ראית, סליחה על ההעדרות הממושכת- מודם דפוק. ולעניינו, שתי החתמות לאחרונה: שקה היסלופ חוזר הביתה לאחר שלוש שנות גלות בפומפי. טוב שיש לנו שוער מחליף מנוסה שישאיר את רוי קארול עם קצות האצבעות. המעבר אישר את העובדה שסטיבי בייווטר הצעיר יצא להשאלה בעונה הקרובה לאחת מקבוצות הצ'מפיונשיפ, כדי להרוויח עוד שנה של ניסיון. כנראה שבגיל כל כך צעיר יחסית לשוער קשה לצפות מהילד לקחת אפילו חלק מהאחריות שבין הקורות של קבוצה בפרימיירשיפ- יש לבחור פוטנציאל, הוא רק צריך יותר ניסיון כדי להתנער מהשטויות והפוזות שהוא לפעמים עושה. מאז שכריס פאוול עשה יו-טרן וחזר לצ'רלטון בקיץ היינו חייב למצוא מגן שמאלי טבעי כדי להוסיף טיפה עומק בעמדה זו, קצת תחרות לפול קונצ'סקי- קלייב קלארק מושלם לתפקיד. קפטן סטוק סיטי (שאגב תמיד התאפיינה בהגנה חזקה), רק בן 25 וכבר שחקן בינלאומי של אירלנד. ללא ספק אחד השחקנים הבולטים בצ'מפיונשיפ. אפילו מתוק יותר לשמוע שהבוס הישן מיק מקארת'י רצה אותו בסנדרלנד, אבל מנענו ממנו את התענוג. עכשיו הקו השמאלי שלנו נראה מאוד מגוון ויציב. את'רינגטון, קונצ'סקי קלארק ואולי גם כהן (אם לא יצא להשאלה) מספיקים בהחלט, בלי בכלל להזכיר שבובי זאמורה הוא שמאלי ויכול לעשות את העבודה באגף. אני חייב לומר שאני מאוד מרוצה מהרכש, בחיים לא האמנתי שלפני אוגוסט כבר יהיו לנו 7 שחקנים חדשים. טוב לראות איך פארדיו עובד ביסודיות, משחיז להבים בכך שמחזק אותנו בכל העמדות החלשות, מוסיף עומק לסגל ולא פוחד לכוון גבוה במטרות שלו. כל מה שחסר לנו עכשיו זה חלוץ ברמה, יש לנו בסך הכל את הרווד, זאמורה ושרינגהאם בקאדר, חייבים לפחות ארבעה חלוצים כדי לשמור על רעננות. אופציית בארוש ירדה מהפרק עכשיו שהוא בשאלקה, אולי לואיס סאהה?
בריאן מקברייד ממש לא חלוץ סוג ב'. הוא לא ג'ונסון או בארוש שהגיעו להישגים מהטובים בעולם (מלך שערי היורו, מקום שני בפרמיירליג) אבל הוא יהיה רכש טוב אם בכלל הוא יסכים לרדת ברמה.
כבר ציינתי בעבר שאשמח לראות את בארוש בבורדו ותכלת, אבל אם ההתמזמזויות שלו עם המעבר נמשכות כל כך הרבה זמן, אולי בכל אופן כדאי לנו בכל אופן להתחיל להביט לכיוונים אחרים. סאהה נשמע לי המטרה הגיונית למדי- חלוץ פנטסטי שאיבד את מקומו באולד טראפורד, אני מעריך שיונייטד מוכנה למכור בסביבות ה5-6 מיליון ליש"ט, סכום שיש לנו בוודאות (לראייה, ההצעה על פיטר קראוץ'). אנדי ג'ונסון נשמע לי טוב, גם נת'ן אלינגטון אפשרות סבירה בהתחשב בעובדה שנותרה רק שנה לחוזה שלו בוויגאן ושהוא לא הצליח להגיע להסכמה על חוזה משודרג. אסור בתכלית האיסור להתפשר על חלוץ סוג ב' כמו בריאן מקברייד. רק סקורר עם קבלות, כי רק כך נשארים בליגה.
