתכלית עמדת הבלם ועמדת החלוץ. לא מעטים המשחקים בהם פתח את המשחק כחלוץ וסיים אותו כבלם לאחר שיובנטוס נטלה את ההובלה. סר בובי רובסון אמר עליו פעם שהוא השחקן האגדי היחיד שהיה שחקן על בשתי עמדות שונות כל כך על המגרש. לאחר שלוש אליפויות ושני גביעים היה צ'ארלס לאל בטורינו ונכנס לפולקלור הכדורגל האיטלקי לנצח. אלא שאז נולדו ילדיו אותם רצה לחנך בסביבה בריטית, רצון שהוביל אותו חזרה לאי הבריטי וללידס לקדנציה נוספת. לידס שילמה עבורו סכום שיא חדש של המועדון, כ-53,000 פאונד. חרף הסכום הגבוה, אחרי חמש שנים באיטליה התקשה צ'ארלס להסתגל חזרה לסגנון החיים הבריטי. לאחר שלושה חודשים לא מוצלחים בלידס חזר לאיטליה, הפעם לרומא. את הקריירה בבירה התחיל רומא ברגל ימין, כשלאחר 15 דקות בלבד כבש צ'ארלס את שער הבכורה שלו, אך היכולת שלו משם לא השתפרה, והקריירה הרומאית נקטעה באיבה לאחר 10 הופעות בלבד. http://www.thehardtackle.com/wp-content/uploads/2011/10/John_Charles_62.Xxx בשלב זה של הקריירה הפציעות החלו להשפיע על צ'ארלס. התחנות הבאות שלו היו בקבוצות הקטנות של אנגליה- בקארדיף סיטי, הרפורד יונייטד ומרת'יר טיפדיל (את השתיים האחרונות אימן מאוחר יותר). ב-1974 פרש ממשחק פעיל. הקריירה הבינלאומית של צ'ארלס הייתה פחות סוערת. ב-1958 העפילה ווילס למונדיאל הראשון והאחרון בתולדותיה. צ'ארלס הוביל את הנבחרת לרבע הגמר בטורניר שם הפסידה לברזיל מגול של שחקן צעיר בשם פלה, 1-0. צ'ארלס לא שיחק במשחק הזה בשל פציעה. מאמן הנבחרת, ג'ימי מרפי, אמר ש'עם ג'ון צ'ארלס על המגרש אולי היינו מנצחים'. סך הכל רשם צ'ארלס 38 הופעות במדי הנבחרת בהן הבקיע 15 שערים. ב-1997, בחגיגות המאה ליובנטוס, נבחר צ'ארלס להיות השחקן הזר הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון כשהוא גובר על שחקנים כמו מישל פלאטיני ועומאר סיבורי. מרשימה אפילו יותר הייתה זכייתו של צ'ארלס בתואר השחקן הזר הטוב ביותר אי פעם בסריה A, יותר טוב מדייגו מראדונה, מרקו ואן באסטן ואגדות אחרות. ב-2001 נכנס צ'ארלס להיכל התהילה של הכדורגל האיטלקי, השחקן הזר הראשון לעשות זאת. גם בבריטניה זכה צ'ארלס לכבוד הראוי לו. על אף שהקמפיין להענקת תואר אבירות לצ'ארלס לא צלח, נכנס צ'ארלס להיכל התהילה של הכדורגל האנגלי ב-2002. היציע המערבי באלאנד רוד, איצטדיונה של לידס (אותו פקד צ'ארלס עד סמוך למותו) נקרא על שמו של צ'ארלס ופסל בדמותו הוצב באיצטדיון, ואפילו על יד האיצטדיון קיים רחוב הקרוי על שמו של צ'ארלס. כשמשווים את צ'ארלס לשחקנים גדולים אחרים מתבלט הוולשי באופי המדהים שלו, דבר שלרוב לא קיים אצל שחקנים גדולים כמוהו (כמו בסט ומראדונה). לאחר מותו בשנת 2004, אמר עליו חברו לקבוצה לשעבר ג'ק צ'רלטון: "ג'ון צ'ארלס היה קבוצה של עצמו. השחקן הכי אפקטיבי שאי פעם ראיתי, זה שעשה את ההבדל הכי משמעותי ביכולת של קבוצה שלמה היה, ללא צל של ספק, ג'ון צ'ארלס".
