חמשת השערים ששינו ועיצבו לכם את החיים

את הרעיון לקחתי מוואלה שם נתנו לכמה כותבים לספר על חמשת השערים "שעשו" להם את זה,
משהו קליל ומרענן לחודשי הקיץ החמים ובכדי להפיג טיפה את השעמום עד שהעונה תתחיל מחדש.

לעסק :

1.נורמאן וויטסייד בגמר הגביע האנגלי נגד אברטון ב 1985,
הייתי ילד בן 9,כל השכונה שלי אהדה קבוצה אחת,את ליברפול,איאן ראש וקני דאלגליש היו האלילים של כל מי שהיה משחק כדורגל מתחת לבניין על האספלט או על החול,בניגוד להיום,אז להיות אוהד יונייטד היה בגדר של להיות חייזר.
בכל אופן צריכים לזכור שזה היה עידן נטול אינטרנט,נטול לווינים או שידורים ישירים בכל שבת וכל משחק,
תקשורת הספורט בארץ לא היתה קיימת כמעט
ואנחנו היינו ניזונים מהבי בי סי וורלד סרוויס ושערי מחזור נבחרים במבט ספורט.
באותה עונה אברטון היתה הקבוצה הכי טובה,זכתה באליפות וכמה ימים לפני גמר הגביע האנגלי זכתה בגביע אירופה למחזיקות גביע,
מי שיסתכל על הסגל של אברטון באותה עונה ימצא כמה פרשנים נבחרים כיום בטלוויזיה האנגלית,
בכל אופן ראינו את המשחק אחי ואני דרך הערוץ הירדני(עד היום יש לי את המשחק מוקלט עם השדר האנגלי כשמדי פעם המגיש הערבי נכנס לעידכון לעיתים רחוקות),
אני זוכר שאברטון היתה טובה יותר,אני זוכר בבירור את הכניסה החזקה של קווין מוראן בפיטר ריד,
האדום הראשון אי פעם בגמר גביע אנגלי,אז זה היה הלם,בסטנדרטים של היום מוראן היה נכנס לכלא,
עשרה שחקנים ופתאום משום מקום,בהארכה וויטסייד במצב של 0-0 מקבל כדור באגף ממארק יוז הצעיר,
בספר שלו וויטסייד סיפר כי כבר לא היה לו אוויר ולכן הלך לפינה בכדי להתאושש,
בכל אופן הוא פרץ על הקו בצד ימין ו20 מטר מהשער הוא חתך פנימה והשתמש במגן שמולו כחומה שהפריעה לשוער הטוב בעולם דאז,נוויל סאוולתול,וויטסייד עם השמאל סובב את הכדור באומנות לפינה הרחוקה,
את הצרחות שלי ושל אח שלי היה אפשר לשמוע עד וומבלי,גם ההורים שלי שישנו שמעו זאת טוב מאוד וגם הם החלו לצרוח אבל לא משמחה על השער אלא עלינו שהערנו אותם כמו משוגעים(לו הם רק היו יודעים עוד כמה פעמים במשך החיים הם יקפצו בבהלה מצרחות של כדורגל בבית),
הדקות לסיום המשחק עברו כמו שעות,גארי ביילי הציל עוד שער בטוח מנגיחה בתוך הרחבה
וזהו,זכינו בגביע,המשחק הראשון של יונייטד שראיתי עם זיכרון ממשי בניגוד לגמר הגביע ב 83 שאותו אני זוכר במעומעם.

הנה השער:
http://www.youtube.com/watch?v=1StMGwpO62M

2.מארק יוז כובש את השער השני נגד ברצלונה בגמר גביע אירופה למחזיקות 1991.
העונה הראשונה לאחר שהקבוצות האנגליות חזרו מההשעייה בת 5 שנים עקב אסון הייזל,
הקבוצות האיטלקיות ניצלו את העדרות שלנו בכדי להשתלט על הכדורגל האירופאי,
זה הביא להם לא מעט אוהדים בארץ וכמובן כאלה בני גילי ואם מישהו חושב שהריבים שיש פה
בין האנגלופילים לנציגי ארץ הכפכף הם מרים וקשים,ובכן,מה שקורה פה בפורום זה משחק ילדים לעומת
הקרבות דאז בין חבורת אבי רצון לחבורת טרי בוצ'ר.
ברצלונה הגדולה של יוהן קרוייף,אותה ברצלונה שעונה לאחר מכן זכתה בגביע אירופה לאלופות בפעם הראשונה בהיסטוריה,הם היו סופר פייבוריטים למרות שסטויצקוב היה פצוע ולא שיחק,עדיין היה להם את קומאן ולאודרופ,לנו היה חסר שחקן מפתח אחר,ניל ווב רק בכדי שתבינו את ההבדלים דאז,
אבל מה,עשינו להם בית ספר,ביציעים עם רוב מוחלט ועל הדשא ע"י טאקטיקה נפלאה של פרגוסון דרך המנהל על המגרש,בראיין רובסון,
אחרי מחצית מאופסת המשכנו את השליטה במחצית השנייה ואז הובלנו אחד אפס משער חצי של סטיב ברוס וחצי של יוז,הלחץ שלנו נמשך כמו גם דפיקות הלב
ואז הגיע השער השני של יוז,שער שסתם את הפה לכל המלעיזים לגבי השחקן הבריטי הבוק,
קומאן עוד הספיק לצמק אבל ניצחנו 2-1 והחזרנו את הכבוד האבוד לאנגליה,
לאחר מכן חזרנו ללכת עם חזה נפוח מול כל האיטלקים בסביבה,
הנה השער:
http://www.youtube.com/watch?v=kuqCuFbAUXQ

3.סטיב ברוס בשער ניצחון נגד שפילד וונסדי,7 דקות בתוך זמן פציעות(השופט נפצע וטופל במשך הדקות הללו בזמן המשחק ובסופו של דבר הוחלף)כמה מחזורים לפני סיום עונת 93 שבסופה זכינו באליפות אחרי 26 שנה.
נאבקנו עם אסטון וילה על הכתר בעונה מרתקת,התחלנו את הליגה בגימגום,חלוץ הרכש דיון דאבלין נפצע במחזור השלישי וסיים את העונה,זמן קצר לאחר מכן לידס ירו לעצמם ברגל כשמכרו לנו במיליון פאונד איזה צרפתי משוגע שהביא להם את האליפות על חשבוננו עונה קודם לכן,
במשחק באולד-טראפורד נגד שפילד וונסדי הם הובילו 1-0 מפנדל של ג'ון שרידן שבילדותו אהד את יונייטד,
שיחקנו מצויין אבל כריס וודס בשער של וונסדי היה מצויין,הגיעה הדקה ה 90,אנחנו בפיגור,
הפסד ואנחנו נשארים במקום השני ומתרחקים מוילה,המחשבות של סוף עונה שעברה כשהפסדנו באנפילד מחזור לסיום,הפסד שהכתיר את לידס כאלופה חזרו לראש,
אם לא הפעם אז מתי?
ברוס השווה בנגיחה,המשחק נמשך ונמשך ונמשך ו 7 דקות בזמן פציעות סטיב ברוס הקפטן הגדול,סטיב ברוס שתמיד היה שם את הראש שלו בכל מקום מבלי לפחד(בגלל זה הפרצוף שלו כיום נראה כמו נעל בלויה)
כבש עם הראש פעם נוספת,שלח את פרגוסון ובראיין קיד העוזר לרדת,לקפוץ ולהשתטח על הדשא כמו אחרוני האוהדים,אולד-טראפורד רעד וידענו כי הפעם אף אחד כבר לא יצליח לקחת לנו את האליפות.

