המגזין האהוב 4-4-2 פירסם את דירוג 100 הזרים הגדולים בתולדות הפרמיירליג, כשלצורך העניין האירים סופחו לממלכה ולא דורגו. הנה הוא לפניכם: 1. כריסטיאנו רונאלדו 2. תיירי הנרי 3. אריק קאנטונה 4. דניס ברגקאמפ 5. דידייה דרוגבה 6. סרחיו אגוארו 7. ג'יאנפרנקו זולה 8. פטריק ויירה 9. פיטר שמייכל 10. דויד ז'ינולה 11. רוד ואן ניסטלרוי 12. לואיס סוארז 13. פטר צ'ך 14. דויד סילבה 15. אדווין ואן דר סאר 16. ג'ימי פלויד האסלבנק 17. קרלוס טבז 18. יאיא טורה 19. רובין ואן פרסי 20. פאולו די קאניו 21. יאפ סתאם 22. יורגן קלינסמן 23. פרננדו טורס 24. ססק פברגאס 25. דימיטאר ברבאטוב 26. קלוד מקאללה 27. נמניה וידיץ' 28. רובר פירס 29. צ'אבי אלונסו 30. ז'וניניו 31. סמי הופייה 32. פטריס אברה 33. ג'יי ג'יי אוקוצ'ה 34. מייקל אסיין 35. וינסנט קומפאני 36. אדן הזאר 37. עמנואל פטי 38. מארק אוברמארס 39. אריאן רובן 40. בראד פרידל 41. מרסל דסאי 42. דוייט יורק 43. גאס פוייט 44. ניקולה אנלקה 45. חבייר מאסצ'רנו 46. טים קייהיל 47. פרדי ליונברג 48. לוקה מודריץ' 49. אולה גונאר סולשיאר 50. רוברטו די מתאו 51. איידור גודיונסן 52. גיאורגי קינקלדזה 53. מארק שווארצר 54. דייגו קוסטה 55. מארק וידוקה 56. דויד דה חאה 57. ג'ילברטו סילבה 58. פאבלו זבאלטה 59. ריקרדו קראבליו 60. הארי קיואל 61. מסוט אוזיל 62. עמנואל אדבאיור 63. וויליאם גאלאס 64. יורי דז'ורקאף 65. בראניסלב איבנוביץ' 66. נולברטו סולאנו 67. חואן מאטה 68. אלכסיס סאנצ'ז 69. מיקל ארטטה 70. ריאד מאחרז 71. קלינט דמפסי 72. לואיס סאהה 73. קולו טורה 74. לוקאס ראדבה 75. אנגולו קאנטה 76. יעקובו אייגביני 77. דיטמאר המאן 78. נוואקו קאנו 79. פרדי קאנוטה 80. טינו אספרייה 81. יינס להמן 82. טוני יבואה 83. הנין ברג 84. בניטו קארבונה 85. איבן קאמפו 86. פבריציו רבאנלי 87. בקארי סאניה 88. ג'ורג' בואטנג 89. דירק קאוט 90. פיליפ אלבר 91. אנדריי ארשבין 92. רומלו לוקאקו 93. אל חאג'י דיוף 94. סילבאן דיסטאן 95. כריסטופר סמבה 96. רוד חוליט 97. פיטר אנדלובו 98. אנדריי קנצ'לסקיס 99. סילבאן וילטורד 100. פארק ג'י סונג כמה הערות: *רונאלדו והנרי שני הראשונים זה ברור, אבל נראה לי שהסדר צריך היה להיות הפוך. כמכלול-רונאלדו שחקן גדול יותר מהנרי מבחינה היסטורית. בפרמיירליג-לרונאלדו היו שלוש עונות גדולות באמת לעומת שבע להנרי, נראה לי שזה אמור היה להכריע לטובת הצרפתי. *לא מבין איך ברבאטוב מעל וידיץ'. האחד היה מעולה שנתיים בטוטנהאם אך לא הגיע לשום הישג משמעותי עם הקבוצה, אז עבר ליונייטד והיה רכש בינוני עם כמה הבלחות, ובפולהאם נעלם לגמרי. השני-הבלם הטוב בליגה במשך חמש-שש שנים, קפטן וסמל של יונייטד בתקופה הגדולה בתולדותיה. מעניין מה הייתה שיטת הדירוג שהביאה לכך. *לא מבין איך מאחרז מעל קאנטה, נראה לי שהיום די ברור מי מביניהם היה יותר משמעותי בלסטר, וקאנטה כבר בדרך לרשום אליפות שנייה. *דה חאה אנדרייטד לחלוטין, כבר עונה רביעית רצוף שהוא וורלד-קלאס, לא ברור למה מארק שוורצר שאני ממש לא זוכר כשוער גדול מדורג מעליו. *אני האחרון שחשוד בפרובינציאליות ישראלית, אבל אייל ברקוביץ' בקלות יכול היה להשתלב ב-100, ואפילו לא בעשירייה התחתונה. אבל בסה"כ דירוג מקיף והוגן ומעורר נוסטלגיה לכמה שמות.
