אגדות כדורגל.

הנושא בפורום 'פורום כדורגל עולמי' פורסם ע"י אדם ברקוביץ, ‏25/10/05.

  1. אדם ברקוביץ

    אדם ברקוביץ Member

    הצטרף ב:
    ‏9/10/05
    הודעות:
    211
    לייקים שהתקבלו:
    0
    מועדון כדורגל סלטיק:


    בשביל להתחיל את הסיפור של מועדון הכדורגל הסקוטי המיוחד הזה צריך קודם כל קצת רקע דווקא על אירלנד.
    מוצאם של האירים הוא מהעם הקלטי, אשר קיבל על עצמו את הדת הקתולית מפטריק הקדוש (אשר היה קלטי בעצמו). לאחר שנכבשה אירלנד על ידי בריטניה, ניסו האנגלים לכפות על האירים את הדת הפרוטסטנית, דבר שיצר איבה גדולה שנמשכת עד היום בין האנגלים והאירים.
    "אי אירלנד" מחולק כיום לשתי מדינות, צפון אירלנד, בה חיים פרוטסטנטים (אשר תומכים בהישארותה של צפון אירלנד בשטח הממלכה הבריטית המאוחדת) והקתולים (אשר תומכים באיחודה של אירלנד), והרפובליקה של אירלנד, או אייר, בה יש רוב מוחלט של קתולים, והיא הרלוונטית לסיפורנו.

    ב-1887, ביקש האח וולפריד לארגן ארוחה לעניי איזורו בגלאזגו, אשר רובם היו אירים. כדי לממן את הארוחה הזו הוא החליט להקים קבוצת כדורגל שבעזרתה יגייס את הסכום. הקבוצה, בנוסף למקור למימון הארוחה, היוותה גם יצוג אירי בליגה הסקוטית. בסופו של דבר, הוחלט על השם הקבוצה, סלטיק, על שם העם הקלטי (Celt), מקורם של האירים והסקוטים.

    במשחק הליגה הראשון של סלטיק, היא הביסה 5-2 את היריבה הגדולה, גלאזגו ריינג'רס, וחנכה את אחד הדרבים הגדולים ביותר בעולם.
    בניגוד לדרבים אחרים, בהם המלחמה היא על כבוד, יוקרה ומצב כלכלי. הדרבי הסקוטי מתוח ביותר, בשל היותו מלחמה על דת. ריינג'רס היא קבוצה שמזוהה באופן מובהק עם הדת הפרוטסטנטית.

    גם כיום, רוב אוהדיה של סלטיק הם אותם אוהדים אירים פנאטיים המוכרים לכולנו. האירים רואים בסלטיק נבחרת, גאווה לאירים. יש קונצנזוס רחב במדינה בקשר לאהדה אליהם.
    במשחקי הליגה, ובמיוחד בדרבי הגלזגואי הגדול, מתמלאות המעברות החוצות את הים, לעבר סקוטלנד בעשרות אלפי אוהדים אירים צבעוניים אשר באים לתמוך ב"נבחרתם".
    ב-2003 הגיעו כ-43 אלף אוהדים (!) אירים וסקוטים לתמוך בקבוצתם בגמר גביע אופ"א, וצבעו את סביליה בירוק. דבר שלא עזר לקבוצה להפסיד לפורטו בהארכה.
    אייל ברקוביץ' אגב, הפך לשנוא ביותר באירלנד, לאחר שאמר בראיון לעיתון סקוטי שלריינג'רס הגיע יותר לזכות באליפות.

    ב-1967 זכתה הקבוצה בכל התיארים האפשריים-אליפות סקוטלנד, גביע סקולנד, גביע הליגה הסקוטי, גביע גלאזגו וגביע אירופה (הקבוצה הבריטית הראשונה הזוכה בטורניר), לאחר ניצחון על אינטר.

    סלטיק פארק, מגרשה המפואר של סלטיק, מתמלא מדי שבוע ב-60,506 אירים וסקוטים ירוקים. הוא כיום האצטדיון השני בגודלו בברטיניה אחרי האולד טראפורד.

    [​IMG]
    [​IMG]
    התלתן של סנט פטריק, סמלם של האירים.
    [​IMG]



    נבחרת ברזיל 1982

    מונדיאל 82 בספרד הציג לעולם את אחת הנבחרות המלהיבות שנראו על מגרשי הכדורגל ,יש האומרים שזו הנבחרת ששיחקה את הכדורגל היפה ביותר בתולדות המפעל.

    נבחרתו של המאמן טלה סנטנה הציגה כשרונות כדורגל כמו פלקאו,ג'וניור,אדר זיקו שכונה" פלה הלבן" וכמובן את רופא השיניים סוקרטס או" הדוקטור" כמו שרבים נהגו לכנות אותו.

    ברזיל סומנה מיד כמועמדת מס' 1 להניף את הגביע העולמי הרביעי בתולדותיה ,לאוהדים הרבים של הנבחרת המתנה של 12 שנה מאז הגביע האחרון במקסיקו 70' היה ארוך מדי והם ראו את עצמם חוגגים
    עם הגביע ברחובות ריו דה ג'נירו בקרנבל מיוחד שייערך כשתנחת הנבחרת עם הגביע.

    במונדיאל הזה שונתה שיטת המשחקים כך ש24 הנבחרות חולקו ל שישה בתים של ארבע נבחרות והשתיים הראשונות מעפילות לשלב הבתים הבא שבו הוגרלו הנבחרות לארבעה בתים של שלוש נבחרות כשהנבחרת שמסיימת ראשונה בכל בית מעפילה לחצי הגמר.
    זה היה המונדיאל היחיד ששוחק בשיטה זו.

    נבחרת ברזיל הוגרלה לבית ו' יחד עם ברית –המועצות ,סקוטלנד וניו-זילנד.
    כבר במשחקה הראשון מול בריה"מ נקלעה ברזיל לפיגור 1-0 משערו של אנדריי באל (מכירים?)
    אבל גם נבחרת טקטית וממושמעת כמו בריה"מ לא יכלה מול כמות הכישרון של הברזילאים שהכריעו את המשחק לקראת סיומו 2-1 משערים של סוקרטס ואדר.
    גם במשחקה הבא מול סקוטלנד התחילה ברזיל בספיגת שער מוקדם אבל המשחק השוטף וההתקפי של הנבחרת הברזילאית הכריעו את הסקוטים 4-1 כשזיקו,אוסקר,אדר ופלקאו משתתפים בחגיגת השערים.
    במשחקה האחרון בשלב הבתים הראשון מחצה ברזיל את ניו זילנד החלשה 4-0 כשזיקו עם צמד,פלקאו וסרג'יניו מתחלקים בשערים.
    עכשיו כבר כולם היו בטוחים שזו הנבחרת שהולכת להניף את הגביע ,לא רק בגלל הנצחונות אלא בעיקר בגלל הכדורגל ההתקפי ,הסקסי והיפה ביותר שנבחרת כלשהי אי פעם הציגה.

    בשלב הבא הוגרלה ברזיל לבית 3 (משחקי הבית נערכו בברצלונה) יחד עם איטליה וארגנטינה.
    במשחק הראשון של הבית ניצחה איטליה את ארגנטינה 2-1 (נצחון ראשון אחרי 3 תוצאות תיקו בבית המוקדם).
    למשחק השני של הבית התייצבו ברזיל ואלופת העולם ארגנטינה ,היריבות המושבעות מדרום-אמריקה.
    ברזיל שטפה את המגרש בתצוגת כדורגל משכנעת וניצחה 3-1 משערים של זיקו,סרג'ניו וג'וניור,
    הכישרון הארגנטיני הצעיר דייגו ארמנדו מרדונה ספג כרטיס אדום והורחק לאחר עבירה מכוערת.
    למשחק האחרון התייצבו איטליה וברזיל כשהמנצחת מעפילה לחצי הגמר.

    יש האומרים שזה המשחק הכי טוב שנראה בתולדות המונדיאל כשהפגיש שתי השקפות עולם.
    האיטלקים עם כדורגל אגרסיבי,טקטי והגנתי מול רקדני הסמבה מברזיל שכל העולם חיכה לראות אותם
    מניפים את הגביע.
    המשחק נפתח עם שער של פאולו רוסי בדקה ה-5 אבל הברזילאים השיבו בשער של סוקרטס בדקה ה - 12בתום מהלך כדורגל מבריק.פאולו רוסי מחזיר לאיטליה את היתרון בדקה ה-25 אחרי טעות אומללה בהגנת ברזיל . המחצית השניה נפתחת בבליץ של הירוקים-צהובים על השער האיטלקי ובדקה ה-68 מצליח פלקאו להשוות בבעיטה אדירה מחוץ לרחבה. אבל בדקה ה -75 סופגת שוב ברזיל מראשו של פאולו רוסי. ברבע השעה שנותרה לסיום המשחק תקפה ברזיל בחמת-זעם את השער האיטלקי אבל השוער האיטלקי דינו זוף בהצלות ענקיות משאיר את הנצחון אצל הסקואדרה אזורה.

    איטליה המשיכה בעקבות הנצחון הזה עד לזכייה בגביע העולם.
    אבל תמיד כשידברו על מונדיאל 82' בספרד יזכירו באותה נשימה את הנבחרת שהרטיטה לבבות ברחבי העולם, נבחרת רקדני הסמבה מברזיל.



    ארסנל

    הקמה:
    ארסנל הוקמה ע"י קבוצת פועלים צרפתיים ב-1886 בדרום מזרח צרפת. הקבוצה החלה לשחק תחילה בשם "נבחרת צרפת" על שם ארץ המולדת. מאוחר יותר התפצלה נבחרת צרפת לנבחרת לאומית ולארסנל של היום.

    המשחק הראשון של "נבחרת צרפת", שנערך ב-11 בדצמבר 1886, הסתיים בניצחון 6-0 על "קבוצת דייגים". הניצחון הזה גרם לפועלים קשיי היום להבין שהם אכן יכולים לנהל קבוצת כדורגל. "נבחרת צרפת" התמקמה במגרש "הייבורי" ועד מהרה שינתה את שמה ל"ארסנל", כמו שצויין בפסקה הקודמת.

    עקב העובדה ש"ארסנל" לא הייתה שייכת לליגת הכדורגל היא אירגנה תשעה משחקי ידידות, רובם מאיזור לונדון, והשיגה מאזן לא רע של 6 נצחונות, תוצאת תיקו אחת ו-2 הפסדים. 2 ההפסדים היו לקבוצת הפאר האמיתית של לונדון, טוטנהאם הוטספר.

    אחרי שנה "ארסנל" נאלצו לעזוב את מגרשם, שהופקע לטובת הצבא הצרפתי, ועברו לשחק ב"פלמסטד מארשס". גם במגרש זה התגלו בעיות ותוך מספר חודשים הם עברו למגרש חדש, "מאנור גראונד".

    1889/1890 הייתה עונת תפנית עבור המועדון שזכה בתואר הראשון שלו, גביע "צרפת" ותוך חודש זכתה בגביע השני, "גביע הליגה הצרפתית".

    מעבר לכדורגל מקצועי

    מדי ארסנלב-1891 הפכה "רויאל ארסנל" לקבוצה מקצוענית ותוך שנתיים התקבלה לליגת הכדורגל האנגלית כשבתווך "רויאל ארסנל" משנה את שמה שוב, הפעם ל"וולדוויץ' ארסנל".

    ב-2 בספטמבר 1893 שיחקה "וולדוויץ' ארסנל" את משחקה הראשון בליגה האנגלית השנייה נגד עוד קבוצה חדשה, ניוקאסל יונייטד. המשחק עצמו הסתיים בתיקו 2-2.

    ב-1897 מינתה ארסנל את מנג'ר הכדורגל המקצועני הראשון שלה, תומאס מיטש'ל. למרות שמיטש'ל פרש תוך שנתיים, מינויו היה אחד הסימנים הבולטים לגדילתו והתפתחותו של המועדון בסצנת המועדונים האנגלית.

    ב-1904 עלתה ארסנל לראשונה לליגה הראשונה, והפכה למועדון הדרומי ביותר ששיחק בליגה הראשונה. אך השנים לא היטיבו עם המועדון שפשט רגל ב-1910.

    יו"ר פולהאם דאז, הנרי נוריס, הציל את המועדון מפירוק אך זה לא הועיל וארסנל ירדה ליגה ב-1913 מהמקום אחרון אחרי תוצאות נוראיות.

    עקב הירידה התלולה בממוצע הקהל החליט נוריס לבנות איצטדיון חדש בהייבורי איסלינגטון מה שפתח בעצם את היריבות עם טוטנהאם הוטספר, שהייתה באותו איזור לונדוני. לשם מזל, נוריס גם שינה את שם המועדון ל"ארסנל".

    ב-6 בספטמבר 1913 שיחקה ארסנל את משחקה הראשון בהייבורי ובשמה החדש אשר הסתיים בניצחון 2-1. אחרי עונת הסתגלות טובה, החלה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה את מהלך הכדורגל במועדון בפרט ובאנגליה בכלל.

    שנתיים לאחר סוף המלחמה, החליטו בהתאחדות האנגלית להגדיל את הליגה העליונה ל-22 קבוצות לקראת חידוש המשחקים.

    בצעד מפתיע החליטו בהתאחדות להעלות את ארסנל ליגה (סיימה חמישית בליגה השנייה בעונה שלפני המלחמה) מאשר להשאיר את טוטנהאם בה (סיימו אחרונים בליגה הראשונה). ראשי טוטנהאם מחו אך זה לא עזר, ומחנות האוהדים החלו לאגור זעם אחד נגד השני.

    משנות ה 20 עד מלחמת העולם השנייה
    ב-1925 אחרי ירידת ליגה קשה במיוחד עבור ארסנל התמנה הרברט צ'אפמן לתפקיד מנג'ר הקבוצה והחל את אחת התקופות הטובות ביותר של ארסנל בהיסטוריה כשתוך 9 שנים הוא מניח את היסודות ומוביל את ארסנל ל-2 אליפויות (בשנים 1931,1933), גביע (אנגלי) אחד (1930) וגמר גביע אחד (1927).