הנה השער:
http://www.youtube.com/watch?v=KkQiE3Ia7Rw

4.אריק קאנטונה בגמר הגביע האנגלי בדקה ה 85 נגד ליברפול.
אחנו כבר בעידן ערוץ הספורט שבו רואים את המשחקים,האינטרנט נכנס לחיים,
אני בצבא ואהוב ליבי עושה חיל ביונייטד,מעולם לא אהבתי שחקן כמו שאהבתי את אריק קאנטונה,
היו לי אהבות לפני ואחרי אבל את הרגשות שהיו ויש לי כלפי קאנטונה אני לא יכול להסביר,
יש לי תמונה איתו מהקליף מגרש האימונים הישן של יונייטד,
בחיים לא רעדתי ובחיים לא הרגשתי את הדבר הזה שאי אפשר להסביר אותו במילים אבל מרגישים אותו בפנים
כשהוא חיבק אותי(כן,גם לא בחורה יכולה לגרום לי להגיע לרמות הרגש הללו,לרעד הזה),
את קאנטונה הספקתי לראות בגיל 17 לפני שהתגייסתי,החלום הכי גדול שלי היה וזה מה שהחזיק אותי במשך 3 השנים הללו זה שאחרי הצבא אני טס לראות אותו משחק כדורגל פעם נוספת,זה לא יצא לפועל כי הוא החליט להפר את ההסכם שלא נכתב בינינו,אני בצבא והוא מחכה לי,
בכל אופן,הטראומה הגדולה בחיים שלי עברתי כשאני בקורס בעובדה והוא מורחק נגד קריסטל פאלאס ואחרי זה מרביץ ל"אוהד" ומורחק ל 8 חודשים ואפילו רצו להכניס אותו לכלא,דיברו על זה שהוא עוזב אותנו,הלב שלי נשבר אבל
...בסוף הוא נשאר,הוא חזר לשחק,עונה לאחר מכן הוא נתן את העונה הכי טובה בקריירה שלו,
זכינו באליפות ואז גמר גביע נגד ליברפול,אפשרות לדאבל,
ליברפול היריבה השנואה ביותר עלי אדמות,אותה ליברפול שכל ילדי השכונה אהדו כשאני הייתי נחשב לחייזר
עם האהדה ליונייטד,אותה ליברפול שבימי הילדות שלי זכתה בכל דבר ולי קראו לוזר כי אני אוהד קבוצה לוזרית,
ליברפול של פאולר ומקמנמנמנן השחצנים ויותר מהם,איאן ראש,אותו איאן ראש החלוץ הנערץ על כל ילדי ישראל בתחילת שנות ה 80,
את השבת עשיתי בבסיס(שבוע שבוע)אבל היה לי אישור לצאת למשחקים של יונייטד גם כשהייתי במשמרת
כי גם ככה המפקדים ידעו שלהישאר בבסיס אני לא אשאר אז עדיף כבר לשמור על יחסים תקינים ולתת לי פס לכמה שעות בכל פעם שהיה משחק,
נסעתי לחבר שלי בכפר-סבא לראות את המשחק,הוא הלך לראות את מכבי חיפה,אח שלו את בית"ר ירושלים,אמא שלו הלכה לחברה שלה כי ידעה שיהיו צרחות בסלון,נשארתי לבד מול הטלוויזיה,
משחק משעמם,משחק טאקטי ואז בדקה ה 85 קרן ליונייטד,ילד צעיר ויפה תואר בשם דיוויד בקהאם הלך להרים את הקרן,דיוויד ג'יימס יצא לכדור הגובה כמו שרק הוא יודע לצאת(כלומר,הוא לא יודע)הכדור ניתז מהכתף של אותו איאן ראש היישר לאריק המלך אבל בזווית לא נוחה,קטן עליו,הוא עשה צעד אחד אחורה ונתן כדור שעבר בדיוק בין כל הרגליים של הסקאוזרים המסריחים,
זכינו בגביע,דאבל,עוד חותמת לעליונות שלנו מול ליברפול.
חזרתי לבסיס,גם ככה הייתי מלך שם,הפעם זה היה עם חותמת בדמות קאנטונה.
הנה השער:
http://www.youtube.com/watch?v=DHqj-6qnfss

5.אוקיי,אז זכינו באליפות אנגליה כמה פעמים,זכינו בגביע האנגלי כמה פעמים,זכינו בגביע הליגה ובגביע המחזיקות וגם בסופר קאפ ורק גביע אחד היה חסר,גביע אירופה לאלופות בכדי שסוף סוף
תהיה חותמת לגדולה של פרגוסון,החלום הגדול שלו ושלנו.
במשך השנים כאלופה או במסגרת ליגת האלופות נפלנו כל פעם מחדש,
או שלא היינו מספיק טובים,או צעירים וחסרי נסיון,היה גם את החוק המטומטם של אופ"א כששחקנים סקוטים,אירים וולשים נחשבו כזרים מה שמנע מיונייטד הגדולה של 94 לשחק עם ההרכב החזק שלה,
ב 99 זה כבר היה אחרת,מספיק מנוסים,מספיק טובים,עונה חלומית שבה זכינו באליפות במחזור האחרון,
זכינו בגמר הגביע כשאלן שירר מכניס ידיים לכיסים,הוא מצא שם כסף,הרבה כסף אבל דיוויד מאי הרים את הגביע ואז נסעתי לברצלונה,
טסתי לבד(שם חיכו לי חברים)פעם ראשונה שנסעתי לראות את יונייטד וכדורגל בכלל מחוץ למחוזות אנגליה,
4 ימים בעיר מדהימה,מזג אוויר נפלא,עשרות אלפים של אוהדי יונייטד,מי בכלל ראה את האוהדים הגרמנים,
במשך היומיים שבהם שתיתי בלה רמבלה ושרתי את השירים עם כל שאר הצבא האדום של פרגוסון לא חששתי בכלל מהמשחק,לא היה לי ספק שאנחנו מנצחים,הרי פעמיים נגדם בשלב הבתים היינו טובים יותר למרות שזה הסתיים בתיקו,
בשעת הצהריים של יום המשחק מצב הרוח השתנה,הלב החל לדפוק בחוזקה,לא היה לי אוויר,
הרגשתי יובש,את המקדונלס של ארוחת המהריים כמעט והקאתי,
הלכתי למלון לתפוס כמה שעות שינה לפני המשחק,מי בכלל יכול היה להרדם,
רעדתי במיטה מהמתח,נכנסתי להתקלח,הרגשתי טיפה יותר טוב,
ירדתי למטה ולכמה דקות האמונה והביטחון חזרו בגלל הקרנבל שאוהדי יונייטד יצרו בעיר,
חצי שעה לפני המשחק ושוב הפחד הזה חזר,החשש מלהפסיד,הפחד הזה הוא הנורא ביותר,
הפחד מלהתאכזב ובמיוחד שהגענו כל כך רחוק ואחרי עונה חלומית,אולי עונה שלעולם לא תחזור,
בדקות של לפני תחילת המשחק הלכתי להשתין ללא סוף,
חרא משחק,שיגמר כבר,נו כבר איפה השני,שיבוא ויגאל אותי מהייסורים האלה,רוצה הביתה,
רגע,אנחנו יונייטד לא?תמיד חוזרים,אפילו פרגוסון אמר שאנחנו תמיד כובשים אז חייב לבוא הגול לא?
הוא בא,שרינגהאם בזמן פציעות,טירוף מוחלט,ואז הגיע איזה נורווגי,איזו גאווה,אמא שלי נולדה באוסלו,
אנחנו בטוח קרובי משפחה ואז....לא זכרתי בדיוק איך ומה,פה ושם חלקיקי שניות,
אלופי אירופה,ביום ההולדת של סר.מאט באזבי,
איפה ליברפול,איפה קני דאלגליש,איפה איאן ראש,איפה לידס יונייטד,מי זו שיטי???
אמרתי לעצמי,עכשיו שכבר ראיתי את כל מה שרציתי לראות בחיים,אפשר למות,מהשער ההוא,כל שנייה מאושרת נוספת בחיים היא הגדר בונוס.
הנה השער:
http://www.youtube.com/watch?v=tsNLo_a65sY&feature=related

פאק,לא חשבתי שזה יהיה כל-כך ארוך,מי שהגיע עד לפה,סחטיין.