סאהה לדעתי חלוץ שמאוד יתאים לקבוצה כמו ווסטאהם.. השאלה האם אתם ביכלל רוצים להביא אותו?.. כי נראה לי שאם אתם מציעים עליו 5-6 מיליון פאונד פרגוסון בעצמו אורז לו את המיזוודות עוד היום ועל הדרך מוסיף גם את מילר http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx
אצטדיון: בויילן גראונד (אפטון פארק), 36,000 מקומות ישיבה. צבע מדים: בורדו-תכלת. כינוי: The Hammers או The Irons. תארים: 3 גביעים (64', 75', 80'), גביע אירופה למחזיקות גביע (65'), מגן הצדקה (64'), אינטרטוטו (99'). ווסט האם יונייטד לראשונה הוקמה כ"ת'מס איירונוורק פוטבול קלאב" במפעל לברזלים במזרח לונדון. הפועלים, שהיו חובבי ספורט מושבעים, מאוד התלהבו מהספורט החדש שכבש את אנגליה באותה תקופה ולאחר שסיימו את עבודתם היומית במפעל, הם היו נוהגים לשחק כדורגל להנאתם. ב1895 החליטו פועלי המפעל לבקש ממנהל המפעל, ארנולד הילס, להפוך אותם לקבוצה רשמית בכדי שיוכלו לשחק בכדור האהוב באופן קבוע, וכשהוא ענה בחיוב, הוקמה הקבוצה, שחמש שנים מאוחר יותר, הפכה ל"ווסט האם יונייטד". לאחר 9 שנים ששיחקו פועלי הברזלים בהרמיט רואוד, עברה ווסט האם לאצטדיונה הנוכחי, הבויילן גראונד, הידוע יותר כ"אפטון פארק", על שם תחנת הרכבת התחתית הסמוכה. ווסט האם, המכונה "הפטישים" תמיד אופיינה בסגנון כדורגל התקפי ואטרקטיבי שנגד את זרמי החשיבה בכדורגל האנגלי, כחלק ממנטרה עיקרית של בידור לאנשי מעמד הפועלים. הקבוצה התאפיינה בקשר יוצא דופן עם הקהילה שסבבה את אפטון פארק במזרח לונדון, שמאז ומתמיד היה הרובע העני ביותר בבירה האנגלית, שאוכלס באנשי עבודה פשוטים חמושים במבטע קוקני אופייני. הקבוצה עברה לליגה מקצוענית לראשונה ב-1919, ורק 4 שנים מאוחר יותר הספיקה להגיע לגמר הגביע הראשון שלה ובכך לחנוך את אצטדיון וומבלי, שאירח לראשונה משחק כדורגל רשמי. המשחק, ששוחק נגד בולטון וונדררס, היה בעל ביקוש עצום לכרטיסים ומקומות, ביקוש כל כך עצום, עד כי הוצף האצטדיון החדש ב250,000 צופים, שהחלו להדחף אל תוך תחומי המגרש וגרמו להפסקתו. פרש מסתורי על סוס לבן החל להקיף את המגרש ולהרחיק את הצופים עד שהגיע לרדיוס שאיפשר משחק וזיכה את גמר הגביע המפורסם בשם "גמר הסוס הלבן" ווסט האם אמנם הפסידה 2-0 ואת הגביע, אך עלתה באותה עונה לליגה הבכירה באנגליה. בעוד ווסט האם המשיכה לבסס את מעמדה כקבוצה בכירה באנגליה, היא התאפיינה בנאמנות כלפי מאמניה. לאורך כל ההסטוריה הארוכה של הקבוצה, נכון להיום(2005) אימנו את הקבוצה רק 10 מנג'רים! שנות הזוהר של המועדון היו בשנות ה60' וה70', תקופה שבה גדלו באקדמיית הנוער של המועדון שחקנים שעד היום ידועים כאגדות כדורגל באנגליה. שחקנים כמו בובי מור, ג'ף הרסט, מרטין פיטרס, טרבור ברוקינג ובילי בונדס לא רק הובילו את ווסט האם יונייטד