    ההיבט הטראגי בסיפורו של צ'אפמן הוא מותו בטרם עת בתחילת 1934. בסיום אותה עונה ארסנל אף חגגה אליפות שנייה ברציפות.

    בתווך היו גם שינויים מנהליים כשהנרי נוריס (שבינתיים הפך להיות סר) התפטר מראשות המועדון עקב אי-סדרים פיננסיים ובמקומו מונה סר סמואל היל ווד ליו"ר.

    לאחר תקופת צ'אפמן ומחליפו הזמני ג'ו שואו, מונה למאמן ג'ורג' אליסון והמשיך את התנופה של ה"תותחנים" (כינויה של ארסנל). אליסון הוביל את ארסנל לזכייה שלישית רצופה באליפות(1935) והוסיף עוד אליפות ב-1938 לארון התארים.

    בסה"כ ארסנל זכתה ב-5 אליפויות בשמונה עונות ורק מלחמת העולם השנייה עצרה את תנופת המועדון.

    השחקנים הבולטים בתקופת התארים של שנות השלושים היו אלקס ג'יימס, טד דארק, קליף באסטין, דיוויד ג'אק, אדי האפגוד וג'ורג' מייל שביחד הרכיבו את אחת הקבוצות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנגלית אשר לולא מלחמת העולם יכלה לזכות בעוד מספר תארים.

    אחרי המלחמה
    טום וויטיקר לקח את מושכות הניהול של ארסנל לאחר המלחמה והוביל אותה לעוד מספר תארים. ב-1948 זכתה ארסנל בעוד אליפות (7 נקודות הפרש ממנצ'סטר יונייטד), ב-1950 המועדון חגג זכייה בגביע ה FA (בתרגום חופשי "גביע ההתאחדות לכדורגל" אך מוכר בארץ בשם "הגביע האנגלי") ושנה לאחר מכן ארסנל זכתה בעוד אליפות, הפעם דרמטית במיוחד כשרק יחס השערים העניק לארסנל את האליפות.

    תקופת יובש כבדה שרתה על ארסנל בין השנים 1951-1970 (למעט שני הפסדים בגמר גביע הליגה ב-1968 ו-1969), אך ב-1970 התותחנים זכו לראשונה בגביע אירופאי, "גביע ערי הירידים" (גביע אופ"א כיום), אחרי ניצחון בסיכום שני משחקי הגמר על אנדרלכט הבלגית (4-3 בסיכום).

    שנה לאחר מכן, ארסנל זכתה בדאבל כשהיא חוגגת את האליפות במגרשה של טוטנהאם ואת הגביע האנגלי עם ניצחון על ליברפול בגמר (2-0).

    על שלושת התארים האלו היה אחראי המאמן ברטי מי, שנחשב עד היום לאחד מהמאמנים הטובים ביותר של ארסנל אי פעם.

    ב-1979, תחת ידיו של המאמן טרי ניל, זכתה ארסנל בגמר של הגביע מול מנצ'סטר יונייטד. ארסנל הובילה עד הדקה ה-85 בבטחה 2-0 אך אז מנצ'סטר חזרה למשחק וכבשה צמד שערים בשתי דקות. הקהל כבר התכונן להארכה אבל אז סנדרלנד, חלוץ ארסנל, הצליח להבקיע את השער הדרמטי בתוספת הזמן.

    תקופת ג'ורג' גרהאם
    ב-1987, שנה לאחר כניסתו לתפקיד של ג'ורג' גרהאם, ארסנל הוסיפה לארון התארים המתרחב שלה גביע חדש, גביע הליגה, לאחר עוד ניצחון בגמר על ליברפול.

    שנתיים לאחר מכן הצליחה ארסנל לזכות בעוד אליפות.

    ארסנל נסעה למשחק האחרון באנפילד בידיעה שהיא זקוקה לניצחון בהפרש של 2 שערים אך עד הדקה האחרונה ארסנל לא הצליחה להבקיע את השער השני. אך בעיטה חופשית של מייקל תומאס העניקה לארסנל את תואר האליפות. ב-1991 זכתה ארסנל באליפות כשהפסידה רק משחק אחד וסיימה בפער של 7 נקודות מהמקום השני. ב-1993 ארסנל זכתה בדאבל, גביע וגביע הליגה (פעמיים ניצחונות 2-1 על שפילד וונסדי) עם הופעות מרשימות בגביעים אך הרבה פחות מרשימות בליגה.

    ארסנל השתתפה שנה מאוחר יותר בגביע המחזיקות (שכבר איננו קיים) והגיעה עד לגמר, שם חיכתה לה פארמה. משחק טקטי מעולה של חניכיו של גרהאם נתן לארסנל גביע אירופאי שני ובינתיים אחרון (הגמר האחרון היה גמר גביע אופ"א נגד גלאטסראיי ב2000 - הפסד בפנדלים).

    ב-1995 התפוטר גרהאם מהמועדון ובמקומו הובא המאמן הזר הראשון של ארסנל, ארסן וונגר הצרפתי.

    תקופת ארסן ונגר
    התקופה של ארסן ונגר במועדון נחשבת לאחת הטובות בהיסטוריה ומשתווה כמעט לתקופתו של מאמן אגדי אחר, הרברט צ'אפמן.

    בעונה המלאה הראשונה שלו (1997/1998) הוביל וונגר את ארסנל לדאבל מרשים במיוחד עם נקודה הפרש מעל מנצ'סטר יונייטד שבמקום השני וניצחון 2-0 על ניוקאסל בגביע האנגלי.

    ארסנל הבליטה מספר שחקנים באותה עונה כמו: פטריק ויירה, עמנואל פטי, ניקולס אנלקה (צרפתים), מארק אומרמארס, דניס ברגהאמפ (הולנדים), מרטין קיאון, טוני אדמס ודיוויד סימן (אנגלים).

    בסיום אותה עונה עזב שחקנה של ארסנל, החלוץ איאן רייט, אשר באמתחתו היו 185 שערים עבור המועדון.

    בשנת 1998/1999 ארסנל זכתה במגן הצדקה אך הפסידה את האליפות למנצ'סטר בדיוק כמו שהתרחש שנה לאחר מכן, שנה שנפתחה עם תקוות רבות (דאבור סוקר, תיירי הנרי, אולג לוז'ני, סילביניו, והכישרון הגרמני שהתגלה כבלוף סטפן מאלץ).

    באותה שנה של 99/2000 ארסנל אף הפסידה בגמר גביע אופ"א לסינדרלה הטורקית גלאטסראיי.


    עונת 2000/2001 נפתחה עם עוד כמה רכישות (רובר פירס לדוגמה) אך נגמרה עם הדחה ברבע גמר ליגת האלופות והפסד צורב מול מנצ'סטר יונייטד, 6-1 לקראת סיום העונה. ארסנל סיימה שוב במקום השני. ארסנל גם הפסידה לליברפול בגמר הגביע האנגלי אחרי שכבר ביצעה רכש בדמות ג'יובאני ואן-ברונקהאוסט, פרנסיס ג'פרס, ריצ'ארד רייט, ג'וניג' אינאמוטו וגולת הכותרת סול קמפבל שעבר בהעברה חופשית מטוטנהאם היריבה העירונית.

    בעונת 2001/2002 ארסנל שיחקה כדורגל טוב מאוד, ניצחה את כל יריבותיה וזכתה בדאבל, השלישי שלה במספר, כשאת תואר האליפות היא חוגגת באופן רשמי נגד מנצ'סטר יונייטד "באולד טראפורד". את הגביע היא לקחה נגד צ'לסי עם ניצחון 2-0.

    את העונה הבאה, 2002/2003, ארסנל פתחה בדיוק בדרך שבה סיימה את העונה הקודמת. כדורגל מצויין גרם לאוהדי ארסנל לחשוב שבשנה זו הקבוצה משחקת שוב על כל התארים ובמיוחד התואר היחיד שחסר בארון, גביע האלופות.

    אך אז הכל השתבש. מחודש מרץ ארסנל נראתה קבוצה כבוייה ומופע ההתעלות שהיא נתנה בתחילת השנה בכל שנה נעלם. שחקנים חשובים החלו להיפצע (רובר פירס, פרדי ליונברג), ארסנל החלה לאבד נקודות ועד מהרה גם לאבד את הפיסגה, מספר משחקים קטן לפני סוף העונה. גם בליגת האלופות הקבוצה לא הצליחה. לאחר שהובילה את הבית רוב הזמן, ארסנל הפסידה יותר מדי נקודות בבית (לא ניצחה בשלושת המשחקים בשלב השני בבית) וסיימה בסופו של דבר אחרי מועדון כדורגל ולנסיה ואייאקס וסימנה עוד עונה מאכזבת בליגת האלופות.

    מה שנותר לארסנל מפתיחת העונה הטובה זה רק הגביע, אחרי שהיא הצליחה לנצח את סאות'המפטון בגמר 1-0.

    עונת 2003/2004 נפתחה ללא שום רכש רציני. ארסן ונגר החליט להתבסס על הקבוצה שאומנם איכזבה ברגעים הכי חשובים בעונה שעברה אך מצד שני הציגה כדורגל מרהיב. למירוץ על האליפות הייתה אמורה להצטרף צ'לסי, שנרכשה ע"י המיליארדר רומן אברמוביץ', אשר בנה קבוצת רכש מרשימה. גם מנצ'סטר הייתה פעילה במיוחד בשוק העברות, מצד אחד עם מכירתו של דייויד בקהאם למועדון הכדורגל ריאל מדריד ומצד שני עם הבאתם של מספר שחקנים צעירים ומוכשרים במיוחד.

    ארסנל פתחה את העונה בצורה בינונית בליגה (למרות שלא הפסידה) והייתה לה פתיחה רעה מאוד בשלב הבתים של ליגת האלופות עם נקודה אחת מתוך תשע אפשריות.

    אבל לאחר מספר שבועות ארסנל השתפרה מאוד. היא עלתה איכשהו לשמינית הגמר של ליגת האלופות כשהיא מנצחת את כל שלושת המשחקים האחרונים(כולל 5-1 נגד אינטר בסאן סירו) בעוד שבליגה היא התייצבה במקום השני ללא הפסדים, בהפרש נקודות קטן ממנצ'סטר.

    בהמשך העונה ריו פרדיננד שחקן מנצ'סטר יונייטד, הורחק לשמונה חודשים והגנת היונייטד החלה להתפרק ואיתה כל הקבוצה. הפסדים רבים של היונייטד גרמו לארסנל לקחת את ההובלה אשר לא נשמטה עד סוף העונה. ארסנל סיימה את כל 38 המשחקים ללא הפסד וסימנה את העונה כאחת הגדולות בתולדותיה בליגה.

    בליגת האלופות הצליחה ארסנל לעבור את סלטה ויגו בשמינית הגמר ושמחה לקבל את צ'לסי שהייתה בעלת "מסורת" של הפסדים לארסנל. אבל התקווה לעבור את מחסום רבע גמר ליגת האלופות התבדתה במשחק השני וארסנל עפה מהתחרות בשלב מוקדם בניגוד לציפיות.

    מה שנותר בסופו של דבר הוא הגביע האנגלי, אבל ארסנל הודחה בחצי גמר ע"י מנצ'סטר יונייטד וסיימה את העונה עם תואר אחד בסופו של דבר. לקראת העונה הבאה ארסנל תמשיך להתבסס על הקבוצה שהביאה אותה להישגים בשנים האחרונות עם חיזוק קטן במקומות הנכונים.



    יוהאן קרוייף

    ב-5 לדצמבר 1982, ניגש יוהאן קרוייף לבעוט בעיטת עונשין מ- 11 מטר במשחק בין אייקס להלמונד ספורטס. הוא הניח את הכדור על הנקודה הלבנה, ובמקום לבעוט הסיט אותו בקלות שמאלה. חברו לקבוצה יספר אולסן עט על הכדור, עשה שני צעדים קדימה, והחזיר אותו לקרוייף, שבעט ממטר לשער חשוף. למה הוא עשה את זה? עד היום לא ברור. מה שברור זה שהשער ההוא, מהקלים יותר שקרוייף כבש בקריירה, מדגיש את פילוספויית המשחק של איש אשר אמר פעם ש"כדורגל זה משחק שצריך לשחק עם הראש". קרוייף היה האינטיליגנט הראשון של הכדורגל.

    הנדריק יוהאנס קרוייף נולד ב-25 באפריל, 1947, למשפחה ממעמד הפועלים. הוא חי בבטונדרופ, פרבר עני של אמסטרדם, סמוך לאיצטדיון של אייקס, איפה שאמו עבדה כמנקה. את מרבית ילדותו הוא העביר בבעיטה בחפצים דמויי-כדור ברחוב, כאשר לא עזר לאביו בחנות הירקות. הוא שיחק כל כך הרבה כדורגל שפעם הוא קרע שני זוגות נעליים בשבועיים.

    בגיל 10, הוא קיבל מכתב מאייקס אמסטרדם שהוא נבחר יחד עם עוד 300 ילדים לשחק בקבוצה. עבור יוהאן הצעיר ואביו הרמן, שניהם אוהדי אייקס, זוהי התגשמות חלום. אך השמחה לא נותרת זמן רב, כאשר זמן מועט לאחר מכן אביו נפטר מהתקף לב.

    בכל זאת, קרוייף הצטרף לקבוצת הנוער של אייקס. שם הוא פגש את אחד האנשים המשפיעים ביותר על הקריירה שלו, יני ואן דר וין. מאמן הנוער של אייקס ראה את הכשרון העצום הטמון בקרוייף. הוא היה זה שסייע לקרוייף לפתח בעיטה מצויינת בשני הרגליים.