 

לא רק טוטנהאם

1. רוסו נגד ביתר בעונת האליפות של הפועל חיפה
דקה 94 בום...מדהים אין לי מילים לתאר את ההרגשה
הייתי ביציע 4 באותו משחק ולקראת השריקה כבר עשיתי את הדרך החוצה שפתאום הוא הפציץ פנימה...אנ ירק זוכר אוהד שמן מחבק אותי ומוחץ אותי

2. גינאס נגד ארסנל בדקה ה94...הייתי כל כך בטוח שנפסיד ולמרות שזה היה חסר חשיבות זה עדיין עשה לי הרגשה נפלאה

3. סטאלטרי נגד ווסטהאם דקה 94...אטרף

4. מי שכבש את השער השלישי נגד הפועל רמת גן בעונת העלייה ב92 אני לא זוכר את עצמי צורח ככה בחיים

5. דוהארטי נגד ארסנל בחצי גמר הגביע ב2001...ארוחה משפחתית אני בורח לחדר השני לראות את המשחק ומשחרר שאגה אדירה שהרעידה את כל הבית

 

גדול.

אני צריך לחשוב קצת על השערים שלי... אבל הם יגיעו.

 

1.השער הראשון שראיתי ולא היה בטלויזיה היה של שומי הגדול.עונת האליפות של הפועל כפר סבא ומחזור לסיום היה המשחק הראשון שהייתי בו.חייבים לנצח את הפועל ת"א ומחמיצים פנדל עד ששומי הגדול כובד בדקה ה 77 את שער הניצחון.
אני זוכר את השער כמעט במדויק.היה אאוט ארוך לרחבה (אני חושב של אדינגר) ובעירבוביה שומי מחמישה מטרים ירה לרשת הגבוהה בדרך לאליפות המדינה.
אין ולא יהיה שחקן בירוק ברמה של שומי.

2.משחק השבוע יום חמישי בערב,שנת 83 גלן הודל מככב ומחזק את ההערצה לטוטנהאם.
אחד השערים היה פיור גאונות ואחריו מה שהמורים ראו במחברות זה בעיקר ציורים של גלן הודל.

3.גאזה.1991 שותל את סימאן בטיל קרקע ישר לרשת ומעלה אותנו לוומבלי בדרך לגביע.
אף תחנה לא שידרה.

4.גמר גביע הליגה 99 .אנחנו בעשרה שחקנים אחרי שג'אסטין אדינברו מגיב לפרובוקציות האין סופיות של רובי סאבג'.אנחנו בנחיתות מספרית ומצפים לסיום המשחק ולתחילת ההארכה.
אז בזמן פציעות לוקח סטפן איברסן כדור ועושה פריצה נהדרת שמסתיימת בהדיפה של קלר היישר לראש של אלן נילסן והדני היקר כובש בזינוק דג מול שער ריק.
טירוף.

5.אני בפאב מחוץ לוומבלי אחרי שלא השגתי כרטיס.
לפחות שיביאו גביע ! ואז בא ג'וני וודגייט.או יותר נכון הכדור שנתן נשיקה ללחי של וודי וחדר היישר לרקטום של אברם.
אמא הבאתי גביע.

היו עוד כמה גדולים.
אני חייב לציין שאחד השערים שהשפיעו עלי היה שער היד של מראדונה.
הייתי בן 13 ילד תמים שבאותו יום בכה מול המסך והבין שגם בשקרים ניתן לנצח כדורגל.
כבר אז הבנתי שזה שמור למקומות מסוימים בעולם כולל ישראל.
החלטתי שאני בחיים לא אנטוש את המולדת.
20 שנה אחרי הגיע מסי.הכל נשאר במשפחה...
איכס.

 

1.וירה נגד צ'לסי:פשוט גול גדול של שחקן גדול באותו לילה רק חשבתי על הגול הנהדר הזה.

2.אדא נגד הפרגיות:דקה 94 התוצאה 2-1 לנו,דנילסון בועט והכדור נהדף לאדא שמקפיץ לחיבורים של רובינסון.

3.ואן פרסי נגד Mu:דקה 82 רוזיצקי ופאברגס עם דבל פס שמוצא את המלך שנותן עם העקב לרובין שכובש מקרוב.באותו משחק,התמזל מזלי והגעתי לאימירוית למשחק הראשון שלי שמה(בהייבורי הייתי 5 פעמיים) ונשארתי צרוד אחרי המשחק הזה ליומיים http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/cool.Xxx.

4.ססק נגד יובנטוס
:הגול עצמו,לא היה כול כך יפה אבל המשמעות שלו בעייני הייתה מאוד חשובה.השער הזה סימל את העליונות של האנגליות על האיטלקיות.אגב,לפני המשחק הזה,קשר יובנטוס דאז פטריק וירה ביקש מקאפלו דאז מאמן יובטוס לעשות את כול המאמצים בשביל להחתים את היהלום הספרדי והוא החזיר לו השער.

5.הנרי נגד ריאל:גם כן,השער לא היה כול כך יפה אבל המשמעות שלו הייתה גדולה.הניצחון ההוא בברנאבו,הראה שאף פעם אין דבר כזה אנדרדוג בספורט.כול אחת יכולה להפתיע בדרך שלה.ריאל זיזלה בארסנל ואנחנו ניצחנו אותם במיגרש שלהם.

 

רק מהליגה האנגלית כאילו?
בזמן שרוב השערים שאני חושב עליהם נכבשו, לא הייתי קיים בכלל.
נו טוב, שיהיה...


1. התאריך - 14 במאי 1981.
הארוע - גמר גביע הליגה האנגלית החוזר.
טוטנהאם של גלן הודל, ריקי וייה ואוסי ארדילס נגד מנצ'סטר סיטי של ריד, פאור והאצ'ינסון
המשחק הראשון נערך כחמישה ימים קודם לכן, ב9 במאי.
בדקה ה-30 קווין ריבס אם אינני טועה הרים מצד ימין כדור, וטומי האצ'ינסון נגח טיל קרקע אוויר מ15 מטר לחיבורים של אלקסיק
מקנזי קשרה של סיטי יכול היה לגמור את המשחק אך להחמיץ מ5 מטר מול שער חשוף אחרי דאבל פס מרהיב עם ריבס (עבר את השוער ובעט לקורה)
10 דקות לסיום המשחק ארדילס הוכשל כ20 מטר מהשער של הסיטי. גלן הודל ניגש לבעוט. יצאה לו בעיטה די רעה אך טומי האצ'ינסון שבאופן לא ברור למדי עמד כחמש מטר מול השער החליט להיות הגיבור הטראגי של הערב. אחרי שכבש את השער לזכות הסיטי הוא כבש גם את השער לזכות טוטנהאם - הכדור שהלך ימינה של הודל ניתז מהכתף של האצ'ינסון שמאלה, קוריגן האומלל לא יכול היה לעשות כלום.
טוב קצת הפלגתי פה בסיפורים מיותרים, בתכל'ס אתם יכולים לראות פשוט את המשחק.
המשחק החוזר נקבע ל14 במאי באיצטדיון וומבלי כמובן.
הפעם אני אנסה לקצר - כבר בדקה ה-5 אוסי ארדילס במבצע פנטסטי אופייני עבר שלושה שחקנים תכולים, מסר לארצ'יבאלד שהחמיץ, וייה (או וילה כפי שהאנגלים נוהגים לקרוא לו) השתלט על הריבאונד וגלגל מקרוב פנימה.
השוויון לא אחר לבוא בדקה ה-7 - לאחר מעין פינג-פונג נגיחות בין שחקני ההגנה של הסיטי לשחקני ההתקפה של הספרס מקנזי הפציץ בוולה א-לה פיני בלילי לחיבורים בשער נהדר, אך לא זה השער שכל כך ריגש אותי.
השער ההוא הגיע הרבה אחר כך, אחרי שערים של ריבס מפנדל אחרי הכשלה על דייב בנט וגארת' קרוקס אחרי בישול של גלן הודל.
רגע הקסם החל כשאר וייה קיבל את הכדור מחוץ לרחבה בצד שמאל. טומי קטון ז"ל בא לקראתו אך וייה בקלילות שרק הדרום אמריקאים יכולים לייצר חלף על פניו. לרגע קטון בוודאי תהה אילו היה זה רק משב רוח שחלף על פניו (מין משחק מילים שכזה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/tongue.Xxx)
המחול הדרום אמריקאי נמשך. וילה המשיך שמאלה, והפעם ראנסון ניסה את מזלו, אך עוד לפני שהוא הבין מה הולך רגליו המרקדות של וייה כבר היו מימינו. קטון בפרץ נואש של תקווה עוד ניסה לרוץ ולחסום את וייה, אך זה כבר היה מאוחר מדי. הכדור שכן עמוק ברשת קוריגן ואפילו ג'ון מוטסון שדרה המהולל של הBBC נשמע לרגע כרמי ווייץ. 3-2 וטוטנהאם זוכה בגביע במשחק נהדר.
השער של וייה :
http://www.youtube.com/watch?v=wHMSqea3OX8

