אם המומנטום ימשך, אני לא רואה את רן מחזיר את דן לימין כלכך מהר במידה והוא חוזר עוד העונה. היינו חייבים את הגיוון בסגנון במשחק באחד מהכנפיים.
כשמגיע מגיע. הניצחון אתמול הוא קודם כל ולפני הכל של רן. זה קודם כל ולפני הכל ניצחון של מאמן. עלינו בטירוף ובריכוז, לחצנו כמו משוגעים, וזה הזכיר את הניצחונות בתחילת השנה שהיינו גומרים משחקים כבר במחצית הראשונה. זה נגמר 3 - 0 אבל היה משחק של 5 או 6 - 0.
יום הזיכרון תשפ"ו לפני עזה, לפני שנכנסת בפעם הראשונה לעזה, הבן אמר: 'אמא, אם קורה לי משהו, שכולם יבואו באדום'. הרבצתי לו וצעקתי עליו איך הוא מדבר, אבל ידעת כנראה, הרגשת את היום. סמ"ר בן כהן היה אוהד שרוף של הפועל באר שבע, שהנציחה אותו בשלל מחוות מאז שנפל בלבנון לפני שלושה שבועות. לרגל יום הזיכרון, אחותו שי מספרת על עומק החיבור לקבוצה, החבר הקרוב ממחלקת הנוער שכבר הקדיש לו צמד מרגש ומעכלת: "לא נתפס שבן לא יהיה לידי ביציע הדרומי". המשחק האחרון של הפועל באר שבע בו צפה בן כהן מהיציע הדרומי באצטדיון טרנר היה ב-9 בפברואר מול בית"ר ירושלים. "הוא היה רגיל לשבת עם כל האוהדים השרופים ביציע, כשאני ואבא שלי יושבים באותו יציע אבל בצד, איפה שיש פחות בלאגן", מספרת שי כהן, אחותו. "יהיה מאוד מוזר ויהיה קשה לעכל שביום שבת הקרוב כשהפועל באר שבע תשחק מול בית"ר שוב בטרנר, אנחנו נשב ביציע אבל בן לא יהיה שם. לא נתפס שהוא לא יהיה יותר לידי ביציע". סמ"ר בן כהן מלהבים בן 21 נפל לפני שלושה שבועות בקרב בדרום לבנון. לוחם סיירת הנח"ל היה אוהד מושבע של הפועל באר שבע. דמות מוכרת מאוד בין יושבי היציע בבית ובמשחקי החוץ. "הוא אהב את הפועל באר שבע בכל הגוף", ממשיכה שי. "אבל נדמה לי שזה אפילו התעצם כשניב וקנין, שחקן קבוצת הנוער שלנו, התחיל להיות גורם משמעותי. בן היה בן 21, ניב בן 19 אבל הם הפכו לחברים מאוד קרובים כי בנות הזוג שלהם היו אחיות. כשבן היה בבית בשבתות הוא היה נוסע למשחקי חוץ של הנוער של הפועל באר שבע כדי להיות עם ניב מהיציע ומיד חוזר למשחק של הקבוצה הבוגרת כדי להיות גם איתה מהטריבונה". בשבת האחרונה, כמה שעות לפני המשחק של הפועל באר שבע מול הפועל פתח תקווה, ניב וקנין כיכב עם צמד במדי קבוצת הנוער של הפועל באר שבע מול מכבי חיפה והיה שותף למהפך אדיר בתוצאה. אחרי כל שער רץ השחקן שבקרוב יהפוך לשחקן קבוצת הבוגרים ליציע כדי לקבל לידיו חולצה לבנה ועליה תמונה של חברו בן כהן. את החולצה נישק והציג אל מול המצלמות שהעבירו את המשחק לערוץ הספורט. שי הייתה עם ההורים ביציע בטרנר יותר מאוחר בלילה וראתה את הפועל באר שבע מנצחת את הפועל פתח תקווה בתחילת הפלייאוף. אחרי המשחק ביקשו ממנה להיכנס לחדר ההלבשה של הפועל באר שבע ושם חגגו לה יום הולדת 17 כשכל השחקנים, הצוות המקצועי וההורים שלה ושל בן שרית וצביקה, דומעים בחדר ההלבשה. הימים שלפני מותו היו קשים לה מאוד. "השיחה האחרונה שלנו עם בן הייתה ב-25 במרץ. חמישה ימים לפני שהוא נפל. בן עבר הרבה בשנתיים וחצי האחרונות בצבא. הוא לחם בעזה. הוא לחם בג'נין. אבל מעולם לא חששתי לחייו כמו אחרי אותה שיחה שקיימנו במשפחה איתו ושבה הוא סיפר שהוא נכנס