תיירי הנרי השחקן הכי גדול שהיה בפריימרליג, אני לא רוצה להרחיק לכת אבל הוא הוסיף המון אסתטיקה וטאץ' עם הכדור לליגה הזו. שחקן כדורגל כמו בפלייסטיישן. מאפיל על רונאלדו ושווה את המקום הראשון. הטופ 10 בעיקר מעניין אותי ולדעתי רוד>זי'נולה. פחות או יותר אהבתי את הדירוג וכל ההערות שלי לא משמעותיות מידי: - רוברט פירס מקופח עם מקום 28. גם אלכסיס ו-וילטורד מקופחים. וילטורד היה סופר-סאב. - לדעתי וידיץ' מאפיל על יאפ סתאם שהעביר 3 עונות ביונייטד ומתוכן בעונה השלישית רשם 15 הופעות בלבד(23 בסה"כ) - איבן קאמפו בטופ 100 זו בדיחה או משהו כזה? בריאל מדריד היה בלם מקורזל שמשרה אי-שקט. - בהחלט חסר לי כאן אייל ברקוביץ', ומצד שני גאווה גדולה המקום שבו דורג יעקובו. כמה שמות מרגשים ללא ספק. אני עדיין מתגעגע לתקופה ההיא שקרב האליפות היה בין ארסנל ליונייטד. תקופה שלא תחזור. באמת היה משהו מיוחד במשחקים ביניהן. הדירוגים האלה חביבים ואי-אפשר לרצות את כולם. הייתי מעוניין לראות רשימה כזו כולל האנגלים למשל - אלן שירר, ג'ררארד, בקהאם, לאמפרד, טרי, אואן, פרדיננד, אשלי קול ועוד ועוד.
טוב, חזרתי להסתכל אחרי מקומות 28. *הנרי מאפיל על רונאלדו אך ורק בגלל מבחן הזמן בליגה עצמה. אם רונאלדו היה ממשיך בפרמיירליג הוא היה סוג של מייקל ג׳ורדן באנגליה. *היו הרבה חלוצים גדולים בליגה הזו שאני שמח שיצא לי גם לראות אותם, אבל אני חושב שמקצועית נטו סוארז שני רק להנרי. *מעניין שבראייה לאחור אין מגן ימני אחד בפרמיירליג שאני יכול להגיד עליו שהוא היה וורלד קלאס. *שווארצר כן וריינה לא? סיריוסלי? *ססק שחקן פרמיירליג גדול יותר ממודריץ׳, אבל אני חושב שהשני ייזכר כגדול ממנו בהיסטוריה אחרי התקופה בריאל.
אפשר רגע להעמיק את הדיון הזה. קודם כל, לא משנה מה היה קורה אם. תיירי הנרי לדעתי גדול יותר מכריסטיאנו רונאלדו בפריימרליג. אני חושב שהנרי היה 'כאן ועכשיו' מאוד מהר, זמן ההסתגלות שלו היה די אפסי. מעבר לכך אני כנראה משוחד, סגנון המשחק שלו היה קסום והוא שיפר את החברים שלצידו בעוד עבור כריסטיאנו שהיה צריך יותר זמן(נכון שהגיע בגיל צעיר וקפץ למים העמוקים) - שחקנים אחרים הקריבו, בערך. טבז, רוני ועוד. כריסטיאנו היה מפלצת אבל בפריימרליג הנרי גדול יותר. העניין השני: חבל שאין שילוב של ססק פברגאס יחד עם לוקה מודריץ'. היכולת של ססק בשליש האחרון של המגרש, כדורי העומק וגם ההצטרפות להתקפה ויכולת הכיבוש(בעיקר בתחילת הקריירה) היא משהו שאין לקרואטי שלוקה בחסר בה. מצד שני, ססק היה חולם לתקל באותה היכולת של מודריץ', להשתחרר מלחץ עם תנועות גוף זריזות. ססק גם בצעירותו מעולם לא היה שחקן שמתקל ומלחץ כדורים בצורה יוצאת דופן, הוא נניח לא היה ג'ררארד(בתחילת הדרך). תמיד חשב התקפה, היה 50\50. קשה להגיד על שחקן שזכה באליפויות, כבש שערים והוא מהמבשלים הגדולים בתולדות הפריימרליג שהוא פספוס, אבל ססק לא הצליח לקחת את ארסנל לשום מקום והיא הייתה בוסרית כמוהו ובצ'לסי הוא נעלם לפרקים גדולים. בעצם, כל הקריירה שלו היא סיסטמה של חצי עונה מצוינת ואז נפילה.
