כן, שני ענייני דיומא במקביל, אתם תתמודדו. בחודש האחרון עסקנו רבות ב"פארק היורה" גרסת הפרמיירליג: שובם של הדינוזאורים-המנג'רים הבריטים הותיקים והמושמצים, שבתחילת העונה נראה היה שהליגה הולכת ומתנקה מהם. והנה, לא רק שהם חזרו, הם חזרו בגדול: סם אלרדייס חילץ במהירות את אברטון במהירות ממערבולת התחתית אליה נקלעה, רוי הודג'סון מתחיל לצבור נקודות עם קריסטל פאלאס ועלה מעל לקו האדום תוך כדי הפגנת כדורגל לא רע, ואפילו...רגע אחד, קצת קשה לי לכתוב את זה אבל אפילו דיוויד מויס, אולי האדם המושמץ ביותר בכדורגל האנגלי, סוגר שבוע חלומי עם ווסטהאם אחרי ניצחונות גדולים על צ'לסי וסטוק ותיקו סביר נגד ארסנל. אז האם בעצם טעינו? האם בכך שרצינו שקבוצות הליגה ימנו מנג'רים זרים, מודרניים ומתקדמים, מחקנו כמה מנג'רים שעדיין כוחם במותניהם ויש להם עוד מה לתת? האם בעצם השלושה האלה וחבריהם הם בחירה טובה עבור קבוצות הדרג הבינוני? או שלא צריך להרחיק לכת בגלל כמה תוצאות טובות, ועדיין עדיף לחפש בשדות זרים על פני הכדורגל הישיר והמיושן של הוטרנים מהממלכה? כנראה שלא תהיה הזדמנות יותר טובה מזו להזכיר את "אחלהזאורים", אלבום הילדים הנשכח והמוצלח שהוציאו ארקדי דוכין ומיכה שטרית בשיא תהילתם, אחרי "שינויים בהרגלי הצריחה" ולפני "רדיו בלה בלה":
שוב רואים את ההשפעה בטווח מאוד קצר. יש מצב שזה גם בגדר התלהבות ממאמן חדש. יש לכך אפקט לעיתים. גם כשהדיון עלה בעבר דובר יותר באפקט של טווח ארוך ושם לדעתי זה פשוט משפיעה לרעה על הרמה בליגה ובכלל הרי אין פה אוהדי קבוצות מדוברות פרט לאחד. נקודת מבט היא של אוהד נייטרלי, ואוהד נייטרלי מחפש את העניין.