אחד הימי השואה הכי מרגשים היו לי בחיים. אתמול עשיתי את הטקס בישוב שלי, וזה היה פשוט מדהים. אנשים פשוט הלכו עם עיניים דומעות. אחרי זה ראינו את הסרט "יעקב השקרן" עם רובין וויליאמס, והיום פתחתי את היום עם הסרט "הפסנתרן". פעם ראשונה שאני באמת מרגיש משהו ביום השואה. פשוט מרגש ומזעזע בו זמנית. יהי זכרם ברוך.
והעובדה שאתמול הוא נפגש עם אבו-מאזן שבעבודת הדוקטורט שלו יש חלקים של הכחשת שואה לא מטרידה אותך? כמו מדי שנה, יום השואה עבורי הוא עוד יום שרירותי חסר כל משמעות אמיתית שנקבע לי ע"י השלטונות כיום אבל. חבל לי מאוד שגם בבתי הספר לא נלמד הקשר האמיתי בין קום המדינה למלחמת העולם השנייה בכלל ולשואה בפרט. חבל לי מאוד שלא מנתחים את יחס ה"צברים" לאותם פליטי שואה עם קום המדינה. חבל לי מאוד שהשואה עודנה טאבו מוחלט שכל חלק פרקטי וביקורתי בה לא נידון כמעט עד עצם היום הזה. השנה, אבל, יותר מתמיד, אני מנסה למצוא תשובה דווקא לשאלה: האם כל הגרמנים אשמים? האם ייתכן שבצבא שמנה מיליונים חלק כה קטן הוגדר כפושע מלחמה? האם באמת לא צריך להטיל את האחריות על כל האומה הגרמנית שתמכה בשתיקה?
ואני יכול להוסיף לרשימה את "אירופה אירופה", סרט שמתאר את סיפורו של נער יהודי שהתחזה לגרמני, הפך לחבר בנוער היטלר וככה הציל את עצמו, והיום חי בישראל.
אחרי החוויות שעברנו בשנה שעברה במסע לחלק ניכר מהמקומות שבהם התרחשה השואה בפולין, אני חייב לציין שכשעומדים בטקס זיכרון של יום השואה/צפירה מרגישים הרבה יותר חיבור וזיקה לכל היום הזה.. אולי לא מרגישים את זה מיד לאחר הנסיעה ומעט קשה לעכל באמת את מה שראית, אבל בכל זאת.. זה משפיע בסופו של דבר בצורה גדולה..לפחות לדעתי. ובית"רי צודק לגבי הפולנים, אבל אני מסכים גם עם מיכאל.. חלפו 70 שנים, ושום דבר לא השתנה ביחס לגבי נושאים שלא נוגעים בנו. אני בספק אם רבים בכלל ידעו על מה הוא דיבר. לגבי הסרטים, ראיתי הרבה סרטי שואה, אבל אני חושב שלא היה אף סרט שריגש אותי או הוציא ממני דמעות כמו רשימת שינדלר. אולי בגלל האווירה של ילדים שאתה מכיר כל כך טוב בוכים באוטובוס שבמקרה נסע בדרכו לביקור באנדרטה מתוך הסרט ובמפעל עצמו(מבחוץ).. אולי הייתי מתרגש יותר גם מסרטים אחרים אם זה היה באותה האווירה.. אבל בשינדלר פשוט היה משהו מיוחד. הבאים בתור אחריו הם הפסנתרן כמובן, ולדעתי גם סוביבור.. למרות שסוביבור לא הכי מרגש.. הוא פשוט מרתק. מה עם "החיים יפים"? לא ראיתי, אבל תמיד שמעתי שזה קלאסיקה ברמה של שינדלר..
אתמול ראיתי אותו והוא סרט מדהים. סרט שיש בו הכל, הוא גם מרגש מאוד וגם מצחיק מאוד (בעיקר בהתחלה), השחקן הראשי, בניני, נהדר. מאוד נהנתי מהסרט, אחד מסרטי השואה הטובים ביותר. האמת לא יודע למה דווקא ביום השואה הזה אני יותר מזדהה ויותר מבין.
בדיוק מה שקורה לי, אני די אדיש לכל הנושא היות שבבתי ספר שלי די לקחו את עניין השואה צעד אחד קדימה ופיתחתי אדישות אחרי כמה זמן. אני בכלל לא עצוב ולא מרגיש אשם. המצב הזה עדיף מרגישות יתר.
אני מסכים איתך איתי, אבל אצלי זה דווקא כן..אותי זה דווקא מעניין גם מהחלק ההיסטורי וכמובן, בתור יהודון.
דני, יש בכלל טאבו מוזר על ההסטוריה של המדינה אחרי השואה, פשוט לא לומדים בבתי הספר את הדברים האלה, אולי כי לא רוצים להיגרר לדברים שנויים במחלוקת, לא יודע, בשורה התחתונה אי שם עם השואה מסתיימת ההסטוריה של היהודים לפיהם. ואיזה עבודת דוקטורט, שתף אותנו? מה כיפה, ירד גשם?
מיכאל, רואים שעזבת את הארץ בדיוק כשהיית אמור להתחיל לעשות בגרויות... בכיתה י"א לומדים יפה מאוד על ההיסטוריה של מדינת ישראל: מהמאבק בבריטים בימים האחרונים של המנדט, דרך העליות מצפון אפריקה, משטר הצנע, מלחמת סיני, ששת הימים ועד יום כיפור ועוד נושאים גדולים יותר ופחות.