האמת היא שבקושי יצא לי לשמוע על צ'ארלס, אולם לאחר קריאת הכתבה הוא עושה רושם של שחקן ענק ואישיות ראויה להערצה. בעיני, הוא צריך להוות מודל לחיקוי עבור לא מעט כדורגלנים כיום.
?איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...? אהבתי מאוד את נושאו של הדיון, אך מי האמין שהביצוע יהיה אפילו טוב עוד יותר. המשיכו כך!
ג'וזפה ברגומי - Giuseppe Bergomi תאריך לידה: 22 בדצמבר, 1963 מקום לידה: מילאנו, לומבארדיה, איטליה מועדונים מקצועניים: 1979-1999: אינטר 756 הופעות, 28 שערים 1981/82 גביע איטלקי 1988/89 אליפות איטליה 1989 סופרקאפ איטלקי 1990/91 גביע אופ"א 1993/94 גביע אופ"א 997/98 גביע אופ"א 1982-1998: נבחרת איטליה 81 הופעות, 6 שערים 1982 אליפות העולם http://footballspeak.com/PostImages/uploadedimage/2012_4_10_18_1.Xxx אחד הבלמים והמגנים החסונים, הפיזיים והבלתי עבירים בהיסטוריה של הכדורגל הוא ללא ספק בפה ברגומי. נולד במילאנו בשנת 1963 ומגיל 17, כאשר החל לשחק במשחקים הרשמיים, ברגומי סיפק שני עשורים אדירים הן במונחים אישיים והן במונחים קבוצתיים. נראה כי ברגומי נולד עבור אינטר, המועדון אליו היה נאמן במשך כל שנותיו. במדיה הנראצורי רשם 756 הופעות בכל המסגרות, שיאן ההופעות עד שזנאטי חלף על פניו בספטמבר 2011, וכמו כן זכה איתה במספר תארים. גם בנבחרת האיטלקית שמו הלך למרחקים כאשר שימש כקפטן האומה במשך שש שנים, צבר 81 הופעות וזכה עימה באליפות העלם. לימים נהפך הדשא בסן-סירו לביתו השני של ברגומי, אולם הדבר היה יכול להיעשות דווקא בעודו לובש את המדים האדומים שחורים של מילאן. בגיל 14 נבחן פעמיים במילאן, אך נדחה פעמיים בעקבות סיבות רפואיות, שמנעו מהמועדון להציע לו חוזה. במחשבה לאחור, מדובר ללא ספק באחד הפספוסים הגדולים ביותר של הרוסונרי. ברגומי לא התייאש והחליט לנסות את מזלו בקבוצה השנייה של מילאנו, אינטר. ארקאדיו ונטורי (קשר עבר ברומא ובאינטר), אשר שימש כסקאוט, הוקסם מביצועיו של העילוי הצעיר במהלך מחנה אימונים שארגנה אינטר. בראיון סיפר ונטורי עד כמה הוא ניסה בעקשנות רבה לשכנע את אינטר שעתיד לצמוח לה שחקן לתפארת, "במשך ערב שלם ניסיתי לשכנע עד כמה מספר 6 שמשחק במחנה האימונים הוא השחקן שנועד עבור אינטר... הוא רץ למעלה ולמטה באגף ומגן מצויין בהגנה". הנראצורי החליטו להקשיב לונטורי וברגומי הוחתם בקבוצת הנוער של המועדון ובה זכה לדקות רבות. ברגומי מימש את אשר ציפו ממנו. שני עשורים במדי אינטר הפכו אותו לשם נרדף למועדון. על אף ששיחק במדיה באחת התקופות הפחות מוצלחות בהיסטוריה של המועדון, ברגומי נתן את כל כולו עבור הנראצורי ואף זכה במספר תארים. כאשר אינטר זכתה באליפות של עונת 1979/80, הוא שיחק בקבוצה הצעירה ולא היה שותף לתואר. קודם ברגומי בגיל 17 לקבוצה הבוגרת של אינטר וערך את הופעת הבכורה נגד קומו. אותה עונה הסתיימה במקום הרביעי והמאכזב, אך בליגת האלופות הגיע עם אינטר עד לחצי הגמר, שם הודחו על ידי ריאל מדריד. http://www.storiedicalcio.altervista.org/images/Bergomi_Inter_7.Xxx עשר ימים בלבד לאחר מכן, בפה ערך את הופעת הבכורה גם בליגת האלופות נגד הכוכב האדום בלגראד, שם חרש את האגף והפתיע אנשים רבים ביכולותיו הנפלאות. עד כמה הוא הרשים והתלהבות ממנו הייתה רבה? זימון לנבחרת הלאומית לקראת אליפות העולם ב 1982 יענה על כך. ברגומי אמנם ישב על הספסל לאורך רוב הטורניר, אבל ערך את הופעותו הראשונה בהרכב נגד פולין בחצי הגמר בעקבות השעייתו של קלאודיו ג'נטילה.