אלא גם את נבחרת אנגליה להישגים מרשימים. ב1964 זכתה ווסט האם בתארה הראשון. הקבוצה עלתה לגמר הגביע, בו ניצחה את פרסטון נורת' אנד 3-2 בניצוחם של מור, הרסט ופיטרס וזכתה בגביע. הקבוצה העפילה לגביע אירופה למחזיקות גביע עונה לאחר מכן, שם הצליחה בצורה מסחררת. הפטישים ניצחו בגמר את TSV מינכן 2-0 כשאלן סילי כובש את שני השערים, הפטישים זכו בגביע האירופי המכובד ונכנסו לרשימה המצומצמת של מועדונים אנגלים שזכו בתהילה בינלאומית. אוהדי ווסט האם נוהגים לומר בהלצה שהקבוצה זכתה במונדיאל ב1966, לאור העובדה ששחקני קבוצתם הובילו בצורה כמעט בלעדית את הנבחרת האנגלית לזכיה בטורניר. בגמר נגד מערב גרמניה הבקיע החלוץ ג'ף הרסט שלושער, השער הרביעי הובקע על ידי קשר הקבוצה מרטין פיטרס וקפטן הנבחרת, בובי מור, זכה בתואר "שחקן הטורניר". ב1975 זכתה ווסט האם בגביע השני שלה. הפטישים ניצחו2-0 את פולהאם בוומבלי משני שערים של אלן טיילור והוסיפו גביע נוסף לארון. המועדון העפיל פעם נוספת לגביע אירופה למחזיקות גביע, שם הצליח להגיע שוב עד משחק הגמר, שהוגרל להתארח באצטדיונה של אנדרלכט הבלגית, אותה פגשו הפטישים במעמד הנכסף, אך הפעם הפטישים חזרו ללונדון רק עם הסגנות, ה'ביתיים' ניצחו את ווסט האם ומנעו מהפטישים (המכונים גם The Irons) את גביע אירופה השני שלהם. ב1980, בעודם בליגת המשנה, העפילו הפטישים פעם נוספת לגמר הגביע האנגלי, שם פגשו את מחזיקת הגביע ארסנל (שנה לאחר הנצחון המפורסם על מנצ'סטר יונייטד ב79'). התותחנים, שמן הסתם היו הפייבוריטים לנצח את ווסט האם שלא נחשבה ליותר מסינדרלה, הופתעו להפסיד1-0 משער של טרבור ברוקינג האגדי בנגיחה יוצאת דופן. הפטישים זכו בגביע השלישי שלהם ועלו שנה לאחר מכן חזרה לליגה הבכירה. ב1986 הפטישים, בניצוחם של טוני קוטי ופראנק מקאבני בחוד, ואלן דבונשייר על הכנף, זכו במיקום הליגה הגבוה ביותר שלהם בכל הזמנים, במקום השלישי מתחת לליברפול ואברטון. שנות ה90' אופיינו בעיקר בגידול צעירים מוכשרים כמו ריו פרדיננד, פראנק למפראד, ג'ו קול, ג'רמיין דפו ומייקל קאריק בעוד שלא הושגו הישגים משמעותיים. בעונת 1998/99 זכתה הקבוצה במקום החמישי בפרימיירשיפ והעפילה לגביע האינטרטוטו. לאחר שעברה את פ.צ יוקרט הפינית, הירנבין ההולנדית ומץ הצרפתית, זכתה הקבוצה בגביע האירופי הצנוע יחד עם יובנטוס ומונפילייה (עד כה ווסט האם הוא מועדון האנגלי היחיד שזכה בתואר), ועלתה דרכו לגביע אופ"א, בו הצליחה לעבור שני שלבים נוספים עד שהודחה חזרה למפעלים המקומיים. המילניום החדש נפתח עם תוכניות להגדלת האצטדיון ושיפור מתקני המועדון. הקבוצה הגדילה את תכולת האצטדיון קרוב ל40,000 מקומות, בנתה מלון חמישה כוכבים סמוך לאצטדיון, מוזיאון מפואר ומודרני להיסטוריית הקבוצה, מתקן אימונים מהמרשימים באנגליה וסופרסטור