2. טוב בגלל שעושים כמו בוואלה אני לא יעשה רק על שערים מהכדורגל האנגלי.
השער השני הוא דווקא לא כל-כך רחוק, למעשה מהעונה האחרונה בליגת העל שלנו.
הפועל ומכבי נפגשות לדרבי סוער. הפעם אני מאוד אקצר -
הקהל האדום הנפלא בשילוב עם השער הפנטסטי של טלקיסקי ועובדת היותי ביציע ללא ספק הותירו בי חותם עמוק. יתכן שזה השער שאני אזכור גם אאבד את הזכרון.
השער -
http://www.youtube.com/watch?v=HZbgCcqUiWA

3. רבע גמר גביע אופ"א - הפועל תל אביב, המועדון הקטן מישראל נגד אימפריית הכדורגל האירופי - AC מילאן. עקב המצב הביטחוני ששרר אז במדינה הפועל מארחים את מילאן בקפריסין.
מילאן אוסטרץ' חוטף כדור בצד ימין של הרחבה, ומוסר לאבוקסיס שמרים כדור אל תוך הרחבה לקורה הרחוקה, שם ניצב קלשנקו הקטן כ8 מטר מהשער ומשחרר וולה לפינה הימנית של השוער. שער נהדר שנתן לנו ניצחון על מילאן הגדולה.
השער -
http://www.youtube.com/watch?v=IllBbf53ias

4 ו5. שמינית גמר גביע אופ"א - הפועל תל אביב נגד פארמה שהיה אז בצמרת הליגה האיטלקית (עוד כשקנבארו שיחק בשורותיה)
פארמה הוציאו חוץ, פיני בלילי התגנב, חטף את הכדור ומסר לאוסטרץ', שניער את קנבארו משל היה גדי ברומר, ומ16 מטר שיחרר בעיטה חדה ושטוחה לפינה - סבסטיאן פריי יכול רק לגעת.
ראיתי את המשחק הזה בשידור חי ביחד עם עוד עשרות אדומים, מה שרק העצים את הריגוש.
השער הבא הוא של פישונט - בלילי מקבל את הכדור מהולמאי, עובר שלושה שחקנים של פארמה ולאחר מכן משחרר מסירה בין 3 (בין שלושה!) שחקני פארמה הישר לפישונט שניצב מול השוער, וכל שהיה מוטל עליו לעשות הוא להפציץ את החיבור העליון של פריי ולהבטיח את מקומה של הפועל תל אביב ברבע הגמר.
אין ספק שאני התרגשתי הרבה יותר מרמי וייץ.
שני השערים -
http://www.youtube.com/watch?v=5Yk5zhs6huY

אגב, שער נוסף שהשאיר עלי רושם רב הוא השער של אריה האן שהיה קשרה האחורי של נבחרת הולנד
בחצי הגמר (ששוחק בתור שלב בתים שני) בין הולנד לאיטליה האן בעט מ40 מטר כדור לחיבורים של זוף
אחד הטילים הכי גדולים שראיתי בחיים שלי. ממליץ לכולם לראות ולהתפעל -http://www.youtube.com/watch?v=KBGbZkbM9h8

 

