ענין של טעם אני מניח. כמו שבכדורגל יש אנשים שמתלהבים יותר מסגירה אלכסונית ופס עומק איכותי ויש כאלו שמתלהבים מאשר שער סולו מרהיב א-לה מראדונה ומשער מ50 מטר, ככה בכדורסל יש אנשים שקבוצות מתוכנתות כמו דטרויט של 2006 ומשחק קבוצתי א-לה סן אנטוניו עושה להם את זה ויש אנשים שרואים כדורסל בשביל ההטבעות, השואו והסופרסטארים וסולדים מהכדורסל האירופאי כי הוא לא מושך מספיק.
איך? הוא הרבה יותר קבוצתי - הרבה יותר כדורסל, הוא מבוסס על יסודות הכדורסל ולא על יסודות האחד על אחד. משחקים 5 מול 5 ולא סטאר נגד כולם(עם כל הכבוד ללברון) אבל זה כבר יותר קשור לפילוסופית מאמן וקבוצת השחקנים הנמצאים(ובאן בי איי קשור לתפיסת העולם של המנג'ר - ע"ע דומארס). גם אני נהנה לראות את נבחרת ארה"ב (לרוב) כי המשחק מפרגן והתקפי. זה יותר כיף מלראות את היוונים , אבל אם יוון תשחק נגד האמריקאים קבוצתי והאמריקאים יפנו ליכולת אישית אני אתמוך גם ביוונים אם צריך. העיקר לראות את הגשמת הרעיון/העקרון של הכדורסל - משחקים בשני צידי המגרש , 5 מול 5.
2004 שון, זאת הייתה השנה שששת המופלאים (לארי בראון, הוואלאסים, פרינס, בילאפס והמילטון) עשו בית ספר לארבעת המנופחים. אני עדיין מצטער שבזמן אמת הייתי לטובת הלייקרס. בכל אופן, אני נגד האמריקאים מכמה סיבות: א. נגד נבחרת שבעיני עצמה היא אלופה עוד לפני שהטורניר התחיל. ב. נגד כמה מהשחקנים השנואים עלי ב-NBA (ובראשם האדון יעקב בראיינט). ג. נגד נבחרת ש-90% מהעולם בעדה. ד. נגד נבחרת שלוקחת 99% מתשומת הלב התקשורתית. ה. נגד נבחרת של שחקנים שמראים פטריוטיזם מזויף, ואחרי הטורניר מתפנים שוב לעשות כסף, פרסומות וכוסיות. ו. נגד נבחרת ששמעון מזרחי מתאים בול להיות המנהל שלה. ז. נגד תרבות הספורט האמריקאית, שאני מתעב בלי קשר לאולימפיאדה. ח. נגד נבחרת שכבר כמה שנים מפסידה לנבחרות אחרות, ועדיין מרשה לעצמה לזלזל בהן. ובזאת אני מתנצל בפני הגאונים טיישון פרינס, דרון וויליאמס וכריס פול, באמת שחקנים ענקיים, על הנאצה שאני הולך להפגין בחודש הקרוב כלפי נבחרתם על לא עוול בכפם. הם היחידים.
http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx אני יודע שזה לדיון אחר, אבל מה תגיד על מייקל פלפס? הוא בעצמו תרבות ספורט, תופעה, אמריקאי לחלוטין. אני בספק אם שחייה הייתה יכולה להיות ענף כל כך מעניין אלמלא הוא. (ואני יודע שאפשר להגיד לי שאני צעיר והיה את ת'ורפ וההולנדי ההוא לפניו ותמיד היו שחיינים טובים, אבל בינינו, מייקל פלפס אפשר לשנוא בנאדם שמנסה לעשות דברים שהמוח האנושי מתקשה להבין? ומי ששחה פעם קצת יותר מ- 10 בריכות לתקופה של קצת יותר משבוע -כי לא התייאש - יכול להבין מדוע זה כל כך קשה מה שהוא מנסה לעשות)
לגבי פלפס-לא ממש עוקב אחרי שחייה, אני מבין שהוא פנומן וכל הכבוד לו. האנטי שלי כלפי ספורט אמריקאי נובע בעיקר מכיוון הבייסבול, פוטבול (מה שמסביבם, במשחקים עצמם אני לא מבין) וכמה דברים רעים ב-NBA.
2004? וואו... הזמן טס. אני זוכר שראיתי בשידור ישיר את המשחק שבו דטרויט זכו באליפות מול הלייקרס. אחת הפעמים שיותר התבאסתי ממשחק כדורסל. כמה שנאתי את החבורה של בראון וכמה רציתי שקובי ושאק יקחו עוד אליפות. בכל אופן... אני מקבל את הטענות שלך. אני לא מסכים איתם, אבל זו זכותך להסתכל על הספורט בצורה הזו ולהחזיק בעקרונות האלה, אבל הטענה על התקשורת פשוט מוגזמת. בראיינט, ג'ימס, פול, וייד> ג'ינובילי וסקולה וגאסול וקלדרון. אין מה לעשות - זה טבע האדם, וזה טבע התקשורת, מסקרים את הספורטאים הגדולים יותר, את השמות הגדולים ביותר ואת מי שיותר מוכר וככה זה בכל ענף ספורט: בשחייה מייקל פלפס מקבל יותר תשומת לב מהשאר, באתלטיקה הרוב המוחלט של חובבי הענף לא יודע מי זו ג'ניפר סטוזינסקי כי כולם מרוכזים באיסינבאייבה וגם באנגליה יונייטד וצ'לסי מקבלות את רוב הכותרות ויותר תשומת לב מסנדרלנד ומידלסברו. לצפות שזה יהיה שונה דווקא בטורניר הכדורסל, שבו אם תרצה או לא תרצה, נבחרת האולסטאר של ארה"ב היא ביי פאר הכי איכותית והכי מרתקת - זה יותר מדי ווישפול ת'ינקינג.
