רגעי השפל

הנושא בפורום 'פורום כדורגל אנגלי' פורסם ע"י Hammers Fan, ‏24/8/09.

  1. Hammers Fan Member

    הצטרף ב:
    ‏14/12/02
    הודעות:
    2,451
    לייקים שהתקבלו:
    0
    נואל גלאגר התראיין בשבת לMOTD וקיווה שהמשקיעים של הסיטי "יסיימו 30 שנה של סבל". לא יודע מה איתכם, אבל לי ולרב אוהדי הכדורגל שאני מכיר אישית תמיד יש תחושה שהמשחק גורם בעיקר ייסורים, אבל עבור אותם רגעים קטנים של אושר אנחנו מכורים, חלק אף יודו שהסבל עצמו הוא הגורם הממכר.

    לכולנו היו ימים שהקבוצה שלנו גרמה לנו לשנוא את היום שהתאהבנו במשחק, כאלה שבכל הפסד ליגה שגרתי מסתכלים עליהם ומתנחמים שלפחות לא היה גרוע כמותם. הקבוצה שלי סיפקה לי במהלך השנים לא מעט זוועות, כמעט על בסיס קבוע, אבל היו כמה רגעים נוראיים שבאמת גרמו לי לתהות מדוע אני עושה את זה לעצמי...

    ניסיתי איכשהוא לדרג את העשרה הגרועים ביותר. רק לשחזר את הימים האלה גורם לי להאמין שההפסד היום לטוטנהאם בכלל לא כזה נורא...

    10. עונת 01/02 הייתה אחת העונות היותר טובות שלנו בפרימיירשיפ, מקום שביעי וברובו שיחקנו כדורגל טוב, אבל כשהגרלת שמינית גמר הגביע קבעה שנתמודד מול צ'לסי בחוץ, יום לאחר מפגש הליגה בין הקבוצות בסטאמפורד ברידג', לא ציפיתי ליותר מדי. ב'משחק החימום' בליגה אכלנו 5-1 על מגרש שהיה בו יותר חול מדשא (אם אני לא טועה זולה הבקיע את אחד השערים). שלושה ימים עברו ואנחנו עולים לדשא בברידג' עם אותו הרכב למשחק הגביע וסופגים שוב שער מוקדם. אני די בטוח שעוד השפלה בדרך, אבל אנחנו מצליחים להחזיק מעמד! הדקות האחרונות מגיע פרדי קאנוטה עם שער קלאסי וכופה משחק חוזר באפטון פארק!

    התרגשות אדירה לקראת המשחק החוזר ומי אם לא ג'רמיין דפו שם אותנו ביתרון כבר במחצית הראשונה תחת הזרקורים. ג'ימי הסלבנק המלוכלך לא מחכה בבעיטה חופשית שהחומה שלנו תסתדר ומשווה לפני ההפסקה. אנחנו עולים כמו אריות למחצית השנייה ושוב משיגים את היתרון איך שהיא נפתחת - שוב דפו! עמוק בתוך המחצית השנייה צ'לסי שוב משווה. אנחנו מתחילים ללחוץ וללחוץ כדי להשיג את הנצחון והכרטיס לרבע הגמר עד שמגיע אותו רגע נורא בדקה ה94 שג'ון טרי נגח לרשת של ג'יימס ושלח אותי לשבוע דכאון.

    9. בעונה האחרונה של הארי ב00/01 הייתה לנו ריצה אדירה בגביע שכללה את אותו נצחון מפורסם באולד טראפורד שהעיף את יונייטד מהגביע. אחרי עוד נצחון חוץ בסנדרלנד שהייתה חזקה באותה עונה, הייתה תחושה אמיתי שאנחנו הולכים על התואר. רבע הגמר זימן מי אם לא - את טוטנהאם וסוף סוף בבית לאחר שלושה משחקי חוץ! הם כבשו ראשונים, סטיוארט פירס השוו לנו בבעיטה חופשית, אבל אז הגיעו עוד שני שערים שלהם שדי גמרו את הסיפור. סווטוסלב טודורוב החזיר טיפה תקווה לקראת הסוף, אבל את הסיפור בגביע גמרנו והפסדנו הזדמנות אדירה לעלות לחצי גמר שאחת העולות אליו הייחתה וויקומב וונדררס...

    8. עונת 98/99, אנחנו נאבקים על ראש בראש על מקום באירופה עם אסטון וילה עם אחד הסגלים הגדולים ביותר שאני זוכר באפטון פארק. ברקו מנהל את הקישור, הארטסון ודי קאניו בחוד, סינקלייר על הקו, לאמפרד וריו כבר שחקני מפתח בהרכב, ג'ואי קול ומייקל קאריק מתחילים לפרוץ. דווקא לאחר מפגן כל כך מרשים של תצוגות הגיעו שני משחקים נוראיים ברמה שאני לא זוכר. הראשון היה נגד לידס בבית חטפנו שם שלושה אדומים מוצדים, אחד של שאקה היסלופ שהשאיר אותנו בלי שוער 5-1 נגמרה הזוועה שם. מחזור אחד לאחר מכן נסיעה לגודיסון פארק בלי כל המורחקים - אברטון מפרקת אותנו באחת התצוגות הכי עלובות שראיתי בבורדו ותכלת, 6-0 בסיום וזה נראה כאילו איבדנו את אירופה. במחזור הסיום הצלחנו לעקוף את וילה על הקסקס כדי לסיים חמישי...