רבים התפלאו מהרמה הגבוהה שברגומי הצעיר הציג ובארזוט לא היה יכול לוותר עליו בגמר. בגיל 18 הוטלה עליו האחריות לשמור על חלוצה הגדול של באיירן מינכן באותה תקופה, קרל-היינץ רומניגה בגמר של 1982. רומניגה, קפטן הגרמנים, התקשה לבטא את יכולותיו ההתקפיות לאור העבודה המעולה שברגומי ביצע עליו והוחלף במהלך המחצית השנייה. באותה ערב בסנטיאגו ברנביאו, בו איטליה זכתה באליפות העולם השלישית שלה, ברגומי כבר נחשב ללא ספק כעילוי אדיר ואוהדי האזורי, נלהבים מן הזכייה, הוקסמו מהבלם הצעיר, שעליו הם יסתמכו בשנים הקרובות. מאז הזכייה בגביע האיטלקי ב 1981/82, ברגומי נאלץ לחכות שבע שנים עד לגריפת תואר נוסף, הסקודטו של עונת 1988/89, תחת הדרכת של ג'ובאני טרפאטוני. לבפה היה חלק משמעותי באותה זכייה גדולה של הנראצורי שהפער בינם לבין נאפולי של מראדונה עמד על אחד 11 נקודות ו12 נקודות הרחיקו את מילאן של סאקי מהאלופה; הוא היה המנהיג הטבעי על המגרש ונוכחותו תרמה רבות להצלחתה של אינטר. 19 שערים בלבד ספגה אינטר באותה עונה וירדה מנוצחת פעמיים בלבד. http://oi45.tinypic.com/s5a9f9.Xxx ברגומי זכה לכבוד רב מעמיתיו לקבוצה ומיריביו כאחד, אך בד בבד החדיר פחד לקבוצות היריבות. אל ארון תאריו הוסיף ברגומי בשנות התשעים, שלוש זכיות בגביע אופ"א וסופרקאפ איטלקי אחד. כמות צנועה של תארים יש לומר, אך ברגומי צריך להימדד בתרומתו ונאמנותו לאינטר, גם בעונותיה החלשות. פרישתו של ג'אצ'ינטו פאקטי, עונה לפני עלייתו של ברגומי לקבוצה הבוגרת, הותירה חלל עצום בהגנה הנראצורית שלימים הונהגה על ידי ברגומי וג'וזפה בארזי. השושלת המפוארת הזו לא נגמרה כאן כאשר מיד לאחר פרישתו של ברגומי ממשחק פעיל ב 1999, נכנס חאבייר זאנטי לנעליו כמנהיג הקבוצה וכאגדה אינטריסטית נוספת. ג'וזפה ברגומי הוביל את הנבחרת האיטלקית למקום השלישי באליפות העולם ב 1990 אשר התקיימה בארץ המגף, שם הודחו האזורי על ידי נבחרת ארגנטינה במהלך דו קרב פנדלים. בעקבות כרטיס אדום שספג נגד נורבגיה במוקדמות יורו 1992, מספר דקות לאחר שעלה כמחליף, הוא נופה מסגל הנבחרת ושב כעבור כשש שנים אל אליפות העולם 1998. כנגד כל הסיכויים, צ'זארה מלדיני היה זה שהחליט להשיב את בפה בן ה 35 לסגל האזורי. ברגומי פתח בכל משחקי הנבחרת והגיע עימה עד לרבע הגמר, שם הודחו נגד צרפת המארחת. מיד לאחר מכן, הודיע על פרישתו מהנבחרת הלאומית. חרף יכולותיו האדירות של ברגומי, חלק לא קטן איננו יחשיב אותו לאחד מהגדולים ביותר בעיקר עקב העובדה שאינטר בתקופתו הייתה חלשה ורחוקה מימי השיא שלה. למרות זאת, ברגומי הוא אולי השחקן המתאים ביותר לאפיין את "הבלם האיטלקי האידיאלי