סמואל, זה דיון לת'רד השחייה (שיפתח מחר אגב), אבל פלפס הן מבחינת כמות שיאי עולם והן מבחינת מדליות שחיין הרבה יותר גדול מואן דן הוגנבאנג ומת'ורפ.
אבל בשום ענף זה לא מגיע לקיצוניות כמו בכדורסל הנבחרות (בעצם יש ענף נוסף, כדורסל ישראלי ומכבי ת"א). אין לי בעייה שיקדישו את רוב הסיקור לאמריקאים. אבל לא את כולו.
בטוחים בעצמם ולא מפחדים משום נבחרת אחרת למה העולם בעדה? למה היא לוקחת תשומת לב תקשוןרתי? תזכיר לי מה הבעיה בדיוק בלעשות כסף פרסומות וכוסיות? סמואל - זה לא הכדורסל האמיתי, ההנעת כדור הזאת של 20 שניות, זה לא הכדורסל האמיתי! הכדורסל שמבוסס על כישרון הוא הכדורסל האמיתי. כדורסל יצירתי שמצית את הדימיון, זה הכדורסל האמיתי וככה הוא צריך להיות. ארה"ב ממש לא משחקים 1 על 5, הם משחקים 5 על 5 עם משחק ריצה סוחף שיש התקפות עם כל השחקנים שנוגעים בכדור שמסתיים במהלך מרהיב של כריס פול לוויד. כבר אמרתי שאני די אוהב את דטרויט ואני לא ממש שונא את הכדורסל היעיל, אני גם יודע להעריך משחק הגנה, אני מאוד אוהב לצפוץ בגארנט, שיד, פוזי וקובי שומרים על שחקנים אחרים. אצל יוון זה פשוט מדכא. הם מנסים לדכא את הכדורסל עם ההנעת כדור שלהם שאני לא יודע מה אתם מוצאים בה, הכדור הולך משמאל לימין ובחזרה בערך 3 פעמים. אני לא יודע איך אפשר לא לאהוב את הכדורסל האמריקאי שמנסה לתת לכם שואו. הם משתמשים בכישרון שאלוהים העניק להם, מה רע בזה לעזאזל? אם אלוהים מעניק לך כישרון ואתלטיות אתה צריך להשתמש בדברים האלה כדי לנצל אותם.
אין שום בעייה בלעשות כסף, פרסומות וכוסיות-רק אל תעשו לי הצגות פעם בארבע שנים שהמדינה פתאום חשובה לכם. במיוחד לא קובי ושאר השחקנים שבשנים האחרונות דחו את הנבחרת.
אפשר רק להקיא מתרבות הספורט האמרקאית. זה תרבות אוכל ובידור מהסוג הנמוך. כל משחק ספורט אמרקאי מלא בעצירות ולא מהסיבות הנכונות (כמו טניס למשל שקשה כי הוא אינדוידואלי). אז נכון שהספורט הוא רווחי ביימנו, אבל בארה"ב זה כבר מוקצן עד כדי שזה פוגע בענף למי שאוהב ספורט באמת. האמרקאים כבר לא יודעים מה זה לאהוב ספורט, הם אוהבים בידור, משחק עם המבורגר ביד וקולה עם ים של פרסומות כל שניה במגרש, כל שניה עצירה. יש תרבות אמרקאית קלאסית שהיא צרה צרורה גם בספורט, גועל נפש!
היום יש מבחן נוסף לנבחרת ארה"ב, כשתפגוש את אלופת אירופה, רוסיה. בנתיים האמריקאים נראו טוב במשחקי ההכנה, אבל חוץ מליטא הם לא פגשו נבחרות על רמה. נראה אם דיוויד בלאט יוכל לעצור אותם. 9:50 בבוקר, שידור בספורט 5+ LIVE.
אלופת אירופה אכן עשתה שרירים והורידה את הקצב, האמרקאים קלעו מתחת ל 100 נקודות, זה גם הישג, אבל עדיין הובסו 89-68. עדיין לא אומר כלום?
סלע, זה ברור לכולם שארה"ב נבחרת בכמה רמות מעל כל הנבחרות, משחקי ההכנה רק מוכיחים את זה. אבל מה שאני בסך-הכל רציתי להגיד, שגם בעבר, אם זה אליפות העולם לפני שנתיים או אתונה, ארה"ב דרסה את כולם במשחקי ההכנה. אני לא חושב שזה אומר יותר מידי, האמריקאים יכול לתפוס פתאום יותר לא טוב כמו שקרה נגד יוון ולעוף, זה לא בלתי אפשרי. לא הייתי צריך את משחקי ההכנה בשביל לדעת שהאמריקאים דרוכים ורצינים. אה, ודרך-אגב, אני משוכנע שארה"ב תזכה בזהב. סוף סוף יש איזון בסגל של ארה"ב. חבר'ה צעירים ומוכשרים כמו לברון, כרמלו, וויד, פול וויליאמס לצד שחקנים מבוגרים ומנוסים יותר כמו קיד וקובי. וכמובן הם יותר רצינים ודרוכים מבעבר. זה לא סותר את מה שטענתי.