ללבנון ושהוא לא יהיה זמין. אחרי אותה שיחה הייתי ממש לחוצה. באחד הימים אפילו ביקשתי מאמא לבוא מהר הביתה. ממש בכיתי. היו לי מחשבות לא טובות. פחדתי מאוד שמשהו רע יקרה לו ושזה יהיה הכי רע. אני בדרך כלל לא הייתי כזו כשהוא לחם בעזה ובג'נין. אני דווקא הייתי רגועה יחסית בבית ולא חשבתי לרגע על מחשבות רעות". נפילתו של בן כה טרייה וקורית ממש בסמיכות ליום הזיכרון. המשפחה מלהבים נכנסת אל משפחת השכול. "אני לא חושבת שאנחנו כבר מעכלים. אנחנו בתוך החודש הראשון. אני גם לא יכולה לראות אותנו מעכלים את זה בעתיד כל כך מהר", אומרת שי. "אנחנו נצטרך לחיות לצד השכול. לצד המוות של בן. אבל לעכל את זה, יהיה כנראה בלתי אפשרי. הפועל באר שבע עוטפת אותנו באהבה עצומה ובכל הזדמנות היא מזכירה אותו וזה עוזר. בן אהב את המדינה. אהב את מה שהוא עושה. היה חולה על החברים שלו, על הצוות שלו. למרות הסכנה אין לי בכלל ספק שהוא היה עושה שוב את הדברים ומתייצב לכל משימה כפי שעשה במשימה, שבמהלכה מצא את מותו. הוא חסר להרבה אנשים. הוא חסר מאוד ביציע. אנחנו כבר מאוד מתגעגעים אליו ומחבקים בחזרה את הפועל באר שבע, שכבר עשתה כל כך הרבה כדי להנציח את אחי". שי יודעת היכן בדיוק היא תחפש את אחיה. "בן מאוד חסר לי גם בכל ההיבט של הכדורגל. היינו מדברים הרבה על הקבוצה. יש סטיקר מתוך שיר של אייל גולן שמלווה אותו מאז מותו וזה גם שיר השחקן של גיא מזרחי וכשבשבת האוהדים התחילו לשיר את השיר הזה היה לי מאוד קשה ובכיתי. כל גול, כל מסירה, כל דבר שעושה הפועל באר שבע על הדשא מחזיר אותי לבן. הפועל באר שבע הייתה נוכחת בצורה מלאה בחיים של כולנו. יום הזיכרון תמיד היה יום כואב מאוד עבורי ועבור המשפחה. עכשיו זה יהיה פי כמה. אבל אנחנו נקום על הרגליים ואנחנו נהיה משפחה שמתמודדת וחיה עם האובדן, הכאב והשכול כי זה מה שבן רצה. אני בטוחה בכך. אנחנו נהיה משפחה צוחקת, משפחה מתרגשת, משפחה שזוכרת את בן אבל חיה ומתמודדת עם הכאב והאובדן שלו".
שאלה לותיקיי האוהדים פה. (לא בהכרח אוהדי באר שבע, שנות ה 70 לפחות): מתי ב"ש התחילה לשחק באדום? יש מעט מאוד תמונות צבע של הפועל ב"ש מאליפויות שנות ה70. התמונות הבודדות שמצאתי הן באתר פנדל ושם התלבושת או לבנה או תכלת . אדום מופיע רק מ 1978. גיסי, באר שבעי ותיק אומר שהוא זוכר רק אדום. אבל זה לא מסתדר לי
טוב, בואו נפתח את זה. מאוד מעריך את הדת. אח דתי, דודים דתיים. משפחה סוג של מסורתית. שנים של הליכה לבית כנסת בשישי. הכל טוב. לא מתחבר לזה שאחרי האליפות קוז'וך בוחר לפתוח ספר תורה ולא להודות לשחקנים ולצוות קודם כל. ואתם יודעים מה, אחרי הפסד האליפות בשנה שעברה, לא זוכר פתיחת ספר תורה והודיה לשם במזמור. או שמודים ליושב למעלה רק שהוא מביא תארים? אפשר להודות ולהתפלל. יש בית כנסת, כולל, בית, מדרשה ועוד מקומות. בראיון הראשון אחרי הזכייה באליפות ללכת ישר למקום הזה, לא יודע, לא מתחבר לחיבור הזה של על המגרש להוציא את הספר תורה ולהודות ולשיר מזמור. אם היה עושה את זה קבוע, בכל סוף עונה, גם אחרי כישלונות - מילא. אבל רק שיש הצלחה... אני בעצמי לא סגור כמה זה בכלל מכבד את הדת עצמה. אבל שיהיה.