    בגיל 12, הגיעו השמועות על הנער הצנום מהנוער גם לאוזניו של מאמן הקבוצה הבוגרת של אייקס, ויק באקינגהם (לימים מאמנה של ברצלונה). העלייה המטאורית של קרוייף החלה. בגיל 14 הוא כבר שיחק עם בני ה- 18. כדי להתעלות על הנחיתות הפיזית שלו, הוא פיתח וליטש מיומנות אישית מצויינת, אשר מאוחר יותר תדהים את העולם.

    ב-15 לנובמבר, 1964, כאשר הוא בן 17 בלבד, הוא ערך את בכורתו באייקס מול ג'.וו.א.וו גרוניגן, וכבש את שער הניחומים של קבוצתו בהפסד 3-1. בעונה הבאה, תחת המאמן החדש רינוס מיכלס, הפך קרוייף לשחקן קבוע בהרכב הראשון. שנה מאוחר יותר, הוא ערך את הופעתו הראשונה בנבחרת, וכבש בתיקו 2-2 מול הונגריה.

    באותה תקופה, הולנד עוד הייתה מדינת כדורגל חובבנית, שנות אור אחרי הארצות המובילות בענף כמו אנגליה, ברזיל והונגריה. הנבחרת הלאומית כשלה בנסיון להפעיל למשחקי גביע העולם 1966 באנגליה. להולנד היה צורך בשיטה ודרך חשיבה חדשה. באווירה זו, צירפו באייקס כוחות בדמות רינוס מיכלס ויוהאן קרוייף, שניים אשר יציתו מהפכה בכדורגל ההולנדי בפרט ובכדורגל העולמי בכלל. קרוייף תיאר את מיכלס כ"מורה הכדורגל הראשון והיחידי" שלו. יחד, הם היו צוות בלתי ניתן לעצירה; מיכלס היה האב הרוחני ומנסח הרנסאנס בכדורגל, וקרוייף היה המוציא לפועל.

    הרמז הראשון לבואות היה לקראת סוף 1966, כאשר אייקס הגיע להישג האירופי הראשון שלה. היה זה נצחון ענק על ליברפול הגדולה, 1-5 באמסטרדם, וקרוייף כבש עוד צמד במשחק הגומלין. קצת מאוחר יותר הוא חתם על חוזה עד שנת 1971, במטרה לשמור את היהלום בקבוצה. קרוייף התקדם ככוכב הגדול של שיטת ה'טוטאל פוטבול'. לפי שיטת משחק זו, לכל שחקן על המגרש צריכות להיות יכולות טכניות ופיזיות מתאימות כדי להחליף עמדה ומיקום במגרש לפי רצונו. קרוייף שיחק במרכז ההתקפה, בקישור האחורי, באגפים, מאחורי החלוצים. המגנים במערכים הקונבציונליים נותרו חסרי ישע מול ההולנדי המבטיח. קרוייף נהנה מהצלחה גם מחוץ למגרש. הוא פגש את דני קוסטר, בתו של איש עסקים הולנדים בשם קון קוסטר אשר מאוחר יותר יהפוך לסוכנו. הם התחתנו ב-8 לדצמבר, 1968.

    ב-1971, הכדורגל ההולנדי זכה להישג הממשי הראשון שלו, כאשר אייקס, תחת יורשו הרומני של מיכלס, סטפן קובאץ', ניצחה את פנאתינייאקוס בגמר גביע האלופות. באותה שנה, זכה קרוייף בתואר שחקן השנה באירופה, לפי סקר אשר נערך על ידי העיתון הצרפתי היוקרתי "פראנס פוטבול". קרוייף הפך לכוכב בינלאומי.

    זה היה רק הסיפתח. שנה מאוחר יותר, קרוייף פירק במו-רגליו את אינטר מילאן בגמר, כאשר כבש את שני השערים בנצחון 0-2. בשנה הבאה, הוא הוביל את קבוצתו לנצחון 0-1 על יובנטוס בבלגרד, וזכייה שלישית ברציפות בגביע אירופה.

    אך, למרות ההצלחה, לא הכל היה ורוד באייקס. נוצרו חיכוכים רבים בין קרוייף לשאר השחקנים, אשר החשיבו את עצמם לחלקים חיוניים ב"מכונת הכדורגל היפה" אשר הצעידה את קרוייף למעמד של סופרסטאר. לאחר הזכייה בגביע אירופה של 1973, הם הצביעו נגד קרוייף כקפטן. מבחינת קרוייף, זה היה "הקש ששבר את גב הגמל". הוא טען לשניים מחבריו העיתונאים ששאר השחקנים מאשימים אותו בכך שהוא מתבודד ויוצא לבלות, בעוד הם עושים זאת בעצמם. הוא החליט לעזוב את אייקס.

    בארסה החלה להתעניין בקרוייף כבר ב- 1969. בדצמבר של אותה שנה, נבחר אגוסטין מונטאל לנשיא המועדון. באותה תקופה, חלו בספרד הגבלות קשות על רכישת שחקנים זרים. כך היה לפחות עבור ברצלונה. מונטאל הבחין שהחוק נשבר באופן סלקטיבי עבור ריאל מדריד, והפלה את ברצלונה. בעוד בארסה נמנעה לעיתים מלרכוש שחקנים זרים, מועדונים ספרדים אחרים ובראשם ריאל מדריד לא התקשו בכך. מונטאל ביקש מעורך דין קטלוני, מיגל רוקה, לחקור את העברות הזרים בליגה הספדרית. הוא גילה שמתוך 60 שחקנים זרים אשר הורשו לשחק בספרד בטענה שהוריהם ספרדיים, 46 מהם הוכיחו זאת בעזרת מסמכים מזוייפים. טריק פופולרי היה לבחור עיירה ספרדית בלתי ידועה כמקום הולדתו של אבי השחקן, ולטעון שהיא הוחרבה במהלך המלחמה. אחד מהשחקנים אף טען שמשפחתו באה במקור מסלטה שבחבל הארץ גליסיה, כאשר זהו שמה של קבוצת הכדורגל של העיר המקומית, ויגו.

    נציגי ההתאחדות הספרדית חששו שמונטאל יחליט לפתוח את הברז ולהראות לאוויר העולם את כל העסקאות המלוכלכות אשר התנהלו מתחת לשולחן בכדורגל הספרדי, והחליטו לתת לו את מבוקשו. ב-26 במאי, 1973, פתחה ספרד את גבולותיה לזרים באופן רשמי. כל קבוצה הורשתה להחזיק ב- 2 שחקנים לא ספרדים. בארסה מיהרה לקנות את הוגו סוטיל הפרואני, ואז השקיעה את כל מאמציה ברכישת יוהאן קרוייף, כבר אז אגדה חיה.

    אך המגע הראשון בין ברצלונה וקרוייף היה עוד הרבה לפני זה. מונטאל, אשר היה משוכנע שבקרוב תוסר ההגבלה על זרים, נכנס למשא ומתן כבר ב- 1970. בין ברצלונה לאייקס כבר היה חוזה מוקדם, כאשר ב- 9 למרץ של אותה שנה הודיע ההתאחדות הספרדית באופן מפתיע שההגבלה על זרים לא תבוטל, לפחות בינתיים. בכל אופן, בברצלונה היו נחושים לא לתת למגעים עם קרוייף להתקרר, במיוחד כאשר מועדונים אירופיים אחרים, בינהם גם ריאל מדריד, אורבים מעבר לפינה.

    המאמן החדש של ברצלונה, ויק באקינגהם קיבל הוראה ממונטאל להפגש עם השחקן באמסטרדם באופן חשאי. קרוייף עצמו השתכנע לבקר בברצלונה, ונראה בה כמה פעמים במשך 1970. בירת קטלוניה הזכירה לו במידה רבה את מוקד הנופש האהוב עליו, מיורקה, והוא התחבר למקום במהרה.

    האיש שקיבל את האחריות על רכישת קרוייף היה ארמדנו קאראבן, מזכיר הקבוצה. קאראבן היה עורך דין וכלכלן, ומונטאל ראה בו את איש יד-ימינו. הוא גם היה נשוי להולנדית, ולכן הבין את הולנד היטב. במהרה, הוא יצר קשר ידידות עם קרוייף.

    כאשר סוף סוף הוסר האיסור על זרים, לשניים משלושת הצדדים הייתה מטרה אחת – לראות את קרוייף בבארסה. קרוייף לא התסדר עם חבריו לקבוצה, והחל לאהוב את ברצלונה. בנוסף לכך, העובדה שרינוס מיכלס, "מורו" של קרוייף, החל לעבוד כמאמן הקבוצה, בהחלט קסמה לו. גם הידידות עם קאראבן סייעה רבות.

    אך זה לא היה קל. נשיא אייקס, ואן-פראג, לא רצה לשחרר את כוכב הקבוצה בכלל. המשא ומתן הגיע למצב בו קרוייף איים שהוא יפרוש מהמשחק אם לא יקבל את השחרור לברצלונה. לבסוף, קרוייף שכנע את ואן-פראג להפגש עם מונטאל וקאראבן. אך, הפגישה בת 15 דקות לא הניבה פרי. ואן-פראג ציין סכום עצום לאותה תקופה, 3 מיליון דולר. למעשה, מיכלס עצמו סרב לסכום הזה בכל תוקף וטען שיוכל לקנות בו 3 או 4 שחקנים טובים. אחד מהיעדים שלו היה החלוץ הגרמני והמבקיע המצטיין בבונדסליגה, גרד מולר. בלית ברירה, קאראבן טס למינכן. לשמחתו והקלתו, המשא ומתן נקטע באופן מיידי כמעט. סוכנו של מולר היה טיפוס מאוד לא סימפטי, והתאחדות הכדורגל הגרמני הבהירה שהיא רוצה שהכוכב שלה ישאר בגרמניה לפחות עד מונדיאל 1974.

    קרוייף המשיך לאיים על ואן-פראג, בכך שיתלה את נעליו ושיפנה לבית משפט, עד שלבסוף הוא הסכים לפגישה גורלית. בפגישה נכחו ואן-פראג, קאראבן, קרוייף וקור קוסטר. בסופה, התקשר קאראבן בשמחה למונטאל, ואמר: "יוהאן שלנו". הסכום ששולם לבסוף לאייקס לא ברור עד היום. הפרסום הרשמי טוען שמדובר ב- 400,000 דולר, אך אחרים טענו שהוא הגיע עד ל- 700,000 דולר. "הדבר היחיד החשוב בשבילי הוא שהקבוצה תנצח", אמר קאראבן על הסכום הגבוה. כאשר המועדון הודיע ל- 60,000 הסוסיוס שעלות השנתית תעלה ב- 25% במשך שתי העונות הבאות כדי לכסות את מחיר ההעברה, מעטים התנגדו.

    כאשר הוא הגיע, קרוייף נחשב למושיע. המועדון דשדש בתקופה לא טובה. המאמן מיכלס נכשל בנסיונו להצית בברצלונה את רוח המשחק היפה שאפיינה את אייקס שלו, ורבים מהשחקנים מתחו ביקורת על שיטות האימון שלו. מעל הכל, ריחפה עובדה כואבת – ברצלונה לא זכתה באליפות מזה 14 שנים.

    אוהדי בארסה קיבלו את קרוייף בידיים פתוחות. אלפים פגשו אותו בשדה התעופה. בהופעה הראשונה שלו בקאמפ נואו, משחק ידידות מול ברוג', הוא זכה לתשואות רמות לאחר שהוביל את הקבוצה לנצחון 0-6, כבש פעמיים וגרם לחבריו לקבוצה להציג רמה שלא נראתה זה זמן רב בברצלונה. מאוחר יותר, ניצחה בבארסה במשחקי הידידות גם את אופנבאך וארסנל, כאשר ההולנדי מנצח על התזמורת בכל פעם מחדש.

    ברם, מהאוהדים נבצר לראות את ההולנדי המעופף בתחילת העונה. סיבוכים ביורקרטיים של פקידים בספרד והולנד גרמו לכך שקרוייף לא יאופשר להתחיל את הליגה עם ברצלונה. בלעדיו, הקבוצה איבדה את כל הקסם, הבטחון והמהירות. לקראת הזמן בו קרוייף ערך את בכורתו הרשמית, הקבוצה הייתה בתחתית הטבלה, עם 2 נצחונות, 2 תוצאות תיקו ו- 3 הפסדים. כאשר "אל סלבדור" (הכינוי לו זכה קרוייף) חזר לכר הדשא, הייתה לו השפעה כמו-אלוהית, והפך את הבינוניות סביבו לכדורגל חלומי.

    כאשר פיפ"א אישרה סוף סוף את העברתו של קרוייף, היה הכל מוכן ומזומן להופעתו הרשמית הראשונה. היריבה הייתה גרנדה, לה יצא מוניטין של קבוצת ההגנה הקשוחה בליגה, בראשות שחקן ברצלונה לשעבר "האינדיאני" פרננדז. בארסה ניצחה 0-4, עם צמד של קרוייף. מאותו יום, ברצלונה לא הסתכלה אחורנית וכבר במחזור ה- 11 תפסה את המקום הראשון, ממנו היא לא תרד עד סוף העונה.

    האוהדים היו באקסטזה גמורה. כולם נקלעו ל"קרוייף-מאניה", כולם פרט לאחד – "מורו" של קרוייף, רינוס מיכלס. המאמן ההולנדי זכר איך מעמדו של קרוייף בקבוצה גרם לתככים בין השחקנים, ודאג לציין בראיונות שההולנדי הוא כלום ללא הצוות המסייע שלו – סוטיל, מרסיאל ורשאק. אכן, כמה מהשחקנים לא חיבבו את ההולנדי אך הרבה יותר העריצו אותו. קרלס רשאק הפך במהרה לחברו הטוב ביותר מבין השחקנים המקומיים.

