איך אני זוכר את המשחק מול הפועל חיפה בעונת 01-02, לחצנו על שהער של הפועל, בפעם הראשונה ישראל כהן עשה עבירה על ג'ובאני רוסו, ערן פרוסט לא שרק, בפעם השנייה ערן פרוסט שרק לפנדל לזכותנו ולנגד הפועל חיפה, לאחר שוב עבירה ברורה של ישראל כהן, הייתי כולי התרגשות, הייתי כל-כך שמח לאחר שבאדיר הכניס את הפנדל הזה פנימה וקבע את תוצאת המשחק, 2-1. באותה עונה גם הפסדנו לקרית גת 4-0, אני זוכר ערוץ 2 היה אמור לשדר את המשחק הזה, אבל בגלל פיגוע שהתרחש באותה שעה של המשחק, שידור המשחק בוטל, ופתאום אני שומע דיווח במחצית השנייה, 4-0 לקרית גת לא האמנתי ונראה לי שגם בכיתי כתוצאה מכך. בעונת 04-05 בסוף העונה שיחקנו מול ביתר ירושלים בבית, שמרנו על משחק בית לאל הפסד עד אותו משחק, אנחנו הובלנו 1-0 וביתר עשתה מהפך ל-2-1 לאחר שער של ברוכיאן קרוב לסיום. היתי מאוד מאוכזב שפשוט לא הצגנו לחימה עד הסוף ולא שמרנו אל התוצאה, או אפילו לנסות ולכבוש את השער השני. עוד משחק שבו אפילו ירדו לי דמעות זה המשחק מול הכח שבו סיימנו 3-3 בבית, פתאום אני רואה את דן רומן לוקח את הבעיטה, כשאר אף אחד לא מנסה למנוע ממנו לבעוט, והוא בועט פנימה, כמובן שהאשמה הייתה גם לאלמדון שפשוט לא היה מרוכז. אחרי המשחק הזה הייתי כולי בעצבים, לקבל שער בדקה ה-90 זה הכי מתסכל. השער של באדיר מול מכבי ת"א מהאוויר בעונת 01-02 היה אחד המרגשים, בנוסף אפשר להוסיף את הגול של עטר מול מכבי ת"א בעונת 00-01 במשחק האליפות, אחח איזה גול, איפה יש עוד שחקנים כאלה ? ישנם עוד כמה רגעים, אבל אלו העיקריים... מבחינת מילאן זכורים לי גם כמה רגעים שבהם התרגשתי לטובה וגם לרעה. ההפסד ללה קורוניה 4-0 בחוץ בעונת 03-04 בליגת האלופות, הייתי כולי עצבני על מילאן, ההגנה לא מתפקדת, טעויות וטעויות ממשיכות ליפול, פשוט לא באו מוכנים, גועל נפש מה שהלך באותו משחק. עונה לאחר מכן הגול של מלדיני פשוט ריגש אתי עד דמעה, מה שקרה אחר-כך אני מעדיף שלא לדבר על זה ולהיזכר בזה. הניצחון והנקמה על ליברפול העונה בגמר ליגת האלופות, היה פשוט מרגש, הייתי כולי מאושר, אי אפשר לתאר את זה, את השמחה שהייתה באותו רגע. אה ועוד כשאהבתי את נבחרת ישראל (שאגב כיום אני בקושי אוהב את הנבחרת ולא מזדהה איתה), התרגשתי לראות את הנבחרת מסיימת 2-2 מול אירלנד, הייתי כולי במתח כל המשחק, ובהתרגשות. השער של סואן מול אירלנד בבית, היה גם אחד המרגשים, שהקפיץ גם אלפי אוהדי בית"ר. בנוסף אי אפשר לשכוח את ההרמה של קייסי לעבר ראשו של באדיר שנגח פנימה מול צרפת בבית. כיום אם הנבחרת מבקיעה גול, אני פחות שמח, אני לא קופץ, אני כבר לא מתעניין כמו פעם, ונמצא בהתרגשות לפני משחקים, את זה יש לי רק לפני משחקים של מכבי חיפה ומילאן. אפשר גם להוסיף את נבחרת איטליה שאותה אני מחבב, אחרי הניצחון מול גרמניה בחצי הכמר, אחח רק להיזכר בגול של רוסו ודל פיירו, איזה התרגשות.
וזה היה לשער שיותר רחוק משער 5 ... אבל זה היה אגדי ללא ספק זה העלה בנו תיקוות אדירות, חבל שהסוף מוכר. היית במשחק? אני זוכר שהפועל ת"א הביאה כמות מאוד יפה באותו משחק (משו כמו של 2500 או 3000) ומהמראה של כל האוטובוסים כבר חשבנו אני וחברים שלי שעוד תיהיו יותר מאיתנו http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx
http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/dry.Xxx http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/mad.Xxx השופט חבר של ישראל פם פם פם
ישראל כהן מכר את אותו משחק, לא מכבי חיפה מכרה, ככה שהבעיה היא של ישראל כהן לא של מכבי חיפה http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx
היה משחק אחד ששבר אותי, והוא הגמר הארור באיסטנבול. לא רק בגלל העוול (השער השני של ליברפול לא היה חוקי, וזו לא טעות שיפוט רגילה!), אלא גם בגלל חוסר האונים של הקבוצה שלי שאיתה הזדהיתי עד הפנדל של שבצ'נקו שחתם את רגע הכדורגל הנוראי ביותר שחוויתי. בדרך כלל אני לא לוקח קשה הפסדים, אפילו ליריבות הכי שנואות או במעמדים הכי חשובים, אבל זה היה יותר מדי בשבילי. החלטתי פשוט לזרוק את כל מה שקישר אותי לכדורגל לפח, התחלתי אפילו להציע לאנשים לקנות ממני חולצות, צעיפים, ספל, שעון מעורר, ארנק, מחזיקי מפתחות ועוד כל מיני מרצ'נדייס של מילאן. בסופו של דבר, התגברתי אחרי כמה חודשים (וכל החפצים נשארו איתי). היו הרבה משחקים שהכניסו בי טירוף, בין האחרונים הוא ה-3-0 נגד יונייטד - פשוט עמדתי שיכור (טיפה מהבירות, הרבה מהאושר) מול הטלוויזיה ומחיתי כפיים, ותווי הפנים שלי היו במצב של התפרצות בכי מרוב גאווה. בעיקרון, בכל משחק חשוב אני אחוז תזזית.
בכיתי פעמיים בכל חיי מכדורגל, ושניהם באותו המשחק. 25.5.2005 בגול של מאלדיני בפתיחה, ובהנפת הגביע של ליברפול. חוץ מזה, הרבה רגעי כדורגל מעבירים בי צמרמורת.
היה רגע אחד ויחיד שהעלה בי דמעות של אושר- בעונת העלייה שלנו שניצחנו את הרצליה בבית 2-1, תוך 7 דקות בערך היה כבר 2-0. רגעי של בכי מעצבות- כל הדחה של נבחרת הולנד מטורניר גדול מ-92' ועד ל-2000. ב-2004 ו-2006 אלו היו הדחות שונות אז לקחתי את זה בצורה פחות דרמטית. (בעיקר בגלל שזה לא היה בפנדלים...)
אני די בטוח שלפחות חצי מהשחקנים של מליאן העדיפו לעצום את עיינים ולסתום את האוזניים ברגע שליברפול הניף את הגביע.