כל נושא הדת בארץ הפך לבדיחה. רבים כאן מתחזים. גם קוז'וך. מה אפשר להגיד. המועמד הבכיר לראשות ממשלה כזה.
בגדול- זכותו המלאה להעביר איזה מסר שבא לו... המיקרופון אצלו, הוא חתן האירוע, שיודה למי שבא לו.. אני חושב שהוא לאורך כל השנתיים הרים לשחקנים ודואג להעביר את המסר מי הם ומה הם, בא לו ליילל שיר מזמור.. שיעשה מה שבא לו. היה די מגוחך, אבל שוב, הרוויח את זכותו להעביר איזה מסר שבא לו ואיך שבא לו. אפשר כמובן לא להתחבר, מניח שבעיקר גילגלו עיניים מאשר התרגשו מהדברים.
כמה אני שמח בשביל הלדר לופס. כל כך לא היה מגיע לו לעזוב בלי אליפות. אני חושב שהרבה זמן לא ראיתי שחקן עם כזאת תשוקה אמיתית למשחק. יש ויכוחים לגבי היכולת רק שוכחים שהוא הגיע לפה בשלב די מאוחר בקריירה. אני מחכה לראות שחקן ישראלי בן 37 עם כזה כושר גופני ורעב...
יום שישי הגיע, אין משחק לחשוב עליו, אין נסיעה להתארגן אליה, אין פקקים לעמוד בהם, אין 300-400 ש"ח שצריך להיפרד מהם על עוד משחק חוץ, אין ילד שצריך להרגיע אחרי מפח נפש שמוריד אותנו למקום 2 או ילד שצריך להוריד לקרקע אחרי שחזרנו למקום הראשון.... מדהים, שקט נפשי, אחרי חודשיים מטורפים שבאו אחרי שנה וחצי גם ככה עמוסים ומלאים ברגשות וגאווה. סגירת מעגל מטורפת העונה הזו, כמובן אף אחד לא יחזיר את השישית האמיתית של העונה שעברה, אבל לפחות עשינו את זה בסטייל, פתחנו את העונה עם תואר מול מכבי ת"א, בבית שלהם, ב 10 שחקנים- מאוד מאוד טבעי וחשוב מבחינתי, זה היה משחק גדול עם משמעות אדירה בעיניי. היה יכול להסתיים בדאבל אבל באמת שלא ניתן להתאכזב אחרי שאתה אלוף. WIN WIN לחלוטין, סיימנו את העונה במשחק אליפות אדיר מול אותה קבוצה שהיינו טובים ממנה שנתיים, מתוך 10 משחקים, בערך 9 משחקים היינו עדיפים כמעט לחלוטין, שלטנו, החמצנו, תקפנו בחמת זעם מול יריבה שהבינה שהיא צריכה לדלג על הקישור ולשלוח את הכדור קדימה. גם היריבה הנוספת שהייתה לנו- שליטה (כמעט, כמובן שיש דקות הפוכות) מוחלטת במשחקים הישירים, לא בתוצאה, זה פחות מעניין, אלא בגישה, בשטף המשחק- אנחנו הקבוצה הטובה בארץ בגדול ובענק בשנתיים האלו, המשחקים מראים את זה, הטבלאות ואחוזי ההצלחה מראים את זה. לקחנו מה ששלנו והיה חייב להיות שלנו. קצת התייחסות לשחקנים ולאנשים. קודם כל נתחיל מהמובן מאליו ומהמסר שהעברתי פה שנתיים מלאות- אליפות של מאמן, קבוצה של מאמן. יש פה חבורה של שחקנים שרובה המוחלט היריבות שלנו בצמרת לא היו רוצות בהרכב שלהן ואולי גם לא בסגל (אני מדבר על זמן של בעיטת הפתיחה של העונה הקודמת, לא עכשיו אחרי שרואים מה רן קוזוך הוציא מהם). 