    קרוייף הביא לאוהדי ברצלונה יותר משמחה, הצלחה, קסם ותקווה לעתיד. הוא הביא להם נקמה. ב-17 לפברואר 1974, התייצבה ברצלונה למשחק חוץ מול היריבה השנואה ריאל מדריד. מפגש הסופרקלסיקו הזה נחקק לנצח בספרי ההסטוריה של המועדון כמשחק הטוב ביותר בתולדותיו. יוהאן קרוייף הוביל את הקבוצה לנצחון 5-0 הסטורי, עם שערים של אסנסי (2), חואן קארלוס, סוטיל וגולאסו קסום של קרוייף עצמו. 80,000 מדרידיסטאס ב"סנטיאגו ברנבאו", כולל הנשיא הידוע לשמצה אשר על שמו קרוי האיצטדיון, לא ידעו איפה לקבור את עצמם. בברצלונה, אלפים יצאו לרחובות. עיתונאי של ה"ניו יורק טיימס" אשר נכח במשחק כתב שקרוייף עשה יותר למען הרוח הקטלונית ב- 90 דקות מאשר פוליטיקאים בשנים של מאבק. נראה שעבור ההולנדי אשר התאהב במקום זה לא הספיק. ימים ספורים לפני המשחק, הוא הנחית את המכה המוקדמת על השלטון המדרילני. כאשר נולד בנו ב- 2 לפברואר, הוא החליט לקרוא לבנו יורדי (Jordi), שם קטלוני נפוץ ע"ש הקדוש המקומי. באותה תקופה, חל איסור על שימוש בשמות לא-ספרדיים במסמכים רשמיים. כאשר הוא הלך לשלטונות במטרה לרשום את שמו של בנו כיורדי, הפקידים סרבו. הם טענו שהם פשוט לא יכולים לרשום שם שאינו ספרדי. בתגובה, אמר קרוייף, "תראו, הנה המסמכים ההולנדיים והדרכון ההולנדי עם השם יורדי, קחו ותצלמו אותם". אך הם המשיכו להתעקש, והציעו לשנות את השם לחורחה (Jorge), הגרסה הספרדית של יורדי. לקרוייף נמאס, והוא אמר, "הנה המסמכים הרשמיים, וקוראים לו יורדי בין אם אתם אוהבים את זה או לא". והפקידים נשברו, כאשר החליטו שעדיף לא להסתבך עם האיש הכי פופולרי בקטלוניה על דבר שכזה. את הנצחון הבא שלו, קרוייף הקדיש לבנו. מחווה זו הלכה היישר לליבם של הקטלונים.

    בארסה המשיכה לזכייה באליפות לה חיכו כל כך הרבה זמן בקטלוניה. אבל עבור קרוייף, העבודה באותה עונה לא הסתיימה. הוא המשיך לאליפות העולם 1974 במדי נבחרת הולנד. שם, הציגה הולנד כדורגל חדיש ויפהפה, והניחו את היסודות לכדורגל המודרני. אך, בגמר הפסיד ה"טוטאל פוטבול" למכונה הגרמנית בראשות פראנץ בקנבאור, 1-2. מאוחר יותר, אמר קרוייף שהולנד "באמת" זכתה באליפות. "כולם עדיין זוכרים את הכדורגל היפה שהולנד שיחקה, ונצחון כזה מחזיק מעמד יותר זמן מסמרטוטים כמו לוח התוצאות".

    לאחר אותה עונת קסם, תפוקתו של קרוייף ירדה באופן רציני. בעונה הבאה התחזקה הקבוצה ביוהאנס נייסקנס, אשר שיחק עם קרוייף באייקס, אך נפטרה מרינוס מיכלס. במקומו הובא הנס וויסוויילר, מאמן בעל תורת משמעת קשה עוד יותר מקודמו בתפקיד. לאחר שבמשחק מול סביליה החליף המאמן הגרמני את קרוייף בפורטס, בא ההולנדי למונטאל, ואמר בזעם: "הוא או אני". הנשיא אפילו לא היסס. מאוחר יותר באותה עונה, הורחק קרוייף לראשונה במשחק מול מאלאגה, על ידי השופט הבאסקי אורנטיה. ההולנדי סרב לעזוב את המגרש עד ששחקני בארסה גררו אותו משם. הכדורגל אשר הקבוצה הציגה הזכיר רק לעתים רחוקות את הקסמים של עונת 1973/4.

    בעונה הבאה, הוחזר מיכלס כדי לספק את רצונו של קרוייף, אבל הכדורגל שלו נשאר בעבר. לקראת סיום העונה, קרוייף הורחק שוב, גם הפעם מול מאלאגה. השופט מרלו טען שהכרטיס האדום ניתן על קללה עסיסית, אך בעצם קרוייף רץ לחברו לקבוצה ואמר "מנולו, תכבוש!". ההרחקה עלתה לקרוייף בהשעייה לשלושה משחקים, ולבארסה בסגנות האליפות בלבד.

    בעונתו האחרונה בקבוצה, 1977/8, הוסיף קרוייף תואר שני ואחרון לרשימה שלו בברצלונה. ב- 19 לאפריל, 1978, ניצחה ברצלונה את לאס פאלמאס 1-3 בגמר הגביע. למרות שלא מימש את כל התקוות אשר תלו בו, קרוייף עדיין מילא את הקאמפ נואו במשחק ההוקרה אשר נערך לכבודו, במאי של אותה שנה. בסיום המשחק, בין ברצלונה לאייקס, עמדו 100,000 אוהדים והריעו דקות ארוכות. פעולתו האחרונה של קרוייף כשחקן בארסה הייתה דווקא פוליטית – תמיכה בג'וזפ לואיס נונייז לקראת הבחירות הנשיאותיות, לבטח גורם חשוב בזכייתו של הנשיא המיתולוגי. בסך הכל, שיחק ההולנדי 227 משחקים וכבש 88 שערים במדי בארסה.

    במקור, קרוייף אשר פרש מהנבחרת ולא השתתף במונדיאל 1978, תכנן לתלות את הנעליים. אך, השקעה לא מוצלחת גרמה לו להכנס לחובות והוא החליט להגר לליגה האמריקאית, בה שיחקו גם פלה ובקנבאור. הוא התכוון להצטרף תחילה לניו יורק קוסמוס, קבוצתו של פלה, אך כאשר גילה שהמועדון מהתפוח הגדול משחק על דשא מלאכותי החליט לשנות יעד, והצטרף ללוס אנג'לס אצטק. מאוחר יותר, עבר לוושינגטון דיפלומטס. זמנו בארה"ב לא היה מאושר במיוחד, והוא החליט לחזור לאירופה.

    לאחר שהתאמן קצת עם הקבוצה ההולנדית ד.ס.79, חזר קרוייף לספרד, גם הפעם לקבוצה בעלת מדי בלאוגרנה – לבאנטה מהליגה השנייה. אך, ההרפתקה שלו שם נמשכה רק חודשים ספורים (ללבאנטה לא היה הכסף לממן את החוזה שלו), ובגיל 34 הוא חזר לאייקס. האוהדים היו סקפטיים לגבי שובו של האיש אשר הצעיד אותם קדימה. הוא החליט להגיב למבקרים באופן הכי טוב שהוא יכל – על המגרש. במשחק החזרה שלו מול הארלם, הוא כבש את אחד מהשערים היותר יפים בקריירה שלו, בנצחון 1-4. השער הזה והפנדל המפורסם מול הלמונד ספורטס היו 2 מתוך 7 בדרך לתואר האליפות, הישג עליו הוא חזר גם בעונה הבאה. אך בעונת 1982/3, הוא שב להסתסך עם הנשיא, אשר סבר שדרכו של קרוייף בכדורגל הסתיימה. יוהאן בחר בדרך הטובה ביותר להמחיש את טעותו, כאשר חתם ביריבה הנצחית של אייקס, פיינורד. בגיל 36 הוא כבש 8 שערים כדי לזכות יחד עם פיינורד בדאבל. בסיום עונת 1983/4, יוהאן קרוייף תלה את נעליו.

    יוהאן קרוייף נחשב לגדול שחקני אירופה בכל הזמנים. הוא היה המיסיונר אשר הוביל את הכדורגל הלאה, פרסם שיטות חדשות ופתח את השער לכדורגל המודרני. לרבים, כדורגל זהו היופי במשחק של המאסטרו ההולנדי, הקלילות בה הוא נע, המהירות המתרפצת שלו, האלגנטיות שלו על המגרש, והטכניקה שהשאירה כה הרבה מגנים מאחור. הכדורגל בביצועו של קרוייף היה ריקוד. .


    [​IMG] [​IMG]


    "הדרבי הנצחי" - הדרבי של בלגרד בין הכוכב האדום ופרטיזן.

    (-הקדמה קצרה על הכוכב האדום מויקיפדיה, וכתבה על "הדרבי הנצחי" מהאתר הרשמי של הכוכב האדום):

    הכוכב האדום בלגרד

    הוא אחד משני מועדוני הכדורגל הבכירים של העיר בלגרד, בירת סרביה ומונטנגרו. שמו המלא של המועדון הוא Fudbalski Klub Crvena Zvezda או בקיצור FK Red Star (בסרבית). שמו הידוע של המועדון (באנגלית) הוא Red Star Belgrad.

    הישגו המשמעותי ביותר של המועדון היה זכייה בגביע האלופות ב-1991 בבארי, איטליה. המועדון הגיע גם לגמר גביע אופ"א בשנת 1979 אבל שם הפסיד למועדון הכדורגל הגרמני בורוסיה מנשנגלדבאך.

    לפי סקרים שנערכו ברחבי סרביה ומונטגרו התגלה שהכוכב האדום בלגרד הוא מועדון הכדורגל הנערץ ביותר במדינה ולו יש את כמות האוהדים הגדולה ביותר. כינויו של המועדון בפי האוהדים הוא delije, שהפירוש העברי של זה זהו "הגיבורים".

    המועדון משחק באיצטדיונה הלאומי של נבחרת סרביה ומונטנגרו והאיצטדיון הגדול ביותר במדינה. שמו של האיצטדיון נקרא "המראקנה" (או "המראקנה הקטן") על שם איצטדיון הכדורגל המפורסם בברזיל.

    למועדון יש קשר גם לאירוע טראגי בכדורגל העולמי. לאסון האווירי של מנצ'סטר יונייטד. לאחר משחק בין שתי הקבוצות ב-1958 במסגרת גביע האלופות, בבלגרד, מטוסה של מנצ'סטר שהיה בדרכו חזרה לאנגליה, התרסק ליד העיר מינכן שבגרמניה. באסון הידוע בכינויו האסון האווירי של מינכן נהרגו 8 שחקני כדורגל של מנצ'סטר יונייטד ונפצעו שאר נוסעי המטוס.

    למועדון הכדורגל של הכוכב האדום יש היסטוריה גדושה בייצוא שחקנים מקומיים לקבוצות הפאר ביבשת. בין השחקנים שגדלו במחלקת הנוער של המועדון נמנים - ד'גאן סאביצ'ביץ', ולדימיר יוגוביץ', סינסיה מיכאילוביץ' ודרגאן סטויקוביץ'.

    היריבה הגדולה ביותר של המועדון, שהיא גם היריבה העירונית שלו הוא מועדון הכדורגל פרטיזן בלגרד. המתיחות בין שני המועדונים כל-כך גדולה, שאין כמעט משחק דרבי בין שני המועדונים שלא נגמר ללא התנהגות אלימה מצד האוהדים ו/או השחקנים. הדרבי בין הקבוצות זכה לכינוי "הדרבי הנצחי" וכאשר מקשרים בין הקבוצות הן נקראות "היריבות הנצחיות".




    F.C. BARCELONA

    הודעה לאקונית וצנועה זו, שהופיעה ב-22 באוקטובר 1899 בעיתון הברצלונאי 'דפורטס', נחשבת להתחלתו של מועדון הכדורגל ברצלונה. התגובות הרבות והנלהבות למודעה של קאמפר אפשרו לו להכריז על אספה מכוננת כבר כחודש אחר כך, ב-29 בנובמבר. באספה נכחו, פרט לקאמפר, שוויצרי נוסף, שלושה אנגלים ושני קטלאנים. נערכה הצבעה, ואנגלי בשם וולטר וויילד (Walter Wild) נבחר לנשיא המועדון. אותו ווילד היה מקורב למשפחת וויטי (Witty), משפחת סוחרים אנגלו-קטלאנית, אשר החזיקה במספר משמעותי של עמדות מפתח בחוגים מסחריים ופוליטיים בברצלונה, וראתה צורך ראשון במעלה להפוך את הכדורגל לפופולארי במקומות חדשים, וכן וכדרך "לנתב את המיליטנטיות הקטלאנית ואת האנרגיות של מעמד הביניים לאפיקים חיוביים".

    משחקה הראשון של בארסה היה ב 8 בדצמבר, 1899, באיצטדיון ה"וולדרומו דלה בונאנובה", מול קבוצת סוחרים אנגליים, בארסה הפסידה 0-1. במשחקה השני היא התכבדה גם בשער הראשון שלה, מרגלו של ז'ואן גאמפר. מאחר ובארסה לא הייתה בעלת הקרקע באיצטדיון האחרון, היא פנתה לקסאנובה, שם שיחקה כשנה אחת, לפני מעבר להורטה (1901-1905), המשיכה למונטאנר (1905-1909) ולאינדוסטריה אסקופידורה (1909-1922) - האיצטדיון הראשון עם יציעים בנוים. הביקוש העצום לצפייה במשחקיה חייב לבנות איצטדיון חדש, הלס קורטס שם בארסה העבירה בגאווה מחצית מאה (1922-1957) עד לבניית הקאמפ נואו.