ענק. אולם הכסף שבוזבז על המתקנים החדשים גבה מחיר כבד וכואב. שחקני בית מוכשרים כמו ריו פרדיננד ופרנק לאמפרד נמכרו בסכומים חסרי תקדים והמועדון החל לאבד גובה. ב2002 הקבוצה זכתה במקום השביעי בפרימיירשיפ, אך עונה לאחר מכן הוכתה תדהמה וירדה לליגת המשנה. כתוצאה נאלץ המועדון לוותר על נכסיו הגדולים ביותר, כל היהלומים הגדולים ביותר של הסגל נמכרו תמורת נזיד עדשים ונראה היה כי בתוספת לחובות הכבדים שאיימו על עתיד המועדון, צפויות שנים קשות ונוראיות במרתפי הליגות באנגליה. אך יוזמה לא אופיינית של קברניטי המועדון התחילה את הקאמבק הגדול ומתיחת הפנים המאסיבית שעברה הקבוצה. המנג'ר הכושל גלן רודר פוטר ישירות לאחר שהפסיד את משחקו הראשון בעונת 03/04 נגד רות'רהאם, ובמקומו מונה אלן פארדיו, שהגיע עם רקורד מרשים ביותר מתקופתו המצויינת ברדינג. פארדיו חולל ניסים במועדון, למרות שנאלץ למכור שחקנים איכותיים כמו ג'רמיין דפו, דייויד ג'יימס ומייקל קאריק ולא זכה להשתמש בכסף שהתקבל תמורתם, הצליח המנג'ר הצעיר לבנות סגל צעיר ושאפתני כתוצאה משילוב שחקני בית רעבים ושחקנים במחיר מציאה מליגות הנמוכות באנגליה. הפטישים הגיעו לגמר הפלייאוף על העלייה לפרימיירשיפ כבר לאחר עונתם הראשונה בליגת המשנה, אך איכזבו והפסידו לקריסטל פאלאס 1-0. בעונה השנייה התסריט חזר על עצמו פעם נוספת. ווסט האם מצאה את עצמה שוב בקארדיף בגמר הפלייאוף, הפעם נגד פרסטון הכשרונית, אך ניסיון העבר והנחישות המוגברת בקרב השחקנים זיכו את הפטישים בנצחון 1-0 שהעלה אותם חזרה לליגה הבכירה. פרטים על ווסטהאם שאסף לי ערן רוזנשיין להנאתכם
נעים מאוד לראות כאן אוהדים אמיתיים של WHU למרות שזה יהפוך להיות טרנדי השנה בגלל י"ב (שחקן שאני מאוד אוהב בפני עצמו...) אני בהחלט מסכים בענין החלוץ החסר, נראה שפרדיו אוהב לחפש בשקט ורק כשזה סגור להצהיר. לגבי שייקה אני לא כ"כ בטוח... הוא נראה די בינוני בפומפי שנה שעברה...כנראה שרק לרמה כזו מספיק הכסף וחבל, זו העמדה החשובה במגרש
אני לא אתנגד לראות איזו רוטצייה של שוערים, אסור שקארול יתפוס תחת רק בגלל שהגיע מאולד טראפורד. הדבר הטוב ביותר שעשה פארדיו מאז שהגיע אלינו היה שהוא קבע חד משמעית שאין לאף אחד, אבל לאף אחד, מקום של קבע בהרכב. צריך להרוויח ביושר את המקום ב11, ולכן תמיד דאגנו שיהיו לנו לפחות שני שחקנים סבירים על כל עמדה במגרש. זה כולל גם את בניון, שלא ישלה את עצמו- טדי היה פנומנלי בעונה הקודמת, אף אחד לא מתכוון לזרוק אותו לכלבים. אם פארדיו מייעד ליוסי מקום במרכז הקישור, בכלל לא יהיה לו קל לתפוס לריאו-קוקר את המשבצת.
שטויות האמרס. בניון לא קשור למשבצת של קוקר ולא בהכרח למשבצת של טדי. אני מאמין שהוא יפתח את הקריירה שלו בווסטהאם בצד ימין של הקישור ואחר כך אולי ישחק יותר קרוב לחלוץ.