5 שחקני ההגנה שלנו, אפילו בנקודת זמן הזו לא נכנסיןם להרכב של מקומות 2-3 בליגה, שלא נדבר על שחקני האגף שלנו, ואם נלך על העונה שעברה אז גם החלוצים. ועדיין סיימנו כקבוצת ההגנה הכי טובה בליגה (עם כל הכבוד לחמישייה בסוף העונה) וכקבוצת ההתקפה הכי טובה בליגה. ולדעתי אנחנו גם הקבוצה הכי מלהיבה ומרשימה התקפית כי כשהלחץ שלנו עובד.. זה לא קרוב למה שאנחנו רואים משאר הקבוצות בליגה. עושים את זה הכי חד, הכי מרשים, הכי חונק שיש. כמות השערים המוקדמים שהבקענו היא פסיכית (של 2 המחציות)... היא מדהימה, היא מלמדת על שיטה, כולם יודעים שהשער המהיר יגיע, אוהדי קבוצות אחרת מתוסכלים מכך וכבר קיבלו את זה כעובדה מוגמרת.. וזה תוצאה של מאמן שקידם פה קבוצה בצלמו ובדמותו. כמובן שהיו תקופות שזה פחות הלך, אבל אם אני לא טועה, לא בדקתי, אין לי סימוכין לכך, במהלך כל השנתיים האלו אין לנו שום רצף של 2 הפסדים רצופים בליגה או יותר מ 2 משחקים רצופים בליגה שלא ניצחנו בהם.. אני זורק את זה מתחושה וזיכרון מעומעם, לא בדקתי, זה מדהים. הקבוצה הזו לא נשברה, גם כשאיבדה נקודות בצורה הכי כואבת שיש, המאמן הרים פה את הגברים האלה מיידית. לא זוכר קבוצה בלי משבר שנתיים בליגה. אליאסי ומרציאנו- התחלנו עם עדיפות מוחלטת לאליאסי, פחד אלוהים ממשחק הרגל של מרציאנו, סיימנו עם אליאסי גמור ורע- ועם מרציאנו עם סימן קריאה כשוער שכולנו מעדיפים. באופן מובהק אף אחד מהם לא מספיק טוב כדי לרוץ באירופה. מבחינת אליפות זה מספיק טוב וראינו את זה, למרות שאליאסי היה קרוב לחרבן את זה. החלטה ענקית של קוזוך להרים את מרציאנו בתקופה הקריטית. דיופ- הבלם הכי חלש בסגל. ויטור, בלטקסה עדיפים עליו מבחינתי, מקווה שלא ישאר, לא יודע מה הסטאטוס החוזי שלו. בלוריאן- מבלם מושמץ, קבלן ירידות, חלש.. הפך להיות בלם בלם, עוגן מבחינתנו- חייב את הקריירה לקוזוך. לופז- עשה מה שהוא יכול במסגרת גילו- חייבים להיפרד ולהביא מגן טוב יותר הגנתית. כל כך מגיע לו לסיים עם אליפות פה, נתן שנים גדולות, שחקן נשמה אמיתי. מזרחי- מאוד מוגבל, הגיע אחרי שהיה מביא מגבות של כארם ג'אבר והיה יציב מאוד, שיטת המשחק התאימה לו ושיפרה אותו מאוד, טישטשה המון מגבלות- ישאר כשחקן הרכב, אפשר לחיות עם זה. וונטורה וקינגס- אין מה להרחיב. שנתיים אדירות. לקינגס כמובן היו עליות וירידות, גם העונה מבחינתי ראינו 70 אחוז ממנו- אבל הוא ווינר על- הופיע לרוב מוחלט של המשחקים הגדולים. וונטורה יציב כמו סלע שלא ניתן להזיז- השחקן הכי טוב בליגה. אליאל פרץ- כוכב מבחינתי, עוד שחקן שחייב את הקריירה למאמן שלו, היה אבי השיטה, הלחץ שהוא מפעיל, החכמה לברוח לאגפים (כמות השערים שהוא סידר מהאגף היא נהדרת), מוסר העבודה- הפך לשחקן הרכב בנבחרת בצדק רב. סופר