    האחים וויטי, ארתור וארנסט, למרות השנים הרבות אותן בילו בברצלונה, מעולם לא רכשו יותר מאשר ספרדית עילגת מתובלת במבטא אנגלי כבד, בעוד שבנו של קאמפר טען כי מעולם לא שמע את אביו מדבר בשפה כלשהי פרט לקטלאנית, אפילו בבית. כאשר המועדון חגג יום הולדת חמש, בני וויטי החלו להרחיק את עצמם ממנו, בעוד קאמפר הופך במהירות למקומי. הוא שינה ברבות הימים את שמו השוויצרי האנס קאמפר לשם הקטלאני ג'ואן גאמפר, ובשנת 1925 מהפכת הזהות שעבר היתה כה מושלמת עד שהוא גורש מספרד למשך ששה חודשים ע"י ממשלת העריצות של פרימו דה-ריברה. ארתור וויטי, לעומת זאת, הצהיר בראיון מעט לפני מותו, כי הוא שונא את הדרך שבה ברסה עברה פוליטיזציה, ואת האגרסיביות והפרטיזניות של המהלך.

    אם כן, בניגוד למה שנהוג לחשוב, ג'ואן גאמפר לא היה הנשיא הראשון של המועדון, אך הוא ייזכר כיחיד מבין המייסדים שתמך במועדון לאורך זמן, ובמיוחד בזמנים קשים. גאמפר התמנה רק בשנת 1908 לנשיא השמיני של מועדון הנתון במשבר, עליו מעידים 38 הסוסיוס הבודדים שהיו רשומים באותה תקופה. במשך כשלושים שנה גאמפר היה הרוח החיה מאחורי המועדון לפני ומאחורי הקלעים. הוא שימש כנשיא המועדון במשך חמש קדנציות שונות (לא רצופות), עד שהוגלה ב-1925 בהיותו נשיא מכהן. ג'ואן גאמפר נפטר בשוויץ בשנת 1930 בנסיבות מסתוריות. המועדון עורך מדי קיץ משחק חגיגי לזכרו, "גביע גאמפר", מול קבוצות אירופאיות מהשורה הראשונה. לפני המשחק מוצג הסגל לעונה החדשה באופן רשמי.

    גם ארנסט וויטי עשה דברים מועילים עבור המועדון, כמו הזמנת כדורי עור הגונים, ציוד ומשרוקיות שופט דרך חברת האוניות שבבעלותו, אבל הירושה החשובה ביותר אותה השאירו האחים היו צבעי הבלאוגראנה המפורסמים של המועדון, בהם השתמשו לראשונה בשלהי שנת 1900 במשחק בין ברצלונה ומועדון מקומי אחר בשם היספניה. נראה כי אף אחד לא ממש יודע איך לפרש מילולית את הצבע 'בלאו-גראנה' באופן המניח את הדעת, למרות שעד היום ברסה מכונה כך בתקשורת לעתים קרובות. 'בלאו' זה כחול ו'גראנה' זה שני, אבל כולכם מכירים את החולצות אז אפשר לדלג על הסמנטיקה.

    בנו של ארתור וויטי טען בראיון לספרו של ג'ימי ברנס ( a people’s passion – Barça ), כי הצבעים המפורסמים היו זהים לאלה של קבוצות הרוגבי של בית הספר מרצ'נט טיילור, ושארתור היה זה שעמד מאחורי הרעיון להפוך אותם לצבעים של המועדון החדש. זוהי גרסא מהימנה, למרות שהגרסא הרווחת יותר היא שגאמפר בעצמו החליט על הצבעים, שהתבססו על הצבעים של פ.צ ציריך. שחקני קבוצת הכדורגל של ציריך אכן לבשו את הצבעים האלה (פחות או יותר), אבל לפי תיאוריה אחרת של הסופר האנגלי-קטלאני טוני סטורבל, שורשם של הצבעים הללו מצוי אי שם במהפכה הצרפתית, בצבעים אשר אומצו ע"י רובספייר ו-'חסרי המכנסיים' (sans culottes) של הרפובליקה הראשונה.

    ציריך קיבלה כנראה את ההחלטה לאמץ את הצבעים האלה ביודעין, בשל משמעותם ההיסטורית, וגם, כמובן, אדום וכחול הם עדיין מצבעי דגל צרפת כיום. אין ספק שהתיאוריה הזו עולה בקנה אחד עם קטלאניזם, היות והיא מביעה התרסה נוספת כנגד מדריד הפשיסטית. אך אין צורך לציין כי איש לא סיפר לגנרליסימו פרנקו על קונוטציות ה"ליברטה" וה"אגליטה" (חופש ושיויון) של חולצות הבלאוגראנה. בכל מקרה, אין שום קונצנזוס אודות המקור האמיתי של הצבעים של ברסה, ונראה כי המצב הזה מתאים לרוב האנשים הנוגעים בדבר.

    [​IMG]

    החולצה הראשונה של בארסה.


    במהלך שני העשורים הראשונים של המאה, החלה בארסה נבנית בהדרגה לקראת הפיכתה לקבוצה מקצוענית. כמו בעולם כולו, גם בבארסה היו שנות העשרים מאושרות. וכמו בניו-יורק גם בברצלונה, שנת 1929 היתה שנת השיא שלאחריו הגיעה הנפילה. עשור מצוין, בו שיחקו בשורותינו שחקנים מהטובים בעולם: ריקארדו 'אל-דיבינו' סאמורה – מי שנחשב עד היום לאחד השוערים הטובים ביותר בהיסטוריה, פפ 'אל-מאגו' סמיטייר – מסמליה הראשונים של הקבוצה, ופאולינו אלקנטרה הפיליפיני – מלך השערים של בארסה בכל הזמנים, הסתיים בזכייה באליפות הראשונה של ספרד. אך כוכביה החלו עוזבים אותה זה אחר זה למדריד השנואה, ועננה שחורה החלה מכסה את שמי קטאלוניה.

    [​IMG]


    האירוע שמסמל יותר מכל את חשכת שנות השלושים בברצלונה, פרט אולי לתבוסה במלחמת האזרחים אך בקשר ישיר אליה, הוא רציחתו של נשיא הקבוצה, ואחד מאבני היסוד שלה, ג'וזף סוניול, בידי הפלנגות של פרנקו באוגוסט 1936. מותו והשלכותיו לאורך תקופת שלטונו של החנרליסימו וגם לאחריה, הפכו לאחד מהמוטיבים המכוננים של הקטלאניזם. הרצח גם היווה הוכחה ניצחת לכך שכדורגל ופוליטיקה הולכים בספרד יד ביד. כשם שרציחתו של המשורר פדריקו גארסיה לורקה בידי המיליציה האזרחית היוותה ראיה לכך שהימין הפאשיסטי נשען בעיקר על אגרופיו, כך מותו של סוניול נראה כמאורע המכונן של המועדון. הוא סימל דריסה אכזרית של אידיאולוגיה, של ייחוד תרבותי, עצמאות וזכות לאוטונומיה. הרצח הוכיח כי כבר אז בארסה היתה יותר מסתם מועדון, ובמושגים של המשכיות היסטורית, ניתן להבין את מאות אלפי ה-Socios, אשר רוכשים את הזכות להיות חלק מהמועדון, ולהשתתף במסורת ארוכת שנים של תשוקה חסרת פשרות.

    שלוש שנים לאחר מכן, עם כיבוש העיר ברצלונה בידי הכוחות הפרנקואיסטים, גם עתידו של אצטדיון לס-קורטס עמד בפני סכנה. כוחותיו של פרנקו החלו צועדים לעבר האצטדיון במטרה להפוך אותו לבסיס צבאי, או לפחות למקום חניה חינם לכלי הרכב הצבאיים. את פניהם של לובשי המדים קיבל אדם צעיר בשם רוסנדו קאלבט, מזכיר המועדון, שאמר למפקד הכוח: "לפניך עומד מקדש המוקדש לספורט ולתרבות הגוף. אנחנו כיבדנו אותו במהלך המלחמה, וכעת ההחלטה מה לעשות איתו נמצאת בידך". קאלבט הכין את עצמו לגרוע מכל, אחרי הכל ברחבי העיר הוצאו מאות אלפים להורג בשל "פשעים" חמורים הרבה פחות. אבל הקצין הרגיע אותו ואמר: "אנחנו לא נחריב את מה שאתם עצמכם שימרתם", והוביל את כוחותיו למקום אחר. כך ניצל אצטדיון לס קורטס מחורבן.

    בארסה מהרה להתאושש מטראומת המלחמה, וכמו עוף החול הקם מרבצו היא זכתה באליפות בשנת 1945 (תחת הדרכתו של פפ סמיטייר), כמו גם ב-1948 וב-1949. גם שנות החמישים נפתחו באופן חיובי עבור המועדון עם שתי זכיות רצופות באליפות (1952, 1953), אך בעיקר בגלל שחקן אחד, שנחשב לבלאוגראנה הטוב בכל הזמנים – ההונגרי לאדיסלאב קובלה. בין-1950 ל-1962, קובאלה ביסס את עצמו כאחד מהסופרסטארים הגדולים בעולם, לבטח הקראק הגדול ביותר של בארסה. היה לו כל מה שצריך כדי להיות חלוץ ענק - פיזיות של שור, יכולת טכנית מעולה, ראש זהב, בעיטה חופשית מהממת, קריאת משחק בלתי רגילה ובעיקר מנהיגות שנולדים איתה. ב-329 משחקים במדי בארסה הוא כבש 243 שערים. כולל שביעייה מחשמלת לרשתה של ספורטינג גיחון.

    אולם בסופו של דבר שנות החמישים נחשבו למאכזבות בהיסטוריה של בארסה, בראש ובראשונה בשל כישלונה של הקבוצה להביא את הכוכב הגדול של אותה תקופה, הארגנטיני אלפרדו די-סטפאנו שנחטף מבין אצבעותיה בידי ריאל מדריד. בין השנים 1953 ו-1958 בארסה סיימה שלוש פעמים במקום השני ופעמיים במקום השלישי וראתה איך הלבנים הפאשיסטים זוכים שוב ושוב באליפות (למעט זכייה בודדת של בילבאו ב-1956). לקראת תום העשור בארסה שבה לעצמה, כשהיא מחוזקת בכישרון העל הספרדי לואיס סוארז ובשני הונגרים נוספים – שנדור קוציס וזולטאן ציבור, וזוכה בשתי אליפויות רצופות. למרות הנתונים המרשימים (4 אליפויות ו-5 גביעים, מתוכם 3 דאבלים), אין ספק כי ביחד עם די-סטפאנו, בארסה היתה בלתי מנוצחת בליגה. יתרה מכך, הצמד די-סטפאנו וקובלה היה מותיר את חותמו על אירופה כולה, כשם שעשו זאת די-סטפאנו ופושקש בריאל מדריד.

    כנגד אלה שרואים בשנות החמישים תקופה מאכזבת אפשר תמיד לטעון כי יכול להיות גרוע יותר – ואין כמו שנות הששים כדי להוכיח זאת. מדובר בעשור היחיד מאז מלחמת האזרחים בו בארסה לא זכתה באליפות, והסתפקה בשני גביעים בלבד. עם זאת, גמר גביע החנרליסימו של 1968 נחשב לאחד המשחקים החשובים בהיסטוריה של המועדון. קבוצה הגנתית ומחוסרת כשרון של בארסה (לא בכדי כוכבי הקבוצה באותה תקופה היו השוערים ראמאייטס וסאדורני, והבלמים גאייגו ואלדיו) הגיעה לסנטיאגו ברנבאו המפוצץ ב-104,000 צופים, בעיקר כדי לשמש כתפאורה לחגיגות הדאבל של מנדריליה. כל זאת אל מול עיניהם הבוחנות של הרודן פרנקו וידידו הטוב, נשיא ריאל סנטיאגו ברנבאו, האיש אשר על שמו נקרא הגביע ולצידו האיש על שמו נקרא האצטדיון. בעיטה סתמית של התקפת בארסה שפגעה ברגלו של המגן סונסונגי וחדרה לשער קבעה את תוצאת המשחק המפתיעה. במפגש הראשון בגמר הגביע בין שתי היריבות השנואות, היתה ידה של בארסה על העליונה. האצטדיון כולו נאלץ להתבונן בפניו הנפולות של פרנקו כאשר העניק את הגביע לקפטן בארסה, חוסה אנטוניו סאלודה.


    בארסה זכתה שוב בגביע בשנת 1971, אבל היא תאלץ להמתין עד עונת 1973-1974 כדי לזכות באליפות הראשונה מזה 13 שנה. בעונה זו הגיע לקבוצה יוהאן קרויף. ב-26 במאי 1973, התאחדות הכדורגל הספרדית פתחה לראשונה את שעריה בפני שחקנים זרים, כתוצאה מלחץ ציבורי ומשפטי שהופעל עליה מכיוון קטלוניה. נושא שיתוף שחקנים זרים היה לאחד מסלעי המחלוקת הקשים ביותר בין ברצלונה לריאל מדריד, כאשר המנדרילים מתנגדים לכך, ומעדיפים לשתף רק שחקנים בעלי אזרחות ספרדית. השיטה המקובלת באותה תקופה הייתה להביא שחקנים זרים מוכשרים, בעיקר דרום אמריקאים, לרשום כפר ספרדי נידח ודמיוני כמקום הולדתם, ולטעון כי למרבה הצער, הכפר נמחק מעל פני האדמה במלחמת האזרחים. כך זכו מאות שחקנים לאזרחות ספרדית על סמך נתונים מפוברקים, ואין צורך לומר כי הבירוקרטיה הספרדית לא נהגה באופן שווה עם ריאל מדריד ועם מועדונים אחרים, וברצלונה במיוחד. באותה החלטה היסטורית, הותר לכל קבוצה לרשום ולשתף שני שחקנים זרים. ברצלונה החתימה את החלוץ הפרואני, הוגו סוטיל, ופנתה לעבר מי שרצתה יותר מכל, יוהאן קרויף.