1. הגול הראשון שאני זוכר בפרוטרוט, באופן די אבסורדי, הוא של משהו שאני מגדיר בדיעבד כסטוץ. רוב הילדים בארץ בוחרים קודם כל קבוצה מקומית. אצלי במשפחה אף אחד לא ממש אהב כדורגל. היו שניים אולי שאהבו, וגם הם באופן מזדמן כמעט. סבא שלי גדל עם נחום סטלמך ואהב את הפועל פ"ת מגיל צעיר. מצד שני, אף פעם לא הייתי קשור אליו יותר מדי, כך שלא היה מי שיטיף לי. אבא שלי בכלל אהב כדורסל. את מכבי ת"א. אז אהבתי אותם, גם בכדורגל. דווקא זה די הצליח להרגיז את סבא שלי.
כילד בבית ספר ההקנטות היו יכולות לגמור אותי. זה הרבה יותר בומבסטי בגילאים הללו. היו לי שתי אויבות - הפועל פתח תקווה שכעבור שנה הבליחה בדיוק כשמכבי עברה לעידן גרנט האפרורי, שאותם לא מעט בני שכבה אהדו, ומכבי חיפה, שכל השאר אהבו, כי הם היו הכי טובים (אפילו שלא היו אלופים).
יום אחרי הפסד של מכבי תל אביב היה יום שהייתי פוחד בו לבוא לבית הספר. היה משחק נגד מכבי חיפה בקרית אליעזר שהיה על האליפות. לנצח בקרית אליעזר היה בגדר דמיון וכולם ידעו שאם מכבי חיפה תנצח האליפות תהיה שלהם. משה גלאם כבש לזכות החיפאים וזה נראה גמור. זו הפעם היחידה בחיי שחשבתי שאולי אני צריך לאהוד קבוצה אחרת. אחרי חמש דקות החלטתי שאני לא מסוגל (ילד בן 11) וההמשך לימד אותי שיעור אחד חשוב - קבוצה לא מחליפים (למרות שבמקרה הספציפי הזה, הייתי צריך זמן להתפכח ולמצוא את הנתיב הנכון. עדיין, בישראל, אני בעד מכבי אבל הרבה מתחת למונח התרגשות ומזמן ללא עניין שבספק אם יחזור). קלינגר השווה וכמעט הפכתי את הדירה של אבא שלי. דריקס עם השני וטירוף.
אבל הגול הראשון שאני זוכר, באופן מוחשי להחריד, משורטט מהמסירה לשחקן עד לחגיגת השער, הוא של בחור בשם אבי נמני שאז עוד יכולתי ממש לאהוב אותו מעבר להררי הפוזה והחשיבות עצמית שצבר מאז, בדקה ה-81 הוא מקבל כדור בתוך הרחבה, אולי מטר אלכסונית מרחבת החמש, מניף את רגל ימין החלשה אך לא בועט, השוער ירד ובכך חשף את כל השער, באותה תקופה לא יכולתי לדמיין גאונות גדולה מזו, בעט לחיבור כאילו לא היה שם שוער ורץ בהנפת ידיים לקהל. זה גמור ואני רק מדמיין את היום למחרת בבית הספר.
שימו לב שלא השתמשתי ולו פעם אחת במילה "אנחנו". כילד זה היה רומנטי להחריד. היום הרבה פחות, בגלל הפרספקטיבה העכשווית.
2. דייויד בקהאם היה השחקן האהוב עליי ביותר בהיסטוריה שלא שיחק בטוטנהאם. הוא השחקן היחיד שהייתי מסוגל לסלוח לו על הפשע של לכבוש נגד טוטנהאם. במשפחה שלו אפילו אוהבים את טוטנהאם, אז אם הם אוהבים אותו איך אני יכול לא לאהוב אותו?
כל חיי אהבתי שחקנים כמו בקהאם. אלה שלא קיבלו מניירות טכניות אדירות, ולא קיבלו מהירות של מטוס סילון. תמיד אהבתי את השחקנים שהיו חכמים, שלא היו יכולים לעבור את כל ההגנה לבדם אבל היו יודעים לתת את המסירה שתעבור את כל ההגנה לבדה ותשאיר את החלוץ למשימה אליה אומן מגיל 0.
הרגע שבו התאהבתי בו היה הרגע בו הוא מצא את ניל סליבאן, לימים שוער שאהבתי מאוד, עומד כמה מטרים מחוץ לקו השער, ושחרר את הבעיטה הכי מדוייקת שאפשר להעלות על דעתך, ישר לתוך הרשת, ולתדהמתו של השדר. בקהאם הוכיח לשדר שיש דברים שהוא רואה והשדר לא יכול לראות. זו גאונות.
אבל מעבר לגול הזה, הגול שאני מחובר אליו כל כך רגשית של בקהאם, הוא גול שאני יכול לראות 40 פעמים ברצף וירגש אותי כל פעם מחדש. תוספת זמן, באולד טראפורד, 2-1 ליוון מול נבחרת אנגליה של דייויד בקהאם, הקפטן, ניגש לכדור 30 מטרים מהשער. זה היה משחק שבו בקהאם שיחק לבד, אנגליה הייתה מזעזעת כהרגלה, בקהאם בישל למחליף שרינגהאם גול שוויון זמני מאוד, נראה היה שאנגליה חייבת שוב לעשות את הדרך הכי קשה, דרך הפלייאוף, אבל בקהאם חשב אחרת. במשחק עם רוח חזקה להחריד, שבו נראה שאי אפשר לסובב כדור שלא יעוף למאדים, בקהאם סובב כדור מושלם, לפינה הרחוקה, השוער לא זז.
המשחק שודר בכמה תחנות ובכל שידור שראיתי התגובה של השדר האנגלי שווה כמה דמעות של התרגשות. הגול המושלם הזה, מייאוש לתקווה, גם סימל את אנגליה עבורי. המקסימום שאפשר להתקרב לאופי של מנצחים זה תיקו. ועדיין, כשהלב רועד בפעם המיליון כשרואים את זה, אתה מבין שאין עוד מלבדה.
אחרי זה הייתי צריך לשמוע קלישאה שקרנית בדמות "השחקן הבינוני הטוב בעולם". אני לא מכיר שחקן בינוני אחד שבועט ככה ברוח פרצים.
3. את טוטנהאם התחלתי לאהוד באמצע עונת 99/2000, בעקבות טפטוף קל מאוד של בן דוד רחוק שהגיע להתארח בארץ. אני לא יודע בכלל למה התחלתי לאהוב אותם, הם שיחקו רע, המדים שלהם באותה עונה היו מכוערים, לא הכרתי אף אחד שאוהב אותם אבל זה פשוט קרה. אם התאהבת אל תשאל שאלות, תזרום.
לצערי עד לפני שלוש שנים כמעט ולא יצא לי לראות אותם. כדורגל באינטרנט לא היה, הייתי תיכוניסט נטול רשיון ועל ה"מאש" לא שמעתי (אני חושב שאז הוא היה פחות מפורסם ויש לי הרגשה שזה היה עדיף למקום), היו לי רק תקצירים ומדי פעם שיחקנו נגד יונייטד אז שודרנו, וגם אז זה היה נגמר רע.
ב-2004 כבר הייתי חייל, הייתה לנו עונה מתחת לכל ביקורת תחת דייויד פליט כשבינואר הבאנו את ג'רמיין דפו ולמרבה הפלא אייל ברקוביץ' שמיעט לשחק באותה עונה עמד לפתוח נגדנו במדי פורטסמות'. יש שידור! כאילו הטבע נגדי, זה יצא על התאריך שבו אני ומי שיצאתי איתה באותה תקופה ציינו חודש ביחד, שמו לי שמירה, אה - ולא היה לי ספורט 5+ בבית.
את הכל הצלחתי לסדר. היה משחק סתמי בעונה סתמית. ברקוביץ' השווה בשער של פוקס טהור כשסטיבן קאר הרחיק כדור לתוך הראש שלו ולשער. שלוש דקות בלבד רובי קין, שחקן שכיום הוא הפייבוריט שלי, שבו התאהבתי עוד לפני ששיחק אצלנו, במהלך מונדיאל 2002, השחקן שאני מחבק בתמונה על השולחן בחדר, שמסגרתי, אחרי שהצטלמנו בבלומפילד, בשער טריקי אופייני, עם הגב לשער, מטעה את הבלם דה זאיו במבט לצד אחד ומסתובב לצד שני, וולה לחיבור של היסלופ, 1-2 לנו, איזה גול, איזה מתוק, אולי התקופה המסריחה בחיים שלי אבל אני מאושר.
היו עוד 4 שערים במשחק הלא ממש חשוב הזה, בכלל גאס פוייט המתוק כבש את שער הניצחון דקה לסיום ודפו בכלל עשה את הספתח, אבל זה קינו, רובי קין המתוק שלי שאני אקח מאותו משחק, ההוא ששם עד היום, לסמל עבורי, כיום, יותר מכל, את טוטנהאם. לא הכי טובה, אבל עם יציאות ערמומיות ומרגשות.
4. שנאתי את הלדר פוסטיגה ביום שהוא נחת בליין. אין דבר יותר גרוע מלראות שחקן כל כך מלא מעצמו וכל כך חסר מכישרון מבזה את המדים שלך. חוסאם גאלי היה הבא לעשות זאת. קשה לשנוא שחקן מהקבוצה שלך, אז אתה לא שונא, אבל אתה ממש לא אוהב. פוסטיגה עבורי הוא שיא תקופת החושך של טוטנהאם.
ובדיוק בגלל שלאוהד תמיד יהיו אירוניות כנגדו, כשאותו פוסטיגה, ששילמנו עליו 6.5 מיליון ליש"ט והדבר הכי טוב שיצא מהם הוא שקיבלנו תמורתו את פדרו מנדס, כשפוסטיגה המניאק חזר כעבור עונה בלבד לפורטוגל, נכנס בדקה ה-75 נגד אנגליה ביורו 2004, במצב של 0-1 שברירי לנו, ידעתי שזה לא ייגמר טוב. כעבור 8 דקות פיגו, שחקן אחר שלא סבלתי, פרץ והגביה לנגיחה שאפילו אפס כמו פוסטיגה יתקשה להחמיץ, הלב שלי שקע. עונה שלמה הוא מירר אותי, עכשיו הוא נזכר לכבוש?
זה לא משנה שזה בכלל לא מה שגמר אותנו, אלא שוב הפנדלים. זה לא היה קורה אלמלא פוסטיגה. ולמרות שבכל פעם שראיתי אותו מאז הוא היה נוראי כהרגלו, אני יודע שאם הלדר פוסטיגה יעלה לשחק נגד קבוצה שלי, הוא כנראה יכבוש.
5. ביום של גמר גביע הליגה העונה הייתי עצבני. ערן זוכר. טסתי עשרות אלפי קילומטרים, באמצע העבודה, מול נאחס של מאמן ישראלי שרק מאיים לדפוק אותי, עם כל הניחוס בארץ, ובנוסף... אין לי כרטיס. לא ידעתי בכלל אם יש לי סיכוי להשיג (לא היה ממש, אלא אם היו לי 4000 שקלים ספייר בכיס) אבל נסעתי. אמונה קוראים לזה.
ביום האחרון הוצאתי קיטור על ערן, ואני מצטער על כך. למזלי לערן אין זיכרון לטווח ארוך אז הוא בטח ישכח את זה מתישהו. היה מזג אוויר מוזר כזה שהשתנה כל הזמן מחום לקור. הגענו לוומבלי 4 שעות לפני, בדרך התפלחנו לאיזה אוטובוס של אוהדים כי הפסיקו את המסלול של הרכבת. כל דבר הדאיג אותי באותו יום - שלא נגיע לוומבלי, שהפאבים יהיו סגורים, שהמלכה תשבות.
כרטיסים לא היו. עד שמצאנו פאב שהיה בו מקום עשינו כמה קילומטרים וכבר הייתה דקה 20. אני לא אשכח שערן אמר לי שהוא לא זוכר מתי הוא התחיל משחק של טוטנהאם באיחור.
הכל המשיך ללכת הפוך - אחרי שלא מצאנו כרטיסים, אחרי שרצנו מיוזעים בגשם - כמה אופייני - עד לפאב הנידח, פיגרנו איך לא - בגלל טעות של רובינסון. לא באמת האמנתי שנשווה ואז הגיע הפנדל. שתיתי עד לפנדל 5 בירות, ברצף. הכרתי אוהד חסר שיניים מקיימברידג' שגם לא מצא כרטיס. אחרי הגול שלנו כבר לא הייתה לו חולצה. אני, הוא וערן ניצחנו על מקהלת הפאב לאורך כל המשחק. עדיין אני וערן היינו במתיחות ולכן בפנדל קפצתי דווקא על חסר השיניים.
לא היה זמן להתרגש בהארכה כי וודי כבש כל כך מוקדם. זה נראה כל כך קרוב, שהפעם לא היה מקום לטעויות - החיבוק הלך לערן, שאולי לא ממש מתמצא בטיוב, אולי כל הטיול התעצבן עליי שאני מקפץ ולא מאט את הקצב, שאולי גרר אותי באמצע הלילה לאיזה קפה אינטרנט כדי לבדוק כמה כפר סבא יצאו, ואולי לא ממש גילה לי את לונדון מחדש, אבל למרות זאת אני מת עליו ובלעדיו הטיול הזה לא היה כל כך מרגש.
27 דקות, האלכוהול כבר מזמן מחלחל בדם, ערן 27 דקות בשירותים מתחבא ודרוגבה פוגע בקורה... השופט שרק לפני זה אבל מי שמע משהו בכלל??!?! הייתי בטוח שהנה עבדנו וזו בכלל הייתה בעיטה על כלום. ערן יוצא עם פרצוף תשעה באב אבל אני כבר תלוי עליו מרוב אושר, תואר!!! סוף סוף תואר, ואנחנו חוגגים עם תרנגוליים אורגינליים באנגליה! הפרצוף של ערן היה כל כך המום אבל למי אכפת? תואר!!!
איזה עונה מזעזעת, כמה סבל, עמידות ידיים עשיתי בשביל לשבור את הנאחס אבל זה היה שווה את זה, כל החרא שאתה אוכל בשביל הקבוצה שלך הוא חרא מדומה, כי הוא יכול להימחות ברגע אחד של אושר.