הנרי בא לפרמייר ליג עם תואר אלוף עולם בארון וניסיון של מספר עונות בבוגרים של מונאקו. לא סתם יובה החתימה אותו קודם לכן. הגדולה פה של ונגר שהוא ידע לזהות איזה חלוץ 9 מדהים יש לו ביד. רונלדו בא ליונייטד כפוטנציאל ענק אבל גם כילדון שצריך לעבוד איתו על הרבה אספקטים של משחק ועם ניסיון של בקושי עונה אחת בספורטינג.
זה נכון לחלוטין ואני לא בורח מזה.אבל בשורה התחתונה תיירי הנרי היה גדול יותר בפריימרליג מכריסטיאנו רונאלדו, ומעבר לכך כמובן שזה דיון סובייקטיבי ואתה מוזמן לקרוא את שאר הטיעונים שלי שעדיין עומדים על שלהם, נקרא לזה ככה: תיירי הנרי היה בעל סגנון משחק ייחודי ושובה עין קצת יותר מכריסטיאנו רונאלדו. מעבר לכך, הוא הפך את החברים שלו ליותר טובים(מזכיר את עונת הבישולים המטורפת שלו ב-2003, שיא ליגה) ולא היה צריך לעשות 'ויתורים' כלשהם מצד שחקנים אחרים לטובתו. אני חושב שהוא גם נשאר בשיאו, עם אותו הגרף, גם כשיתר חבריו איבדו את זה לחלוטין(בעונת 2006/07 סבל מפציעות חוזרות). מעבר לכך לדעתי יש נטייה לאנשים לזכור את הסוף. כמו שאם ננהל דיון על זידאן VS אינייסטה, אפשר לקבל דעות לכאן או לכאן אבל אם יש כאלה שיכתבו 'אינייסטה גדול יותר חד וחלק' זה לא נכון. - אגב, התקופה של הנרי ביובה לדעתי בגדול הוציאה לו את החשק לכדורגל, אבל זה היה חשוב להתפתחות שלו, ובטח ההשתפשפות במונאקו.
ערב אירופי בפלימות 3 משחקי בית בלבד באירופה יונייטד ערכה מחוץ לביתה. שניים הראשונים בגביע אירופה לאלופות בעונת 1956/57 היא אירחה את אנדרלכט ואתלטיק בילבאו במיין רוד בגלל שבאולד טראפורד טרם הותקנה תאורה. המשחק השלישי היה עונש רדיוס. בעקבות הזכיה בגביע ב - 1977 יונייטד שיחקה בגביע אירופה למחזיקות גביע והוגרלה בסיבוב הראשון מול סנט אטיין. באותם שנים לא היה מדובר במועדון צנוע כלל. שנות השבעים ותחילת שנות השמונים היו תור הזהב של סנט אטיין עם אליפויות רבות והצלחה בגביע אירופה(חצי גמר גביע אלופות ב - 1974/75 ורבע גמר ב - 1976/77) ובניגוד למה שהייתם יכולים לחשוב זה קרה בלי פלאטיני שחתם במועדון רק ב - 1979. אותם שנים גם כמובן היו "תור הזהב" של החוליגנים האנגלים והתופעה המכוערת לא פסחה גם על אוהדי יונייטד שהתפרעו במשחק הראשון שנערך בצרפת ונגמר ב - 1:1 תחילה אופ"א זרקה את השדים מהמפעל אך אחרי העירעור ביטלה את ההחלטה ובמקום זה הטילה על יונייטד עונש רדיוס של 200 מייל. אנגליה מדינה לא ממש גדולה ולכן המגרש היחיד שעונה על הדרישות יונייטד מצאה בדרום הרחוק, פלימות שם שוחק המשחק ב - 5.10.1977 הרכב יונייטד: אלכס סטפני, ג'ימי ניקול, ארתור אלביסטון, סמי מקאילרוי, בראיין גרינהוף, מרטין ביוקן, סטיב קופל, ג'ימי גרינהוף, סטיארט פירסון(כריס מקגראת), לו מקארי, גורדון היל. מאמן: דייב סקסטון יונייטד הודחה בסיבוב הבא נגד פורטו אחרי שספגה תבוסה קשה 4:0 בחוץ. ניצחון 5:2 הפעם כבר באולד טראפורד לא הספיק כמובן.