    ההולנדי כבר היה אז אגדה חיה בעולם הספורט. הוא בישר את תחילתו של עידן חדש בכדורגל ההולנדי, אשר לא היה אז בדרג האירופאי הבכיר. קרויף הוביל את אייאקס להישג המשמעותי הראשון שלה, ניצחון 5:1 על ליברפול בגביע אירופה, בסוף שנת 1966. חמש שנים אחר כך, ב-1971, הוא הנהיג את אייאקס לזכיה בגביע אירופה, ונבחר לשחקן השנה של היבשת. בגביע העולמי של 1974, הוא כמובן הוביל את הולנד לגמר, רק כדי להפסיד למשביתי השמחה המערב-גרמנים. המגעים בין קרויף לברצלונה החלו עוד ב-1971, בעונה בה הגיע המאמן ריינוס מיכלס למועדון. עניינים בירוקרטים, כמו האיסור על שיתוף זרים, וגם מחויבותו של קרויף לאייאקס, עיכבו את המעבר. ההיתר המתגבש לשיתוף זרים, וסכסוך שהתגלע בין הכוכב להנהלה ולשחקנים אחרים באייאקס סללו את דרכו של ההולנדי המעופף לקבוצה שתאמה היטב את מידותיו. ב-18 באוגוסט 1973, נחתם החוזה בין בארסה וקרויף. בארסה שילמה לשחקן משכורת שיא של מיליון דולר לשלוש שנים, ו-60,000 הסוסיוס נדרשו לשלם קצת יותר תמורת חברותם כדי לממן את משכורת העתק – מעטים התנגדו לכך, אם בכלל.

    במשחקי טרום העונה בארסה נראתה מצוין. היא הציגה משחק מהיר ושוטף בניהולו של קרויף, וניצחה 2:0 את אופנבאך, ו-1:0 את ארסנל. אולם במחזורים הראשונים של העונה, נאסר עדיין על שיתופם של זרים, ובארסה איבדה את החדות. לאחר שבעה מחזורים הקבוצה מצאה את עצמה בחלק התחתון של הטבלה, עם שני ניצחונות, שתי תוצאות תיקו, ושלושה הפסדים. אבל אז הגיע קרויף. במשחק הראשון בו שותף, פירקה בארסה את גראנדה בתוצאה 4:0, וקרויף החל לגבש לעצמו מעמד של אליל גם בקטלוניה. בהמשך, בארסה הביסה את המנדרילים השנואים 5:0 בברנבאו, והשתיקה 80,000 צופים המומים. בארסה זכתה באליפות, קרויף המשיך לגביע העולמי הכמעט-מושלם של נבחרת הולנד, וביסס את עצמו כאחד הגדולים בכל הזמנים. בינתיים בבית, מיכלס טרח לצנן את ההתלהבות הציבורית מהכוכב שלו, כדי שלא ליצור שוב סביבה עוינת בתוך הקבוצה. שלא כמו באיאקס, שחקני בארסה הבכירים, כמו סוטיל, מרסיאל ורשאק, הכירו בכך שקרויף הוא הכוכב והשלימו עם הפיחות במעמדם.

    לאחר עונת האליפות של 1974, קרויף זכה רק בתואר נוסף אחד עם בארסה – גביע, בעונתו האחרונה בקבוצה. השלב הכי מתקדם אליו הגיעה הקבוצה בגביע אירופה, היה חצי הגמר שהסתיים בהפסד ללידס יונייטד. לא רק שבארסה כמעט ולא זכתה בתארים, גם היכולת של הקבוצה לא היתה משכנעת. הרוח של שנת האליפות נעלמה מהר, והצופים זכו לראות כדורגל יפה במנות קטנות בלבד. הגעתו של ניסקנס בעונת 1974\1975 היתה אמורה להחזיר לקבוצה את הקסם ההולנדי של אייאקס. ניסקנס היה קשר קשוח, בעל תיקולים חדים וחריפים, אשר לעתים נראה כי הוא משחק יותר עם הלב מאשר עם הראש. אבל גם הוא לא הצליח להביא שוב את התרוממות.

    [​IMG]

    יוהאן קרויף בניצחון של בארסה 0-5 ב"ברנבאו".



    ללא קרויף, בארסה קינחה את עידן מכנסי הסן טרופה עם זכייה אדירה בגביע המחזיקות לשנת 1979 מול פורטונה דיסלדורף, 30,000 ברסאים עשו את הדרך מברצלונה לבאזל בשוויץ על גבי מאות אוטובוסים ודחפו את הקבוצה שלהם לתודעה האירופאית.

    התודעה הזאת, היא זאת שתוביל את הכוכבים הגדולים בעולם לשחק בקאמפ נואו.

    למרות ההישגים המועטים, הגעתו של קרויף, השחקן הטוב בעולם בשנות השבעים, לבארסה, ביססה סופית את מעמדו של המועדון כשווה מול ריאל מדריד בתוך ספרד, ובשורה הראשונה באירופה כולה. מעתה ואילך, בארסה לא תתקשה לשכנע שחקנים גדולים לשחק בשורותיה, וכשדיברו על שחקנים גדולים בראשית שנות השמונים, התכוונו בראש ובראשונה למאראדונה. ב-28 ביולי 1982, שלושה חודשים אחרי שארגנטינה הודחה מהמונדיאל בספרד, מאראדונה עלה לראשונה על הדשא בקאמפ נואו להצגת השחקנים המסורתית. באותו יום היו שם 50,000 אוהדים, מספר שיא עד לאותה עונה, אולם הפופולאריות של מאראדונה עמדה בצילו של הקשר הגרמני ברנד שוסטר, שהגיע שנתיים קודם לקבוצה וביסס את מעמדו ככוכב מספר אחת שלה. מאראדונה, למרות השם העולמי שקנה לעצמו, עדיין היה צריך להוכיח את עצמו בפני הצופים בקאמפ נואו.

    גם מאראדונה לא ראה את עצמו בשלב זה ככוכב מספר אחת של הקבוצה, ולצידם של שחקנים כמו שוסטר, קאראסקו, חוליו אלברטו, מרכוס, ארטולה, אורוטי, סאנצ'ס ואלסנקו זו היתה כנראה גישה בריאה. כל זה השתנה ברגע שהתחילו לשחק כדורגל. הכבוד שרכשו לו עמיתיו השחקנים סייע לחיזוק הביטחון העצמי של דייגו הצעיר כבר במשחקיו הראשונים במדי הבלאוגראנה. במשחק בלתי נשכח מול ריאל מדריד, מאראדונה השתלט על מסירה של קאראסקו במחצית המגרש, וכדרר דרך הגנת מדריד עד שהגיע כשני מטרים לפני השוער. במקום לשחרר בעיטה, הוא שמר על הכדור קרוב לרגליו ופשוט עקף איתו את השוער והתקדם לעבר השער הריק, הוא הבחין איכשהו במגן המנדריל העבדקן חואן חוסה, והניח גם לו לרדת לגליץ' חסר סיכוי ולהתרסק אל תוך הקורה, לפני שכדרר את הכדור לשער. בהמשך העונה, במחזור ה-13, מאראדונה הופיע בפני המצלמות וסיפר כי חלה בצהבת, מה שהעלה לראשונה את השמועות על אורח חייו המתהולל ועל שימוש בסמים קשים. המחלה השביתה אותו לשלושה חודשים לאחריהם הוא שב לשחק וסייע לבארסה לזכות בגביע עם ניצחון בגמר על ריאל מדריד בהארכה.

    את העונה הבאה מאראדונה פתח ברגל שמאל, תרתי משמע. במשחק מול האלופה היוצאת (והנכנסת) אתלטיק בילבאו, המגן הכסחן "הקצב מבילבאו" אנדוני גויקוצ'יאה ירד לגליץ' איום מאחור לעבר רגליו של מאראדונה שהיה בדרך לשער, פצע אותו, ושוב השבית אותו לשלושה חודשים. מאראדונה חזר למשחק הראשון של שנת 1984, וכבש צמד בניצחון 1:3 על סביליה. למשחק הגומלין בבילבאו הוא הופיע כאחוז דיבוק והבקיע את שני השערים של בארסה בניצחון 1:2 במשחק שייזכר לעד במספר העבירות הגדול שבוצעו בו. מאראדונה הוכיח לכולם כי הוא מסוגל להיחלץ ממשברים קשים, אבל לבארסה של נונייז זה לא הספיק. הכישלון של הקבוצה להביא תואר באותה עונה (בילבאו זכתה בדאבל עם ניצחון על בארסה בגמר הגביע, ובארסה הודחה על ידי מנצ'סטר יונייטד מגביע המחזיקות), ואורח החיים המפוקפק של דייגו, שכנעו את בארסה לחתוך אותו מהקבוצה.

    בניגוד גמור לעונות הקודמות שנפתחו בתקוות גדולות, דווקא מהעונה מעונת 84\85 לא ציפו לגדולת ונצורות. עזיבתו של מאראדונה הותירה חלל עצום, והסקוטי ארצ'יבלד שהובא במקומו מטוטנהאם לא נראה כתחליף ראוי. אבל במגרש הדברים נראו טוב יותר, ללא מאראדונה, שוסטר היה בעל הבית היחידי, ומדי שבוע היה המצטיין במגרש. בשעה טובה בארסה הצליחה לזכות באליפות, הראשונה מאז עונתו הראשונה של קרויף ב-1974, ושוסטר זכה בכדור הברונזה של אירופה. המטרה בעונה הבאה היתה גביע אירופה לאלופות, והכדור היה ברגליו של שוסטר, הבעיה היתה שגם הפה של השחקן עבד במלוא המרץ. "אני מרגיש כמו באפריקה", הוא הצהיר לאחר שהנשיא נונייז סרב להיפגש עמו כדי לדון במענקים לשחקנים. גם היציבות בליגה התערערה והאליפות אבדה בשלב מוקדם יחסית למנדריליה של בוטרגניו והוגו סאנצ'ז.

    אבל היעד היה, כאמור, גביע אירופה. לאחר שעברה בדרך את יובנטוס, בארסה הגיעה למשחק הגמר בסביליה מול סטיאווה בוקרשט,– הבלאוגרנה היו הפייבוריטים המושלמים. למרות שליטה מוחלטת במשחק, בארסה לא הצליחה לכבוש בעיקר בגלל מזל רע, אך גם בשל משחק ההקרבה של הרומנים. בדקה ה-73' נפל דבר: ונבלס החליט להוציא מהמגרש את שוסטר ולהכניס במקומו את מוראטייה. הכוכב מספר אחד של הקבוצה יוצא באחד מהרגעים המכריעים בתולדותיה. הגרמני החמום ירד מהמגרש, ולא עצר אפילו בחדר הלבשה, הוא המשיך לבית המלון וראה בטלוויזיה איך בארסה מחמיצה 4 פנדלים ומפסידה. שוסטר לא חזר ללבוש את חולצת ההרכב בהמשך אותה עונה, ובמשך כל העונה הבאה הוא ראה מהיציע איך האנגלים גארי לינקר ומארק היוז תופסים את מקומו. לאורך כל העונה בארסה סירבה לדון במכירתו של שוסטר, למרות ההצעות הרבות שהיו לכוכב הגרמני בן ה-26 ממועדונים גדולים באירופה, יובנטוס ביניהם. שוסטר נתקל באדם היחיד במועדון שהיה עקשן יותר ממנו, הנשיא נונייז, שמיצה אתו את הדין עד תום.

    [​IMG]

    גארי ליניקר עם גביע המחזיקות של 1989.


    המחצית השניה של שנות השמונים עמדה בסימן בריטניה. המאמן טרי ונבלס, החלוץ הסקוטי סטיב ארצ'ילבד, והאנגלים לינקר ומארק היוז, הם האחראים למגמה הזאת. לינקר עבר מאברטון לברצלונה בתחילת עונת 86\87 עבור 2.2 מיליון פאונד, בעסקה שנחתמה עוד לפני ההופעה המוצלחת שלו במקסיקו. במהלך אליפות העולם, לינקר בן ה-25 ביסס את עצמו ככוכב הבלתי מעורער של הכדורגל האנגלי. ההצלחה הגיעה ללינקר מאוד מהר, הוא שיחק שמונה שנים במועדון הבית שלו, לסטר סיטי, ושנה אחת באברטון לפני שהגיע למועדון הגדול בעולם. האדם שהיה כנראה המאושר ביותר מההעברה היה המנג'ר טרי ונבלס, שקיבל באותה חבילה שחקן אנגלי נוסף, מארק היוז, שהגיע ממנצ'סטר יונייטד תמורת 1.7 מיליון פאונד. ונבלס טרח להסביר כמובן, שאין לו העדפה לחלוצים אנגליים דווקא, אלא רק ל-"כאלה שיודעים להבקיע שערים". קשה להחליט אם ההתבטאות הזאת יותר מטופשת או יותר מתנשאת, אבל יש בה כדי להסביר את הניתוק המתמיד ששרר בין המנג'ר האנגלי לאוהדי הקבוצה.

    לינקר,לעומת זאת, השתלב יפה בברצלונה, הן על כר הדשא והן מחוצה לו. החלוץ האנגלי ואשתו הטריה מישל גילו בלא קושי את הרומנטיקה והריגוש שטומנת בחובה בירת קטלוניה. הם השתלטו במהירות על השפה, ויצרו קשרי ידידות טובים בתוך הקבוצה ומחוצה לה. במגרש, לינקר המשיך להתפתח כשחקן בליגה החדשה. כבר במשחקו הראשון מול ריאל מדריד, לינקר הפך לגיבור. הוא כבש שלושער בדרך לניצחון 2:3, כשאת שני הראשונים הוא שם ברשת בחמש הדקות הראשונות. עם הזמן הוא הפך לשחקן נבון ומגוון יותר, כדי להתמודד עם משחק האחד-על-אחד האירופאי. הוא למד לא להמתין לכדור אלא לרדת לקבל אותו ולהשתחרר מהשומר שלו. במשך עונה הוא שמר על ממוצע של שער בשני משחקים, כשהוא כובש 21 שערים ב-41 משחקים, וזכה לכינוי 'אל-מטאדור', ה'רוצח' או 'לוחם השוורים'.