אינטליגנט. על האגפים אין מה להרחיב- אף אחד לא נכנס לשום קבוצת פלייאוף עליון אולי להפועל פ"ת (ואולי קצת חיפה). דן ביטון שחקן נשמה, קפטן אמיתי, אבל חיסרון גדול בעמדת האגף, אני מעדיף שם דריבליסט שפשוט אין לנו כזה וחסר לנו מאוד. שיהיה בריא ויחזור לסגל הלוואי, אפשר להשתמש בו גם באמצע... על הצד השני אין מה לדבר- גאנח ואחמד לא צריכים לראות דקות בקבוצה של אליפות וזה עוד נס של רן קוזוך. העמדה הראשונה יחד עם בלם שחייבים לשדרג במיידי. איגור - לקח לו זמן להתניע, אבל תמיד עבד כמו משוגע ותרם רבות למשחק הלחץ האדיר שלנו, חלוץ שאפשר לצאת איתו לעונה הבאה יחד עם איסט שנראה טוב, לרוב שנכנס השפיע לטובה. אליאס- שחקן סגל חשוב, מאוד מקווה שישאר. כנעאן- מטורף שלקחנו אליפות עם 0 תרומה של הרכש הכי גדול שלנו בקיץ.. לא עזר לנו בכלום, הברכיים שלו לא יכולות להתמודד עם שיטת המשחק והאינטנסיביות שדורש המאמן הזה- לא רואה איך הוא מפתח קריירה בבאר שבע הזו של קוזוך. מתאים למאמנים כמו ברדה ואבוקסיס. בלטקסה- מבחינתי שחקן ההגנה הכי אמין ויציב בסגל- חשוב מאוד שהאריך חוזה. מבחינתי אמור לפתוח ליד בלם זר בפתיחת העונה (אחרי שנראה ונבין מה שווה רוטמן). ויטור- אגדה וסמל- סיים בסטייל עם שער אליפות, אם הוא רוצה להישאר מבחינתי מוזמן כבלם רביעי. יש לו מקום. רועי לוי- יכול להוציא מעצמו יותר. דווידזאדה- מחול ההרכב לעונה הבאה מבחינתי: שוער (גלזר- פנטזיה שלא תתממש) לאירופה הקיים לא מספיק טוב. מזרחי, בלם זר, בלטקסה/רוטמן, מגן זר וונטורה או מחליף זר איכותי, קינגס או מחליף זר איכותי, פרץ קיצוני שמאלי זר, דן ביטון/קיצוני ימני זר איגור את ניב יהושע לא ראיתי יותר מדי, לא ראיתי מה הוא שווה במידה ויחתום.
וסליחה ששכחתי כמובן את מלכת המדבר.. אז אקדיש לה הודעה נפרדת. תודה שלא הקשבת לעיר שלמה אי שם לפני שנתיים, תודה שעשית את המהלך האמיץ כל כך, תודה שראית את טובת הקבוצה על אף לחצים עצומים מאנשים שהעדיפו לראות דמות להתחבר אליה מאשר את טובת המועדון. תודה שלא נכנעת ללחצים ולאיומים שקיבלת אחרי אותה החלטה. תודה שאת מבינה כדורגל יותר מרוב אוהדי הקבוצה, תודה שהבאת לנו את המאמן הזה ובכך שינית, שוב, את גורל המועדון וזכינו לראות רגעים שהיו נראים כל כך כל כך רחוקים אחרי שוואקמה עזב. רן קוזוך הביא את האליפות מבחינה מקצועית, כמו שאמרתי כמה פעמים- עבודת האימון הכי גדולה שראיתי ממאמן כדורגל (וחובת ההוכחה עליו להמשיך)- אבל ללא התעוזה, האמונה והאהבה האמיתית שיש לאלונה למועדון הזה- זה לא היה קורה. הכי קל מבחינתה היה להמשיך עם דמות אהובה, להמשיך באותו קו ולהרגיש מוגנת. עשתה את מהלך אלישע-בכר שוב- וזכתה בכל הקופה. אלופה.