יש עוד כל כך הרבה גולים שהשפיעו עליי.... אבל אלה הטופ.

 

אחד הנושאים הטובים שנפתחו פה, פשוט נהדר.
לצערי גם כן, אין לי את הותק של סטרטפורד ורובי, אבל עברתי מספיק שנים עם הקבוצה ושערים שיישארו איתי תמיד.

האמת שלבחור 5 שיש כ"כ הרבה שערים, לא פשוט ולא קל, אבל ננסה:
1. 2001\2002, אולד טראפורד, מנצ'סטר יונייטד מול ארסנל- הגענו למשחק הזה בלי הפסד חוץ כל העונה, כאשר גם תיקו מספיק לנו לעשות אליפות. זה היה אמצע שבוע, ואם אני זוכר היטב, זה היה ערב ל"ג בעומר פה בארץ- בחוץ הרחובות מלאים במדורות, אבל אני סגור בבית כמובן.
המשחק עצמו היה חלש מאוד, שתי הקבוצות כמעט ולא הגיעו למצבים, אבל במתפרצת אחת בתחילת המחצית השנייה, פרדי חותך לאמצע ובועט, בארטז עוד מספיק לעצור, אבל וילטורד בועט אלכסונית ובין הרגליים של בארטז. עד סוף המשחק לא היו יותר מידי מצבים, משחק יבש, אבל למי אכפת?
אליפות באולד טראפורד, אחד הרגעים המתוקים. השלמנו גם עונה שלמה בלי הפסד חוץ.
המשחק היה גם אחרי גמר הגביע מול צ'לסי(2-0), כך שלא רק עשינו אליפות, אלא השלמנו דאבל.

2. ארסנל-בורו, הייבורי, 2004-2005- ה4-3 של חוזה אנטוניו רייס.
זה היה בפתיחת העונה, פתחנו את העונה בצורה מטורפת, כל משחק קונצרט, רביעיות, שלישיות, יכולת מדהימה- המשחק היה במחזור ה-7 או ה-8, לא זוכר בדיוק.
את המשחק ראיתי אצל חבר, בהתחלה זה היה נראה רגיל וטוב, הנרי עם 1-0. לקראת סוף המחצית הראשונה גו'ב במתפרצת משום מקום קבע 1-1. פתיחת המחצית השנייה- קטסטרופה, הלם, 2 פצצות אטום נופלות עלינו ובורו מובילה 3-1, זה היה נראה רע מאוד, זה היה גם המשחק שהייתה לנו אפשרות לשבור שיא משחקי בית ללא הפסד- כעבור דקה אחרי ה3-1 של בורו(טעות קשה של להמן), דניס עם 3-2 החזיר אותנו לעיניינים, הצבע חזר לפנים..ואז התחיל הטירוף, כאשר בסביבות הדקה ה-60 ומשהו, הנרי מסתובב ובועט ופירס משלים לרשת, 3-3..ואז, בורו מתחילה מהחצי, חטיפת כדור, דניס עובר בצורה אלגנטית כמו שרק הוא יודע, מעביר לרייס שעובר גם כן את המגן עם מהלך סטייל הכריסטיאנו ומפציץ לרשת- זה היה פשוט טירוף, הייבורי התפוצץ כמו שלא התפוצץ מעולם. רגש שלא אשכח.

3. ארסנל- ליברפול, הייבורי, 2003\2004- ה3-2 של תיירי הנרי.
המשחק הזה שובץ באופן מוזר ליום שישי, אני תמיד אזכור את המשחק הזה לא רק בגלל המשחק עצמו, אלא שאני תמיד רואה את השער הזה של הנרי, אני נזכר מה קדם לנו ב-6 ימים לפני השער הזה.
בשבת בצהריים, עוד היינו חזק בחלום הטרבל, אבל מנצ'סטר יונייטד ופול סקולס העיפו אותנו עם 1-0, הנרי עלה מהספסל אבל לא הועיל. 3 ימים לאחר מכן, הגיעה צ'לסי להייבורי וחירבה לנו גם את הצ'מפיונס, ווין ברידג' עם שער ניצחון דרמטי בדקה ה-87..
גם במשחק המדובר, זה נראה סיוט. לפני המשחק דיברו על מקרה לידס בעבר(סליחה, לא זוכר את השנה), שגם כן הייתה כ"כ חזק בחלום הטרבל- אבל את הכל איבדה במהירות ונשארה בידיים ריקות. במחצית עוד היינו בפיגור, אבל בתחילת המחצית השנייה פירס השווה, ואז כעבור דקה הנרי בסלאלום מהסרטים, לא רק אחד השערים היפים שראיתי(שער העונה באותה עונה), אלא גם אחד המרגשים- התפרצות לא נורמלית..בסוף ניצחנו 4-2, והמשכנו כידוע עד הסוף להשלים עונה ללא הפסד ואליפות.

4. תיירי הנרי, איימירטס, 2006\2007, מנצ'סטר יונייטד
כ"כ הרבה רגעי סבל היו לנו בעונה שעברה, אבל את הרגע הבלתי נשכח הזה, אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. סימפסון דיבר בהודעה שלו על הפנטזיה של לכבוש מול יריבה שנואה בדקה ה-90- אכן, מעטות ההרגשות שיכולות להשתוות לזה.
בתחילת המחצית השנייה זה היה נראה כמו עוד תסכול שבדרך, רוני העלה את יונייטד כזכור כ1-0, לחצנו, שלטנו, לא הצלחנו להבקיע עד הדקה ה-83, שרוזיצקי וססק נלחמים עם סקולס על כדור ובסופו של דבר מצליחים להוציא אותו, ואן פרסי השווה מרוחב של רוזיצקי(הנרי הסיט טיפה עם העקב בדרך).
בדקות שנותרו זה כבר נראה גמור, זהו, שתי הקבוצות נפרדות עם תיקו שכ"כ אופייני לארסנל באמיריות בעונה שעברה, אבל הרמה של אבואה, נגיחה של תיירי הנרי בדקה ה-93 אל הרשת של ואן דר סאר- לא צרחתי בחיים מגול של ארסנל כמו שצרחתי מהגול הזה, פשוט הרעדתי את הבית.
ראיתי את המשחק הזה עם חברים, בבית, ואולי חצי שעה אחרי סיום המשחק הסתיימה לי האקסטזה, הייתי פשוט באקסטזה מטורפת, זה היה רגע מדהים.