    אבל הישגיו האישיים של לינקר לא האפילו על הכישלונות של הקבוצה שבנה ונבלס. הבאתם של צמד האנגלים (כמו גם זוביזרטה והחלוץ הולנסיאני רוברטו פרנאנדס) לא הביאו לתוצאות המיוחלות, מה גם שהקבוצה נאלצה להוציא את הסקוטי המצוין ארצ'יבלד ממכסת הזרים, ולשחרר את אהובי הקהל פיצ'י אלונסו והקפטן לשעבר סאנצ'ס. ועם לא די בכך, ברנד שוסטר איבד עוד בורג והסתכסך עם המאמן. עם או בלי קשר לבלאגן, הקבוצה הודחה מהגביע בשלב מוקדם, ולמרות פתיחה טובה בליגה היא סיימה אחרי מנדריליה. בגביע אופ"א בארסה הודחה ע"י דאנדי יונייטד הסקוטית ברבע הגמר. לאחר עונה נוספת, בה ונבלס נשען בעיקר על שמו הטוב ולא על הישגיו בקבוצה, הוא ראה את הדרך החוצה ופינה את מקומו להולנדי המעופף.

    כשם שהגעתו של יוהאן קרויף השחקן סימנה את תחילתו של עידן חדש במועדון, כך החלה תקופה נהדרת חדשה עם בואו של יוהאן קרויף המאמן. קרויף קיבל את שרביט האימון של בארסה בעונת 88\89, אולם רק בעונתו השניה במועדון הוא החל לבנות אותה לפי ראות עיניו. עונה אחת עם כוכבי על כמו גארי לינקר וקראסקו הספיקה לו, הוא החליט לשחרר אותם, ולהביא במקומם שניים אחרים: את הדני מיכאל לאודרופ, ואת בן ארצו רונאלד קומאן. הבלם ההולנדי הוחתם עבור מיליארד פסטות, והוא מצדו הביא עמו שני תארים כנדוניה: אליפות אירופה עם נבחרת הולנד - בה זכה כחלק מקבוצה מושלמת, יחד עם חוליט, ואן-באסטן, רייקארד והמאמן הקשיש ריינוס מיכלס – וגביע אירופה לקבוצות עם קבוצתו הקודמת פ.ס.ו איינדהובן.

    הקבוצה של קרויף קצרה את הפירות הראשונים בעונת 90\91 שהסתיימה באליפות חלקה עם 57 נקודות, 10 יותר מאתלטיקו מדריד במקום השני ו-11 יותר ממנדריליה בשלישי. השמחה על האליפות לאחר חמש שנים רצופות בהן זכתה בה ריאל מדריד היתה כה גדולה, עד כי גמר גביע המחזיקות שנערך שלושה ימים לאחר מכן הפך לחסר חשיבות, כפי שטען אחר כך קרויף בעצמו. בארסה התמודדה ברוטרדם מול מנצ'סטר יונייטד ונוצחה 2:1 מצמד של שחקנה לשעבר מארק היוז, את השער לזכות בארסה כבש קומאן בבעיטה חופשית אופיינית.

    [​IMG]

    השחקנים לאחר הניצחון על סמפדוריה 0-1 בגמר ליגת האלופות באיצטדיון "וומבלי".


    אבל זו היתה רק ההכנה לגמר האמיתי שנערך שנה לאחר מכן – גמר אליפות אירופה. הגמר היה סיום לעונה בה זכתה בארסה לכינוי "דרים טים" (עם או בלי קשר ל"דרים טים" האחרת, שהופיעה באולימפיאדה שנערכה בעיר באותה שנה) ובה קרויף הציג קבוצה ששילבה כשרון, יעילות וחדוות משחק. עם התגלית המקומית פפ גוארדיולה, הקשיחות של באקרו, גויקוצ'אה ובגיריסטיין, שלושה סופרסטארים מובהקים: קומאן, לאודרופ וסטויצ'קוב, והשחקנים היעילים והמנוסים זוביזרטה, אוסביו, סאלינס, אלכסנקו ופרר. אל אלה הוסיף קרויף החתמות חדשות, גיירמו אמור ממאיורקה, חואן קרלוס רודריגס מאתלטיקו, ושחקן הכנף ההולנדי ריצ'רד ויטסחה, אותו אימן קרויף באייאקס.

    בארסה הגיעה למשחק הגמר בוומבלי מול סמפדוריה, לאחר שניצחה את ספרטה פראג, בנפיקה ודינמו קייב. לאחר 113 דקות של 0:0, בארסה היתה זו שרצתה יותר להימנע מפנדלים, כדי לא לחזור על הטראומה של 1986, בה הפסידה לסטיאווה בוקרשט במעמד דומה. בארסה זכתה בבעיטה חופשית, סטויצ'קוב הסיט את הכדור, באקרו הקפיץ אותו לכיוון קומאן ששחרר בעיטת פצצה מעל החומה, שהכניעה את פליוקה וחדרה לרשת הימנית. קומאן הבקיע הרגע את השער החשוב ביותר בקריירה שלו, ואחד החשובים בהיסטוריה של בארסה, והרים לאוויר 30,000 קטלאנים ביציעים ועוד מיליונים ברחבי אירופה.

    למרות הקליימקס, עידן הדרים-טים סרב להגיע אל קיצו. לאחר עוד עונת אליפות, השלישית ברציפות, בארסה התכוננה לעונה ענקית נוספת, עם השחקן הטוב בעולם דאז בשורותיה. הוא היה רק עונה אחת בברצלונה, ומה שהספיק לעשות במשך אותה עונה, עד היום מסופר ומדובר בבארים של הראמבלס ועל הספסלים של זקני ברצלונה ליד האנדרטה של קולומבוס.

    הרבה שערים יפים כבש רומאריו בברצלונה באותה שנה. הוא סיים את העונה כמלך השערים של הליגה הספרדית עם 30 שערים, מספר גדול ב"לה ליגה". מחצית מהשערים האלה נכבשו בחמישה שלושערים, בכלל זה אחד מול ריאל מדריד. ברצלונה הביסה את מדריד 0:5, ולקחה את אליפות הליגה. זו היתה אחת השנים המוצלחות ביותר של הדרים טים. הקהל אהב אותו, ביחוד החלק הנשי שלו, עם המאמן, לעומת זאת, העניינים היו יותר יגעים. אחת האגדות מספרת שיום לפני משחק מכריע ניסה יוהאן לשווא להסביר לרומאריו שאורח החיים הלילי שהוא מנהל לא יאה לכוכב קבוצת כדורגל רצינית. רומאריו ענה לו בחוצפה כדרכו: "למה שאני אתאמן, בשביל מה אני צריך את זה?", ואחר כך הציב למאמן אתגר "אם אני מחר מבקיע 3 שערים, תרשה לי לנסוע לקרנבל בריו ל 4 ימים?" המאמן, שרומאריו באמת לחץ אותו לקיר, הסכים. ואמנם רומאריו הבקיע את 3 השערים ואחר כך נסע לריו.

    הגאונות של רומאריו לא עזרה לברסה כאשר ספגה את ההפסד הצורב למילאן באתונה, בה ספג זוביזארטה רביעייה. זה היה הפסד מאוד כואב בגמר גביע האלופות ולמעשה סימל את סופו של עידן הדרים טים. אמנם בימיו הראשונים בברצלונה, בטרום עונה, הבקיע רומאריו שלושה שערים נגד היידוק ספליט, הוא גם עזר לאותה בארסה עם שער הניצחון נגד סאו פאולו במשחק שנערך בלה קורוניה, וכנ”ל נגד בוקה ג'וניורס הארגנטינית אולם כל זה לא מחק את חרפת ההפסד בגמר שעד היום זכור כאחד הימים השחורים ביותר בתולדות המועדון. למרות שגורש מהמועדון בבושת פנים בשלהי עונת 95-96 יוהאן קרויף היה כנראה המאמן המצליח ביותר בהיסטוריה של בארסה, שהוביל אותה לארבע אליפויות, אליפות אירופה, וגביע בשש שנים, ויצר את תלכיד השחקנים הטוב ביותר שנראה בקאמפ נואו מאז ומעולם.

    התבוסה באתונה הייתה הרבה יותר מזיכרון צורב בקולקטיב הברסלונסימו. עונת 94-95 למעשה הפכה לעונת הפנסיה של שחקני הדרים טים. בארסה ביזתה את עצמה משחק לאחר משחק, הובסה 0-5 בברנבאו וסיימה רק במקום הרביעי בליגה, עם 60 שערי זכות, 30 פחות מהעונה שקדמה לה ובצורת שלא נראה כבר כמעט עשור בקאמפ נואו. זוביזארטה לא יכל לשאת את חרפת התבוסה לרוסונרי וחתם בולנסיה עוד בתחילת העונה, רונאלד קומאן כבר הראה סימנים של חוסר חשק, כנ"ל לגבי צ'יקי בגריסטיין – שניהם פרשו מרצון עם סיום הליגה.

    עונת האמצע של הניינטיז הייתה מהולה בהצלחות ובאכזבות. בארסה אמנם חזרה להציג כדורגל טוב עם הדור החדש שלה (איבן דלפניה, רוז'ר וג'ורדי קרויף), אך לא יכלה לדאבל המרשים של אתלטיקו מדריד וסיימה במקום השלישי. לקראת סיום העונה, קרויף הסתכסך עם הצמד נונייז-גספארט, שמע על מינויו של בובי רובסון מהעיתונים ועזב את המועדון בדלת האחורית, כשצ'ארלי רשאק ממלא את מקומו במשחקים האחרונים של העונה.

    על עונת 1996/1997 אין צורך להרחיב (אבל אם אתם מתעקשים – הנה הקישור), רונאלדו ובובי רובסון הוליכו את בארסה לעונה חלומית. הברזילאי הרשית 34 פעמים בליגה, האנגלי הוליך את בארסה לסגנות וגביע מחזיקות. ההפסד בהרקולס, שהעניק למעשה את האליפות למנדרילים, כבר פתח את הדלת ללואיס ואן חאל.

    עם הטקטיקן ההולנדי, בארסה פתחה את עונת 97/98 בצליעה. השחקנים לא הסתגלו לשיטת המשחק של וואן חאל ולמצבור ההולנדים שהביא עימו. ריבאלדו, שנרכש ב 25 מיליון דולר מדפורטיבו לה קורוניה והובא כמחליפו של רונאלדו, מיעט לספק את הסחורה. אחרי ההדחה המוקדמת מליגת האלופות, בארסה הסתגלה. שלישיה למנדרילים והטורבו החל לפעול. ריבאלדו כבש בצרורות, גווארדיולה הנהיג, פיגו ליהטט, לואיס אנריקה לחם וקוקו חסם. בארסה צעדה לדאבל ואליפות, אחרי בצורת של 3 שנים, בדיוק בזמן לחגיגות המאה לייסודה של האימפריה. קצת לפני המילניום בארסה נרגעה. העובדה שהיא צעדה בגאון בשתי החזיתות (באירופה ובליגה) גרמה לה ליפול בין הכיסאות. למרות שהציגה את הכדורגל הטוב באירופה, היא הודחה בחצי הגמר מול ולנסיה ואת האליפות איבדה בשלומאליות לדפורטיבו לה קורונייה. המאמן וואן חאל התפוטר ולורנסו סרה פרר מונה כמאמן, בניסיון נואש של הנשיא גספארט להדמות למנדרילים (קייס דל בוסקה). סרה פרר נכשל טוטאלית ופוטר לאחר הפסד צורב בסארגוסה. צ'ארלי רשאק החליפו והוליך את בארסה משיפולי הטבלה עד למקום הרביעי, בזכות אותה מספרת ואותו שלושער מדהים של ריבאלדו.

    רשאק קיבל את בארסה לידיו בקיץ והביא לקבוצה את חאבייר סביולה בקול תרועה. הארנבון כבש 18 שערים, אך בארסה שוב סיימה במקום הרביעי, כשבחצי גמר ליגת האלופות, ללא ריבאלדו (שהיה פצוע לפרקים ארוכים באותה עונה), היא נכשלת בבית מול המנדרילים ומודחת. הנשיא גספארט בצעד מעורר מחלוקת גירש את ריבאלדו והחזיר את לואיס וואן חאל לעמדת המאמן בקיץ 2002. הדיקטטור ההולנדי כבר מהיום הראשון הצביע על כיוון מעורפל לעונה. הוא ייבש את הרכש הנוצץ ריקלמה, הפגין עדיפות הולנדית מוחלטת בהרכבו הפותח וצלל לכישלון אחר כישלון. אחרי הפסד נוסף לנועלת הטבלה סלטה וויגו, פוטר ההולנדי ומונה במקומו ראדומיר אנטיץ'. הסרבי סחף את בארסה לרצף ניצחונות נהדר, 11 מהם באירופה עד ההדחה המרגיזה ליובנטוס ברבע הגמר. סביולה חזר לפרוח, בארסה סיימה במקום השישי ונמנעה מאי השתתפות ראשונית במפעל אירופאי אחרי 56 שנים (הקבוצה היחידה באירופה שמשתתפת במפעל אירופאי מדי שנה).

    הנשיא החדש ז'ואן לאפורטה העדיף שלא להמשיך עם אנטיץ', מינה במקומו את פרנק רייקארד והחתים שורה של כוכבים נוצצים, הגדול מכולם – רונאלדיניו גאושו. אחרי פתיחה צולעת (כולל הפסד מביש למנדרילים בקאמפ נואו) בארסה התעשתה ובעזרת רכש נכון, צעדה ל 14 ניצחונות מתוך 18 המשחקים האחרונים שלה, עקפה את המנדרילים (תוך כדי ניצחון ענק במבצרם) וסיימה במקום השני.