לכן אני גם לא מוקיר בערכו של היום הזה. מרבית הציבור הצעיר לא בקי בחשיבות השואה לקום המדינה, לא בקי בכך שניצולי התופת נשלחו היישר מאוניות המעפילים לקרבות ללא כל הכשרה הולמת או ביחס המשפיל של חלקים באוכלוסיה בארץ כלפיהם בשל היותם התגלמות ה"יהודי הגלותי". כל נושא כ"כ חשוב צריך קודם כל להילמד לאורכו ולרוחבו, ולא רק ע"י למידת ה"פיתרון הסופי" ושיטת החיסול בגטאות. לצערי , אין זה כך. לצערי אינני בקי בעבודת הדוקטורט שלו ולא קראתי אותה, אך אני יודע כי כותרתה היא: "The Secret Connection between the Nazis and the Leaders of the Zionist Movement" ושהיא כוללת מרכיבים קלאסיים של הכחשת שואה כגון הפחתת כמות הנספים ומן הסתם איזכורים כלשהם על קנוניה יהודית, כפי המשתמע מכותרתה. אגב, הדוקטורט הוא מאוניברסיטה בבריה"מ שאת שמה המדויק אני לא זוכר, אך מטרת הקמתה הייתה הענקת השכלה גבוהה למהפכנים ובני ברית קומוניסטים של בריה"מ ברחבי העולם.
אוי ואוי לנו אם הדור הבא ייקח את יום השואה או את זיכרון השואה בכזו קלות,כמו עלה שנידף ברוח, כשרק סרטים או יום השואה עצמו מזכיר להם מה היה. אני מאוד מחובר לנושא,קראתי לא מעט ספרים ועדויות, הדבר שאני תמיד שואל את עצמי,לו אני הייתי שם,במחנות,האם הייתי שורד,אני בטוח שלא, עד היום כשאני נמצא בקרבת זקנים אני מחפש לראות האם יש להם מספר על היד,אם אני מוצא אז יש לי דחף לבוא וללחוץ להם את היד,לחבק אותם,כי הם הגיבורים שלי, להמשיך לחיות,לבנות בית ומשפחה אחרי הזוועות והמראות שעברו,זה בלתי נתפס. כמה חבל שלאט לאט הם נעלמים ובעוד כמה שנים כבר לא יהיה את מי לשאול,לא יהיה מי שיספר. לגבי הגרמנים, לא משנה איזה גרמני אני פוגש ובאיזו סיטואציה,תמיד תעבור בי המחשבה כי "הסבא שלו רצח את הסבא שלי" ולא אני לא מאשים או מבקר את הדור שאחרי אבל אין מה לעשות,אצלי בכל אופן,גם בתור יהודי שהכי לא מאמין,בתור בן אדם מאוד סלחן,עדיין זה תמיד יישב בראש. את גרמניה אני מכיר רק דרך שדה התעופה בפרנקפורט(בדרך כלל כשאני טס למנצסטר ,טיסת המעבר שלי היא שם)ותמיד כשאני רואה את השוטרים בשדה התעופה שאין להם שום קשר לנושא,עדיין הלב שלי פועם בקצב אחר,כשאני מסתכל מהמטוס למטה ורואה את היערות אני מדמיין לעצמי איך זה היה ליהודים אז שברחו והסתתרו בחורף,בקור,בחושך, כשאני רואה מלמעלה רכבות בכלל הרגשות צפים. המשפחה שלי נפגעה בשואה,סבתא שלי איבדה כמה אחים ואחיות, סבא שלי לפני שהכיר את סבתא שלי היה נשוי לאשה והיתה לו בת ושתיהן הלכו בגאזים, סבא וסתבא שלי מצד אבא שלי היו עבדים במחנה עבודה, זו ההיסטוריה שלי,זה אני, ממשיך הלאה אבל לא יכול לשכוח,לא רוצה לשכוח ולא מסוגל להתחבר לגרמניה או לכל דבר גרמני מבלי שהלב יזכיר לי את העבר. בכל זאת אנחנו בפורום של כדורגל והדבר נכון גם לגבי זה,בלי קשר לאהדה האנגלית שלי,גם החיבור שנעשה דרך הכדורגל אינו יוצא דופן מאותה רכבת שאני רואה או אותו יער.
שמעתי היום סיפור שואה מאחת הניצולות, ומאוד מאוד הזדעזעתי. סבא שלי כבר איש זקן ולא היה מספר יותר מדיי תיאורים. האישה ששמענו ממנה ממש פירטה ופירטה את הרגשות ומה שקרה לה. אני תמיד חושב שאני לא הייתי שורד דבר כזה לעולם, ומריע לאותם אנשים ביניהם סבא שלי ששרדו. אחד מהדברים שסיפרה לנו אותה ניצולה, שכאשר היא שכרה אכסנייה או משהו כזה, או בקיצור ישנה עם אנשים זרים, אחרי שהיא ברחה מאותה עיר שלקחו חלק מהמשפחה שלה, בקיצור, באו אלייה בטענות שהיא צועקת ובוכה וצוחקת מתוך שינה. בקיצור, היא פחדה כל יום שהיא תפלוט בלילה בלי כוונה שהיא יהודיה. היא הייתה נשארת ערה מתוך פחד. מה שעוד מדהים שהיא פגשה אחרי המלחמה את אביה ואחיה. היא סיפרה לנו כמה היה קשה היום בו היא החליטה שצריך לעשות מעשה ולעזוב את העיר, ולהיפרד מאבא שלה ואחיה, בידיעה, שלא בטוח שהם ייפגשו שוב.
זה שונה מביתספר לביתספר אני מניח. אבל שוב פעם, לא דיברתי על המנדט אלא 1945 ומעלה. ואם אצלכם מלמדים - יפה, לא אצל כולם זה כך, וגם אז אני מניח שמלמדים מאוד חלקי. אני מניח שלא בדיוק מוציאים אותנו בצד הרע של סיני http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/rolleyes.Xxx