5. פרדי ליונברג, הייבורי, 2001\2002 מול ווסטהאם-
סוף העונה, כל משחק יכול להכריע אליפות לפה או לפה. כל סוף העונה בכלל של העונה הזאת, הייתה חתומה על שני אנשים אצלנו- פרדי ליונברג ודניס ברגקאמפ, וגם במשחק המדובר, לאחר משהו כמו 70 דקות של תסכול, כולל שער חוקי של קאנוטה של אושר הודות להצלה של קאשלי ממעט מאחורי הקו(היו עוד כמה החמצות מסמרות שיער של ווסטהאם)- אבל אז בדקה ה-70 דניס מעביר את כדור העומק הכ"כ אופייני לפרדי, שדוחק פנימה בסיומת האופיינית. ניצחנו בסוף 2-0 עם השער השני של קאנו.
אבל השער הזה של פרדי- אני חושב שזה הרגע שידעתי שאנחנו הולכים לקחת אליפות העונה, כמה תסכול נפרץ באותו רגע.
-------------------------------
שוב אחמיא על פתיחת האשכול הזה, יופי של נושא ונהניתי לכתוב כל מילה ולהיזכר באותם שערים מדוברים.
יש עוד כ"כ הרבה, פארלור, פירס, דניס, פאדי- אבל אני חושב שה-5 האלה, זה מה שתפס אותי הכי חזק כאוהד ארסנל.

אגב, ראיתי שרובי וספרס כתבו פה גם על שערים מהליגה הישראלית.
אז בקטנה גם אני אציין כאוהד הפועל חיפה, את השער של רוסו כמובן, שער שכל מילה מיותרת עליו.
ואת השער מאותה עונה של טלקר בדרבי, 1-0 קטן ושער ביד. אין מתוק מזה. היו עוד כמה ניצחונות דרבי בלתי נשכחים(תורג'מן :aaa021: ).

רגעים בספורט בכלל יש לי עוד המון, אבל זה פורום כדורגל אז אשמור על כך בינתיים.

 

אוקיי אז ככה...


1. ראיין גיגס מול ארסנל, 99. כולם זוכרים את חצי גמר הגביע בין יונייטד לארסנל ב99 ובטח ובטח שכולם זוכרים את השער היפה ביותר אולי בתולדות הגביע האנגלי ואחד השערים המדהימים ביותר של הפנומן הוולשי בקריירה.
פטריק ויירה מוסר כדור לא טוב מהאמצע לצד שמאל, גיגס לוקח את הכדור ומתחיל את הריצה. ברגע שרואים את חמשת הצעדים הראשונים של גיגסי עם הכדור מבינים שמשהו מיוחד הולך להתרחש...הוא ממשיך לרוץ עם הכדור, עובר את קיאון, עובר את דיקסון ומזווית בלתי אפשרית תוקע את זה בנקודה היחידה שסימן לא מגיע לכדור.
אני זוכר את מרקו ואן באסטן אומר "If Ryan Giggs is worth £20 million, Bergkamp is worth £100 million"
WELL, בעקבות המשחק הזה ידעתי תמיד מה לענות לאוהדי ארסנל:
Maybe Giggs is worth 20 million, maybe Bergkamp is worth 100 million then, but seeing a sensational goal from Ryan Giggs shortly after a penalty miss by Bergkamp = priceless.


2. רוי קין מול יובנטוס, 99. כולם זוכרים מן הסתם את שני השערים המהירים של אולה ושל שרינגהאם מול באיירן בגמר, אין בכלל עוררין ששני השערים האלה היו רגע מכריע לכל אוהד, ואני אפילו לא אכניס את שני השערים האלה ב5 השערים שמוזכרים פה. אני רוצה להזכיר דווקא את השער של קינו בחצי הגמר מול יובנטוס, אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי כאוהד יונייטד. רוי קין סופג כרטיס צהוב שמונע ממנו לשחק בגמר במידה ואנחנו מנצחים ועולים. המשחק נמשך וקינו ממשיך להילחם בידיעה שהוא לא ישחק בגמר לא משנה מה התוצאה בסיום. והנה הכדור באוויר, קינו עולה לנגיחה ומכל הלב נוגח פנימה, בעצם מעלה אותנו לגמר ואני חושב לעצמי, לעזעזל כל כך מגיע לו לשחק בגמר, אני לא יכול להיזכר במדוייק אבל אני די משוכנע שזלגה לי דמעה של הזדהות עם קינו שפשוט ברגע הזה הראה את כל מהותו כסמל, שחקן שנותן תמיד הכל, אבל הכל רק למען המועדון. שחקנים אחרים היו במקומו פשוט מסתובבים שבוזים על המגרש, עוד קונוס, אבל לא קינו. קינו מעלה את הקבוצה שלו לגמר בדם ויזע למרות שהוא יודע שהוא לא יזכה בפריווילגיה של לרוץ על הדשא בקאמפ נואו. מדהים.


3. דיוויד בקהאם מול יוון, מוקדמות מונדיאל 2002. אוי פאקינג הל כמה לחץ....לילה ארור באולד טראפורד, איכשהו הפדלאות היווניות מובילות על אנגליה 2-1 כשאנגליה זקוקה לפאקינג תיקו כדי לעלות למונדיאל! לא...אני לא מסוגל לראות מונדיאל בלי אנגליה, יורו ניחא איכשהו אני אשרוד אבל מונדיאל בלי אנגליה זה כבר יותר מדי. והנה תוספת הזמן, פתאום עבירה על שרינגהאם אני חושב וטדי אומר לבקס "תן לי לקחת את זה דיוויד", בקהאם בשיא הנינוחות אומר לו "זה רחוק בשבילך" ומחליט לקחת את הבעיטה בעצמו, 29 מטרים מהשער, דיוויד בקהאם ניגש לבעוט כדור חשוב כל כך.
ותאמינו או לא, פשוט הרגשתי את זה, ראיתי את המסלול של הכדור שניות רבות לפני שהוא נחת בתוך הרשת, פשוט ידעתי שזה הולך להיות בפנים.
בקהאם בעט, הכדור נכנס, החגיגה המפורסמת וכל השאר היסטוריה. (עד לטעות הדבילית של סימן בבעיטה החופשית של בחור די אלמוני בשם רונאלדיניו).


4. ג'ו קול מול שבדיה, מונדיאל 2006. וואו, אחד השערים הכי יפים שראיתי בחיים שלי, טכניקה מושלמת, בעיטה מהסרטים ובמיוחד לאיזאקסון, שוער כל כך גבוהה שחוטף גול בדיוק אבל בדיוק בקורה באזור החיבור ופנימה.
מונדיאל כל כך מאכזב מבחינת יכולת אבל ג'ו קול לרגע אחד בודד נתן לי תקווה שאנגליה פתאום תתחיל לשחק כדורגל שוטף, פנטסטי כמו הכדורגל שלה ב2001, מול גרמניה, אני עדיין מפנטז על תצוגה שתתקרב לתצוגה ההיא, איפה אואן הזה צריך להביא אותו בעטיפת פצפצים למשחקים של הנבחרת.
לרגע אחד באמת האמנתי שהנה התפנית של המונדיאל ואנחנו הולכים להסתער על הגביע, ואז הפוקס מול אקוואדור, רגשות הנקם של רוני, הביצים של קראבליו(ד''ש לאישתו שתזכו לילדים רבים), הקריצה של רונאלדו והפנדלים הארורים שרק הארגריבס שגדל במועדון גרמני יודע לתקוע כמו שצריך.


5. ולסיום, אני אבחר בשער של אלן סמית' מול רומא ברבע גמר האלופות בעונה שעברה 06-07.
אחד מהשערים האלה שפשוט גורמים לי להבין למה אני כל כך אוהב את מנצ'סטר יונייטד. הרבה אנשים הזכירו את הבומבות של קאריק, את הצמד של רונאלדו, את הבישולים של גיגסי הגאון אבל אני פשוט לא הפסקתי לשבח ולהתלהב מהשער של אלן סמית'.
מהלך קבוצתי יותר טוב ממה שכתוב בכל ספר כדורגל שתמצאו. פשוט כדורגל מושלם- קבוצתיות, נגיעה אחת, בלי להתמהמה, פיניש אמיץ מאוד, חלוצים רבים היו בוחרים לקחת את השוער לצד אבל סמית'י החליט שהוא תוקע את זה מהאוויר.
איזה שער מדהים, ברגע שהכדור עלה לאוויר וקאריק שלח את גיגסי לצד שמאל בשליחה אווירית שטוחה, ידעתי שזה הולך להסתיים בשער, כדורגל במיטבו.
זאת המהות של מנצ'סטר יונייטד!