    פרק גדול בהיסטוריה של בארסה צפוי להכתב עם סיום הקדנצייה של הקבוצה הנוכחית, המסתמנת כאחת הגדולות ביותר של המועדון.

    [​IMG]

    El nuevo Barca-בארסה החדשה.




    בורוסיה מנשנגלדבאך
    [​IMG]

    ההיסטוריה של המועדון הזה החלה עם הקמתו בשנת 1900 בעיר מנשנגלדבאך.
    במשך המחצית הראשונה של המאה המועדון דישדש בליגות מחוזיות הנמוכות והתואר היחיד שזכה בו היה אליפות הליגה המחוזית של מערב גרמניה ב-1920.רק אחרי 40 שנה נוספות הגיע הזכייה הבאה בתואר כאשר ב-1960 זכה המועדון בגביע הגרמני לאחר נצחון 3-1 על קלן,באותה שנה זכה המועדון גם בגביע הליגה כשניצח את קרלרואה 3-2 בגמר.
    שנה לאחר מכן היה למועדון הראשון שמשתתף במפעל גביע אירופה למחזיקות גביע אבל ההופעה מסתיימת בשתי תבוסות לגלזגו ריינג'רס 3-0 ו 8-0 .
    ב-1962 מונה לנשיא המועדון ד"ר הלמוט בייאיר אשר חזונו היה להפוך את בורוסיה לשם גדול בגרמניה. הלמוט בייאיר היה לנשיא שכיהן את התקופה הארוכה ביותר בתולדות המועדון 30 שנה עד 1992.
    ב-1964 מינה הנשיא את הנס וויסווילר למאמן הקבוצה.
    וויסווילר הפך מיד להצלחה כאשר כבר בעונתו הראשונה העפיל עם הקבוצה לבונדסליגה שהוקמה שנה קודם.
    וויסווילר בנה קבוצה צעירה ודינמית ששיחקה כדורגל מהיר והתקפי שמשך אוהדים רבים למגרש.
    ב-1970 חמש שנים לאחר שהצטרפה לליגה הבכירה זכתה מנשנגלדבאך באליפות הראשונה שלה.
    כוכבי הקבוצה באותה תקופה היו יופ היינקס,ברטי פוגטס,הרברט ווימר וגונטר נצר.
    השושלת שנבנתה בבורוסיה מנשנגלדבאך זכתה בארבע אליפויות נוספות ב-1971,1975,1976,1977 ופעמיים נוספות סיימה כסגנית 1974,1978 .הקבוצה זכתה גם בגביע הגרמני ב1973.
    סגנון משחקה הדורסני והתקפי של הקבוצה קנה לה אוהדים בכל רחבי גרמניה,אך לא רק בגרמניה,הצלחתה בזירה האירופית היא שהפכה אותה לשם דבר באירופה.
    ב-1973 הגיעה בורוסיה מנשנגלדבאך לגמר גביע אופ"א בפעם הראשונה.
    המשחקים בגמר שוחקו בשיטת בית וחוץ והיריבה מולם היתה ליברפול האגדית בהדרכתו של ביל שנקלי.
    המשחק הראשון שוחק בליברפול והסתיים ב 3-0 לאנגלים כשקווין קיגאן מבקיע צמד,יופ היינקס החמיץ בעיטת פנדל במשחק.במשחק הגומלין בגרמניה לא הצליחה בורוסיה למחוק את הפיגור וניצחה רק 2-0 יופ היינקס הבקיע את צמד השערים לגרמנים.
    ב-1975 הגיעה שוב בורוסיה מנשנגלדבאך לגמר גביע אופ"א, הפעם התייצבה מולם הקבוצה ההולנדית טוונטה. מנשנגלדבאך אירחה את המשחק הראשון שהסתיים בתוצאה מאופסת 0-0. נראה היה ששוב הגביע חומק מידיה של הקבוצה , אבל במשחק הגומלין בהולנד הקבוצה דרסה את ההולנדים 5-1 עם שלושער של יופ היינקס וצמד של סימונסן.
    בתום העונה פרש המאמן וויסווילר מתפקידו ובמקומו מונה אודו לאטק.
    לאטק המשיך להצעיד את הקבוצה להצלחות עד שפרש ב-1979, ההצלחה הגדולה ביותר היתה ההגעה לגמר האלופות שוב נגד ליברפול הגדולה הפעם תחת הדרכתו של בוב פייזלי. הגמר שנערך באולימפיקו ברומא הסתיים בניצחונה של ליברפול 3-1 שניצלה את היציאה קדימה של שחקני מנשנגלדבאך וכבשה במתפרצות.

    [​IMG]
    בעונת 1978/79 העפילה שוב בורוסיה מנשנגלדבאך לגמר גביע אופ"א נגד הכוכב האדום בלגרד מיוגוסלביה.במשחק הראשון שנערך בבלגרד נעזרה הקבוצה בשער עצמי של היוגוסלבים וחזרה עם 1-1.במשחק הגומלין ניצחה הקבוצה 1-0 וזכתה בפעם השניה בגביע אופ"א.
    את מקומו של לאטק על הקווים ירש כוכב הקבוצה יופ היינקס.ב-1980 הגיעו ארבע קבוצות גרמניות לשלב חצי גמר גביע אופ"א בורוסיה מנשנגלדבאך-שטוטגארט, באיירן מינכן-איינטרכט פרנקפורט. בורוסיה שהפסידה במשחק הראשון 2-1 הצליחה לנצח בגומלין בביתה 2-0 כשאת אחד השערים לזכותה כובש שחקן צעיר בשם לותאר מתיאוס.לגמר מולם עלתה פרנקפורט.את המשחק הראשון אירחה בורוסיה וניצחה 3-2 מצמד של קוליק ושער נוסף של מתיאוס.במשחק הגומלין נוצחה 1-0 והפסידה את גביע אופ"א בגלל שערי חוץ.


    בשנות ה -80 נקלעה הקבוצה למשבר כלכלי ונאלצה למכור את כוכביה.
    מאז הקבוצה מתנדנדת בין ליגת המשנה לליגה הבכירה כשההישג הגדול ביותר שלה היה זכייה בגביע הגרמני ב-1995 אחרי 3-0 בגמר על וולפסבורג.

    תמיד כשיזכירו את הכדורגל של שנות ה-70 יזכירו גם את בורוסיה מנשנגלדבאך הקבוצה שהרעידה רשתות בכל אירופה.



    קייזר פרנץ בקנבאואר...

    בקנבאואר נחשב ע"י לא מעט אנשים, ככדורגלן האירופי הגדול בכל זמנים, ובלי ספק לווינר הגדול בכל הזמנים, בכל תפקיד אותו מילא בכדורגל זכה בקנבאואר באינספור תארים.

    בקנבאואר התחיל את הקריירה המקצוענית כקשר מרכזי (פליימייקר ז"א) דווקא בקבוצת מינכן 1860, היריבה העירונית של באיירן, אליה עבר בגיל 18 בעונת 63-64... בעונת 64-65 עולה באיירן לבונדסליגה, ומעט לאחר מכן מקבל בקנבאואר זימון ראשון לנבחרת, במונדיאל 66 שיחק בהרכב בכל משחקי הנבחרת שהפסידה בגמר לאנגליה 4-2... בעונת 65-66 זכה עם באיירן בתואר ראשון בקריירה - הגביע הגרמני ובפעם הראשונה מתוך 4 בתואר שחקן השנה בגרמניה. בעונה לאחר מכן ב66-67 זכה שוב בגביע וגם בגביע המחזיקות. בעונה הבאה זכה באליפות הראשונה שלו מתוך 4 עם באיירן (ו5 סה"כ) ובפעם השניה בתואר שחקן השנה בגרמניה. וב68-69 הוסיף עוד גביע גרמני לארון.
    במונדיאל 70 כיכב הקייזר בנבחרת, שסיימה הפעם במקום השלישי, ובמונדיאל הזה יזכר בעיקר בגלל הנחישות הבלתי נשכחת ממשחק ההפסד המדהים בחצי הגמר מול איטליה... במצב 1-0 לאיטלקים, השוו הגרמנים בדקה ה90, והמשחק עמד להיכנס להארכה... הקיי
     
    נערך לאחרונה ב: ‏25/10/05
  2. RMCF

    RMCF Member

    הצטרף ב:
    ‏2/8/04
    הודעות:
    1,002
    לייקים שהתקבלו:
    0
    פשש, יפה. אולי אני אעלה גם כמה בהמשך.
    אני חושב שיעבירו את האשכול לכדורגל עולמי.
     
  3. Obafemi

    Obafemi משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏1/3/04
    הודעות:
    13,886
    לייקים שהתקבלו:
    0
    ועוד איך יעבירו, אבל תודה על ההשקעה [​IMG]
     
  4. נדב מיכאלי

    נדב מיכאלי Member

    הצטרף ב:
    ‏22/8/04
    הודעות:
    6,334
    לייקים שהתקבלו:
    0
  5. אדם ברקוביץ

    אדם ברקוביץ Member

    הצטרף ב:
    ‏9/10/05
    הודעות:
    211
    לייקים שהתקבלו:
    0
  6. Ampelmann

    Ampelmann Member

    הצטרף ב:
    ‏1/7/04
    הודעות:
    3,844
    לייקים שהתקבלו:
    0
    לא ממש יודע איפה מצאת את זה, אבל בהיסטוריה של המועדון נרשם דווקא שהקבוצה הוקמה בידי פועלים של מפעל לייצור נשק/תחמושת בלונדון, מכאן השם ארסנל.
    תבדוק שוב את המקורות שלך.


    אגב, מנהלים, אפשר לחבר את הדיון הזה לדיון שמות הקבוצות שהתהולל פה לפני כמה חודשים.
     
  7. M_T_A

    M_T_A Member

    הצטרף ב:
    ‏14/2/05
    הודעות:
    5,310
    לייקים שהתקבלו:
    0
    פשששששש יפה אהבתי במיוחד את הקטע על בארסה.
    אני זוכר את ה5-0 בקאמפ נואו, טוב לדעת שהם אכלו חמישיה גם בברנבאו [​IMG]
     
  8. Luis Fernandez

    Luis Fernandez Member

    הצטרף ב:
    ‏2/6/04
    הודעות:
    225
    לייקים שהתקבלו:
    0
    יפה מאוד תודה!
    אבל זה לא אתה כתבת...בוודאות אני יודע את הקטע על בארסה זה מהאתר בארסה מאניה.
     
  9. M_T_A

    M_T_A Member

    הצטרף ב:
    ‏14/2/05
    הודעות:
    5,310
    לייקים שהתקבלו:
    0
    ששינה את שמו לבלאוגרנה... אבל לא הכל משם
     
  10. RMCF

    RMCF Member

    הצטרף ב:
    ‏2/8/04
    הודעות:
    1,002
    לייקים שהתקבלו:
    0
    יש אתר בארסה מאניה ויש אתר בלאוגרנה.

    ואיך לא ידעת על ה5-0 בברנבאו? זה היה בזמנו של קרוייף. אומרים שזה גם זירז את מותו של פראנקו...
    אבל לא נורא, לריאל לא חסרים ניצחונות גדולים על בארסה.
     
  11. M_T_A

    M_T_A Member

    הצטרף ב:
    ‏14/2/05
    הודעות:
    5,310
    לייקים שהתקבלו:
    0
    אהה בארסה מאניה עדיין קיים?... פשששש אתרים יש לבארסה בארץ..
    הקבוצה האירופית הכי פופולרית בארץ כנראה
     
  12. RMCF

    RMCF Member

    הצטרף ב:
    ‏2/8/04
    הודעות:
    1,002
    לייקים שהתקבלו:
    0
    בארסה מאניה קיים מזמן. זה מועדון האוהדים הרשמי של בארסה בישראל (הפניה).
    ואם אני לא טועה ליובנטוס יש יותר אוהדים.
     
  13. Ampelmann

    Ampelmann Member

    הצטרף ב:
    ‏1/7/04
    הודעות:
    3,844
    לייקים שהתקבלו:
    0
    רואים גם סגנון כתיבה שונה ברוב המאמרים, אבל ניחא, שייתן קרדיט והכל יהייה טוב.
     
  14. Robin

    Robin Member

    הצטרף ב:
    ‏13/8/05
    הודעות:
    2,451
    לייקים שהתקבלו:
    0
    וולוויץ' לא וולדוויץ'. ברוס ריוח החליף את ג'ורג' גראהם לאחר שהוא נמצא אשם בקבלת שוחד מסוכן שחקנים ופוטר. ונגר בא לאחר ברוס ריוח (גם סטיוארט היוסטון היה באמצע אבל הוא היה יותר פתרון זמני). אני לא יודע מאיפה הבאת את זה שארסנל הוקמה בצרפת. מייקל תומאס לא הבקיע בבעיטה חופשית מול ליברפול ב-89. כותבים אוברמארס וברגקאמפ. אתה לא כותב כלום על הפנדל המפוספס של ברגקאמפ והגול של גיגס בגביע ב-99?

    Arsenal were founded as Dial Square in 1886 by workers at the Royal Arsenal in Woolwich, but were renamed to Royal Arsenal shortly afterwards. They renamed themselves again to Woolwich Arsenal after turning professional in 1891. The club were then known by fans as the Woolwich Reds, although they played their games in nearby Plumstead. Woolwich Arsenal entered the Football League in 1893, becoming the first southern team to do so.

    סך הכל אבל יוזמה מבורכת.
     
    נערך לאחרונה ע"י מנהל: ‏26/10/05
  15. אדם ברקוביץ

    אדם ברקוביץ Member

    הצטרף ב:
    ‏9/10/05
    הודעות:
    211
    לייקים שהתקבלו:
    0
    אני העתקתי מפורום של מכבי חיפה ואני לא יודע מאיפה הם הביאו את זה...
     

אהבת? שתף את העמוד עם חבריך!