שוער גדול, סמל אמיתי בהפועל באר שבע שמעולם לא נטש אותה מרצונו! אולי השוער הכי גדול שהיה אי פעם בהפועל באר שבע ביחד עם רוני מוסקוביץ האגדי שעמד בשער בשתי האליפויות של הקבוצה בשנות ה-70 ואחד הסמלים והשחקנים הגדולים בתולדות הקבוצה שראוי למקום של כבוד בהיכל התהילה של האדומים מהנגב ביחד עם מירו ברד,רפי אליהו,שלום אביטן,אורי בנימין וכל שאר שחקני הבית הגדולים שהצמיחה הקבוצה והיו בה לכוכבים. שתי האכזבות הכי גדולות שמותירות טעם מעט מר לקריירה של השוער המצויין הן העובדה כי לא זכה באף תואר בקריירה הארוכה שלו למרות שהיה קרוב מאוד לכך בעונת 2003 כשבאר שבע שהייתה פייבוריטית ברורה נוצחה בגמר הגביע בפנדלים ע''י הפועל רמת-גן המפתיעה,והאכזבה השנייה היא העובדה כי מעולם לא הופיע בנבחרת ישראל ולו באיזשהו משחק ידידות אחד על אף כל שנותיו כשוער ליגה מצטיין הוא חסה תמיד בצילם המוחלט של דוידוביץ,אוואט,אלימלך ושטראובר שזכו אומנם בצדק באפודת השוער בנבחרת אך הותירו מחוץ להרכב שלא בצדק את רחמים. תופעה של שוערים מצטיינים שלא זכו להופיע בנבחרת נפוצה בכדורגל הישראלי מאז ומתמיד ואסי רחמים הוא לא המאוכזב היחיד גם אריה בז'רנו,רוני מוסקוביץ,הרצל קיביליו,דני אלקיים,יואל שוהם,לופא קדוש ויהודה תובל ז''ל לא זכו בכבוד שהגיע להם חרף היותם שוערי ליגה מצטיינים וזאת מאחר ונפלו על הדור הלא נכון שהיה מלא בשוערים מצטיינים אחרים שלא הותירו להם שום סיכוי ללבוש את אפודת השוער הראשון גם לא במשחקי ידידות.
אסי רחמים מאז שאני זוכר את עצמי כאוהד כדורגל היה עבורי דמות אנושית, וכדורגלן לחיקוי, ואני חושב שזה יהיה קשה לשכוח אותו כשוער, ואני גם חושב שיזכרו אותו כסמל הכמעט אחרון בבאר שבע בפרט ובכדורגל הישראלי בכלל.