יש עוד הרבה, הרבה מאוד שערים ראויים לאיזכור, אבל אלה ה5 שעלו לי לראש ראשונים אז אני מניח שהם צריכים להיות כאן.

 

אתה מדבר על השער המפורסם שלו מחצי מגרש?

 

מכיוון שאני רק בן 16 , רוב השערים יהיו כמובן מהזמן האחרון .

1. הטורניר הראשון שאני זוכר (גם לא בבהירות לגמרי , אבל זוכר) היה מונדיאל 1998 . עוד אז נשאתי את החיידק הסקאוזר שאותו "ירשתי" מאבא שלי (בסוף התברר לי שהוא לא יותר מאוהד הצלחות שאהד את הקבוצה בשנות התהילה ... http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/dry.Xxx ), וידעתי שבאנגליה משחק שחקן אחד של ליברפול , שמו מייקל אואן . את רוב הטורניר אני לא זוכר בכלל , אבל למעט הגמר משחק אחד זכור לי במיוחד , שלא נדבר על מהלך אחד . אנסה לתאר לכם את זה כמו שאני זוכר את זה (ולא כמו שראיתי את זה עכשיו ביוטיוב). ארגנטינה יוצאת להתקפה , מישהו מאנגליה לוקח את הכדור ומעביר אותו הלאה להתקפה , השדר מצהיר בחגיגיות שהכדור אצל מייקל אואן , ואני מתחיל להתרגש משום מה . אואן לוקח את הכדור מהחצי , רץ איתו עד הרחבה , עובר עוד שחקן של ארגנטינה - ושם את הכדור ברשת . אני קופץ משמחה , כל מי שבבית מסתכל עליי ותוהה - מה מרגש אותו ? כולה אנגליה !

השער :
http://youtube.com/watch?v=PnRRw5Lko2E&feature=related


2. בעונה הגדולה של הטרבל נטול האליפות (2000/2001) , כבר הייתי אוהד ליברפול מכל הבחינות . בגיל 9 כבר ידעתי לדקלם את ההרכב הפותח של ליברפול (אני אגב זוכר את ההרכב שלנו מהעונה הזאת עד היום) , איזה מספר זה כל שחקן , ואת מי אני אוהב יותר ואוהב פחות . אחד האהובים עליי היה דני מרפי . לא יודע להסביר למה , או איך התאהבתי בשחקן הזה , הוא הרי לא היה יותר מדי מיוחד או מוכשר ולא בלט מקצועית(בניגוד לאואן למשל) . פשוט אהבתי אותו . השער הראשון שאני זוכר של השחקן הזה , הוא נגד מנצ'סטר יונייטד(אחריו הוא פיתח מנהג לא קטן של להבקיע שערי נצחון נגד המאנקס) . שווה לציין שבגיל הזה עוד לא ידעתי על היריבות הגדולה בין שני המועדונים , ושמבחינה ערכית השער הזה לא היה חשוב במיוחד , ומעניין שדווקא אותו אני זוכר . התקפה של ליברפול , הנעת כדור יפה ואז מגיע פאול (כמדומני על מרפי עצמו , לא בטוח) . יונייטד מעמידה חומה , בארטז מתכונן בשער , ואז מגיע מרפי , מסובב כדור פשוט לכאורה לפינה שבה עומד בארטז . 1-0 , שנשמר עד הדקה האחרונה .

השער :
http://youtube.com/watch?v=q5h5IWTJKOA&feature=related

3. כאן אני אכתוב שני שערים , מכיוון שהם היו באותו המשחק אני חושב שמותר לי http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx .
קצת יותר מאוחר באותה השנה , מגיע המשחק השני נגד המאנקס , באנפילד . את שני השערים האלה אני זוכר בבירור כנראה מכיוון שאלה היו אולי שני השערים הכי יפים שראיתי בחיי . בהמשך למה שכתבתי בפסקה הקודמת , עוד שחקן שמאוד אהבתי היה (ונשאר כמובן עד היום) לא אחר מסטיבן ג'רארד . הכדור נמצא במרכז המגרש , נמסר למספר 17 דאז , והאגדה החיה לוקח את הכדור מ30 מטר ומשחרר פצצה לחיבורים וזה 1-0 מדהים .
השער : http://youtube.com/watch?v=ATxHdHIiqHs
כמה דקות לאחר מכן , בעיטה חופשית לליברפול ובא לבעוט אותה ג'ינג'י חינני , מספר 18 . ריסה ניגש לכדור ומשחרר פצצה שאלמלא הרשת שעצרה אותה כנראה הייתה ממשיכה ומגיעה עד למנצ'סטר . How did he score that goal ?
השער : http://youtube.com/watch?v=LhdSdGfbBow .

4. גמר הגביע האנגלי , המשחק האחרון של העונה הגדולה ההיא . אחרי משחק דיי משעמם (או לפחות כך אני זוכר אותו) , פרדי ליונברג מבקיע 1-0 לארסנל בדקה ה72 . אני מקלל אותו עמוק בליבי . הדקות עוברות , ואחרי 11 דקות ארוכות מאוד , שבהן אני כבר חושב מה יגידו לי בבית ספר מחר , מגיע אחד , מייקל אואן ועושה את זה 1-1 . אני קופץ מאושר . אבל השער שאני מדבר עליו הוא כמובן שער הנצחון . כדור ארוך מההגנה , שבתחילתו אבא שלי מסנן : "למה הוא מוסר לשם ? הרי זה ברור שאף אחד לא יגיע אל זה" . בשנייה שהוא מסיים את המשפט , אואן מגיע לכדור אחרי ספרינט אופייני , עובר עוד שחקן ומשחרר כדור מדויק להפליא לפינה הרחוקה , ומביא לליברפול את הגביע האנגלי המיוחל . רגע ענק .
השער : http://youtube.com/watch?v=LhdSdGfbBow .

5. גמר ליגת האלופות אחרי עונה ענקית באירופה ועונה נוראית באנגליה (מקום 5 שלפנינו כמובן אברטון השנואה) , ואני כבר מוכן עם החולצה של לואיס גרסיה שקניתי מוקדם יותר באותה השנה . בום , בום ועוד בום וזה 3-0 במחצית למילאן . אני על סף בכי . האכזבה העצומה , והשוק שהיה לי באותם רגעים , לא חזר עד השער העצמי של ריסה העונה . אני כבר מוותר על המשחק , ורואה אותו בשביל הפרוטוקול . אבל אז מגיע סטיבן ג'רארד . אותו ריסה שנגח באומנות לשער שלו העונה , מרים כדור נהדר לסטיבי ג'י , שנוגח לרשת (מישהו יודע כמה סטיבי הבקיע בכל הקריירה בנגיחות ? אני מתערב שלא הרבה ) . מה שעבר לי בלב אחרי הגול הזה זו הרגשה אדירה , שהנה , אפשר לחזור , וג'רארד מעיר את השחקנים , כאילו מדבר אל הלב שלי , ואומר שאפשר לעשות את זה . דווקא השער הזה עיצב את חיי כאוהד כדורגל או בכלל אדם . מאז אני באמת מאמין שהכל אפשרי , שגם כשהמצב קשה , אפשר להצליח לעלות חזרה למעלה . הגול הזה הביא לי תקווה , שאותה אני נושא בליבי עד היום .

השער : http://youtube.com/watch?v=Ily3hkBuNP .

 

בהחלט אחד השערים המרגשים שיצא לי לראות בשידור חי.
אפילו לי כאוהד נייטרלי היה קשה שלא להתרגש לנוכח הגול הזה.
ימותו קנאי בקהאם - הוא תמיד היה ותמיד יהיה אחד מהשחקנים הכי גדולים אי פעם

 

אין לי הרבה גולים בזיכרון, יכול להיות מאוחר יותר אני ירשום, אבל הגול הבלתי נשכח שלי (שתפס את הספרה אחת בגולים האהובים עליי) הגול של סופר מריו סטאניץ, בשנת 2000 ביום הולדת שלי מול ווסטאהם. בהחלט אחד מהגולים הכי יפים שזכיתי לראות.

http://www.youtube.com/watch?v=SG-i0X3xhX4