והישן"; מנהיג, חכם, עובד קשה וחזק כאחד. יתרון נוסף שעמד לרשות ג'וזפה היה כמובן יכולתו לשחק גם כבלם וגם כמגן ימני. לצד המחמאות הרבות שהרעיפו לעברו, ברגומי ייזכר בזכות השפם שכה אפיין אותו ולכן נקרא 'לו ציו' (הדוד). מעשית, על המגרש, יריביו החשיבו אותו כ 'דוד המאיים'. בקרב אוהדי אינטר כונה ברגומי 'איל קפיטאנו' בזכות הנהגת הקבוצה תחתיו במשך תקופה ארוכה. http://oi45.tinypic.com/2e0n3iq.Xxx ג'וזפה שייך לאליטה של בלמי הכדורגל האיטלקי ושני עשוריו על המגרש מבליטים את תשוקתו למשחק. לאחר פרישתו, אימן את קבוצת הילדים של אינטר מ 2008 ושנה לאחר מכן עבר לאמן את האלייבי (עד גיל 17) והברטי (עד גיל 15) של מונצה השכנה. כיום מדריך ברגומי את נעריה של אטלאנטה, שנה שנייה ברציפות. כפי שניתן להבין, קריירת האימון של בפה רחוקה מלהזהיר כדומה לשנותיו כשחקן וכשהוא מתקרב לגיל 50 קשה להאמין שיגיע לליגה הבכירה כאיש על הקווים. עם זאת, ברגומי איננו נעלם מעדשות המצלמה ומאז פרישתו הוא משמש כפרשן בסקיי איטליה. עבור אוהדי הכדורגל האיטלקי זכור כמובן שידור חצי הגמר של מונדיאל 2006 על ידי קארסה בשיתוף עם ברגומי.
קריאה מלאה בפלאשבקים מהעבר, השם קצת נשכח כבר אבל הפוסט שלך העלה שוב לא מעט זיכרונות ילדות http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/icon_thumright.Xxx תמונה גדולה עם השפם http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx
פוסט מעולה נאור http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx כמו אליאס, גם לי הוא מזכיר את הילדות. את המונדיאל הראשון שראיתי באיטליה ועקבתי לא מעט אחרי הנבחרת האיטלקית. קשה היה שלא להבחין בו. לפעמים היה נדמה לי שהוא לא קיבל את ההכרה העולמית לה היה ראוי (הכוונה גם מחוץ לאיטליה), אבל הוא ראוי להערצה על הנאמנות לקבוצתו. הוא ומאלדיני הם ההגדרה לסמל של מועדון.
אני די בטוח שאם לא הזכיות של אינטר בתארים בסוף העשור הקודם, גם זאנטי לא היה מקבל את ההכרה שהוא ראוי לה. פוסט גדול. לא יצא לי לראות את ברגומי משחק כי הייתי צעיר מדי, אבל שמעתי עליו הרבה ולמרות שכמו שאמרו פה הוא לא מוזכר בשורה אחת עם בלמים איטלקיים גדולים כגון בארזי, מאלדיני, קנבארו ונסטה, הוא תמיד היה מוזכר כבלם ברמה מהשורה הראשונה, ושוב פה עניין התארים נכנס לתמונה. אני בעיקר מעריך את העובדה שהוא נשאר נאמן לאינטר גם בימים שיובנטוס ומילאן פשוט שלטו בכדורגל האיטלקי ללא עוררין.
סיפור נהדר, תודה רבה (לי אישית גם לא יצא לראות אותו) http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx ד"א, בגלל שידוריו בסקיי, כנראה בגלל אמירות שלו שמה בנוגע לאינטר, הקורבה נורד הניף שלט נגדו במשחק מול נאפולי ("די ברגומי, נמאס!" אאל"ט). לפי מה שהבנתי (לא בטוח), זה יותר הערות שלו על הצורה בה אינטר משחקת ולא משהו מעבר ככה שאני חושב שמה שהקורבה עשה כאן בהחלט לא ראוי.
סיקור נפלא, פרשן מציק בצורה בלתי רגילה. דרך אגב, לכל אלה עם הניימדרופינג של בלמים גדולים משנות ה-80' וה-90', אני מוחה על היעדר איזכורים של הצאר!