גם סיבוב חמישי, גם בלקברן בחוץ, גם אז הם בליגת המשנה. נגמר בהנפה בוומבלי כשיונייטד מונעת מאברטון טרבל
מתנת פרידה רובי פאולר שפרץ בסערה ב - 1993 להרכב כבר בגיל 18 צבר עם השנים מעמד של אל באנפילד וזכה גם לכינוי בהתאם. אך אט אט מעמדו החל לרדת. עילוי צעיר אחר בשם מייקל אואן החל להאפיל עליו, פציעות גם כן לא עזרו. עם הגעתו של הויה התחילו עבור פאולר זמנים קשים. הוא ירד יותר ויותר פעמים לספסל והמנג'ר אמר שלכל שחקן יש מחיר. המשחק הזה היה הפעם החמישית בלבד בליגה באותה עונה בה פאולר פתח והיה לזכותו רק שער אחד מתחילת העונה - במשחק מוקדמות האלופות נגד האקה הפינית. שבוע לפני כן ליברפול איבדה את המנג'ר שלה הויה שהזדקק לניתוח לב דחוף. פיל תומפסון לקח את הפיקוד במקומו. תאריך: 20.10.2001 איצטדיון: פילברט סטריט מעמד: הפרמייר ליג, מח' 10 הרכבים: לסטר סיטי: איאן ווקר, מאט אליוט, פרנק סינקלייר, לי מרשל, קאלום דוידזון, רובי סבאג', מתיו ג'ונס(72' מאט פייפר), דניס וייז, טרבור בנג'מין, דין סטארידג'(56' אנדי אימפי), אדה אקינביאי. מאמן: דייב בסט. ליברפול: יז'י דודק, ג'יימי קראגר, סמי הופיה, סטפן רייט, ג'ון ארנה ריסה, סטיבן ג'רארד(46' פטריק ברגר), ג'יימי רדנאפ(79' ולדימיר שמיצר), גארי מקאליסטר, דני מרפי, אמיל הסקי(83' יארי ליטמנן), רובי פאולר. מאמן: פיל תומפסון. אלה היו שעריו האחרונים של פאולר בקדנציה הראשונה בליברפול. חודש אחר כך הוא נמכר ללידס יונייטד תמורת 11.75 מיליון פאונד. רוי אוונס אמר שהוא היה מעדיף לקפוץ לנהר המרסי מאשר למכור אותו ואילו הויה התגונן ואמר שזו הייתה החלטה של השחקן לעבור. פאולר לעולם לא באמת יתקרב לרמה שהציג בקדנציה הראשונה של ליברפול יחד עם זאת אוהדי ליברפול זכו לראות את הקאמבק המרגש שלו שנמשך שנה אחת. בצד של לסטר: המועדון ירד לליגת המשנה בתום העונה אחרי 6 עונות רצופות בפרמייר ליג מרביתן כמובן תחת שרביטו של אוניל עבורו לסטר שימשה כמקפצה נהדרת בקריירה.
כששופטים את הקריירה של פאולר מקבלים תקופה יותר מדי קצרה שבה הוא היה חלוץ שבאמת שווה טופ של הטופ. בשנים הראשונות שלו ההרגשה הייתה שמשחקים איתו כמעט תמיד יסתיימו עם שער שלו,יחד עם זאת המעמד שהוא מקבל מאוהדי ליברפול הוא גם כי מדובר בשחקן בית. הוא עבר כל כך הרבה פציעות שאחרי כל אחת מהן היה חוזר קצת פחות חד משהיה לפני. בלידס עוד הייתה לו תקופה לא רעה אחרי שעבר אבל בגדול אפשר להגיד עליו שהייתה לו בעייה בהתאוששות מפציעות. הוייה הרגיש שהוא יכול לוותר עליו כי הסקי נתן עונה מעולה עם המון שערים ואח"כ גם הגיעו מילאן בארוש שלאט לאט נכנס לרוטציה של החלוץ השני לצידו של אואן ואל חאג' דיוף שהגיע אחרי מונדיאל טוב. בדיעבד הייתי מצפה שאם כבר מוותרים על פאולר, זה יהיה עבור חלוץ טוב יותר ממה שנתנו הסקי בארוש ודיוף.
היה תחילה אנלקה בהשאלה. אחר כך ליברפול ויתרה על האופציה לרכוש אותו עבור דיוף ובארוש שהיה פרוספקט טוב אבל סך הכל מלך שערי הליגה הצ'כית לעומת אנלקה שהיה מוכח יותר.
טומי גמל, מגנה השמאלי של אריות ליסבון של סלטיק וכובש השער המשווה באותו גמר אלופות ב - 1967 נגד אינטר הלך היום לעולמו בגיל 73. הצטרף לסלטיק מקבוצה חובבים בגיל 18 ושיחק במדיה 10 שנים, אחר כך עבר לנוטינגהאם פורסט, דאנדי וגם שיחק קצת בארה"ב