    7. כשהיינו בצ'מפיונשיפ בין 03 ל-05 היו לנו כמה ימים באמת מדכאים, אבל אחד הבולטים שהם היה משחק החוץ שלנו בברייטון לקראת סוף 04/05. הייתה לנו עונה הפכפכה שאיימה שלא נצליח להתברג בפלייאוף והיינו חייבים לנצח את השחפים שהיו על הפנים כל העונה והיו בסכנת ירידה ממשית. עלינו ליתרון די מוקדם מריאו-קוקר וזה נראה כאילו אנחנו מחוייבים לנצחון כל כך קריטי כדי לעלות שני מחזורים לסיום. במחצית השנייה הם משווים - פחות מדקה לאחר מכן מרלון הרווד מחזיר לנו את היתרון. כל המשחק אנחנו מתגוניים כדי לשמור על 2-1 מסכן בברייטון העלובה שעומדת לרדת ליגה. הם תוקפים גלים גלים ואנחנו משתינים במכנסיים כמו נמושות - בדקה ה90 הגיע השיוויון שהרים את האצטדיון העלוב שלהם לשמיים וגרם לי להאמין שכבר אין לנו שום סיכוי לעלות ושאנחנו הולכים לשקוע שנים בליגות הנמוכות...

    6. עונת 06/07 אנחנו נראים בדרך הבטוחה לרדת חזרה לצ'מפיונשיפ לפני הGreat escape המפורסם שלנו. מבחינתי היום הגרוע ביותר באותה עונה היה בואלי של צ'רלטון, שנאבקה איתנו על הישארות בליגה. אלן קרבישלי, המנג'ר שלהם לשעבר על הקווים שלנו ואלן פארדיו, המנג'ר שלנו לשעבר על הקווים שלהם. הם עשו לנו בית ספר קרעו אותנו 4-0 ונראה כאילו היחידי שאכפת לו זה קרלוס טבז. ביזיון כזה במה שהיה אמור להיות מאבק הישרדות אני לא אשכח...

    5. כשירדנו ליגה ב02/03 נאבקו ראש בראש עם בולטון על ההישארות. כל העונה השתחצנו שאנחנו 'טובים מדי כדי לרדת' ושבולטון קבוצה קטנה מדי בשביל הפרימיירשיפ. כשהגיע המשחק בין הקבוצות בריבוק באפריל על ההישארות הם פשוט שחטו אותנו. אמנם זה נגמר רק 1-0 משער של אוקוצ'ה, אבל זה היה יכול בקלות להסתיים גם 4 או 5. יום נורא שהיה מגיע לנו בגללו לרדת.

    4. אחת מנקודות האור היחידות שהיו לנו מהירידה לדיוויז'ן 1 הייתה ההזדמנות לפגוש את מילוול לאחר שנים שלא יצא לקבוצות להיפגש. האוהדים חיכו לזה יותר מלכל דבר אחר וכשנסענו לניו-דן קיבלנו את אחת הכאפות הכי גדולות אני זוכר כאוהד כדורגל. דניס ווייז הטריף אותם ואנחנו הגענו שאננים, טים-קייהיל פשוט רצח אותנו בקישור. נגמר 4-1 והם עוד החמיצו שני פנדלים. דניס ווייז הריץ דאחקות במסיבת העיתונאים אחרי המשחק, אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי שבועיים...

    3. בעונה הראשונה שלנו בליגת המשנה לא השתנו על הליגה כמו שציפינו ונאלצנו להסתפק במקוםפ רביעי ופלייאוף. לאחר שעברנו את איפסוויץ בחצי גמר כולנו התמוגגנו לגלות שקיסטל פאלאס העיפה את סנדרלנד החזקה ושדווקא אותה נפגוש בגמר באצטדיון המילניום. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ווסט האם חי על המסך באותה עונה קשה שנדדנו בין ג'ילינגהאם, וולסול וקרו וכל מה שרציתי זה נצחון וחזרה לפרימיירשיפ שכל כך התגעגעתי ולמדתי להעריך אותה. פארדיו עלה עם הרכב הזוי עם הרווד על כנף ימין ומאלינס מגן ימני, קריסטל פאלאס באה עם מלא אנרגיות ואנדי ג'ונסון אחד מעולה ובדקה 60 ומשהו ניל שיפרלי העגלה דחק לנו 1-0 שנשאר עד שריקת הסיום שכאבה לי פיזית בצלעות ובישרה על עוד עונה בליגה השנייה...

    2. עונת 05/06 חזרנו לפרימיירשיפ ונתנו עונת חזרה ענקית בליגה ובעיקר בגביע, שרצנו עד הגמר, כולל נצחונות בלתי נשכחים על סיטי בחוץ, בלאקבורן ועל מידלסברו הנהדרת בחצי גמר בוילה פארק. גמר נגד ליברפול. אני בורח מבסיס כדי לא לפספס את המשחק בשבת שסגרתי ולא מאמין למראה עיני, אנחנו עולים ליתרון 2-0 ומשחקים נהדר. אפילו לאחר שליברפול השוותה הוכחנו אופי ועלינו ל3-2. בעשר דקות האחרונות התפללתי חזק יותר מבכל רגע אחר בחיים, כמעט התחננתי לאלוהים שייתן לי את הרגע הזה, לחזות בקבוצה שלי זוכה בתואר..אבל אז הגיע עמוק בתוספת הזמן סטיבי ג'י - והסוף ידוע...

    1. רק מי שבאמת ירד ליגה, לא משנה עם איזו קבוצה, באיזו ליגה או באיזו מדינה יכול להבין איזו תחושה נוראית זאת לאוהד כדורגל. אבל ווסט האם כמו ווסט האם עשתה את זה בצורה הנוראית ביותר. הירידה עם מספר הנקודות הגבוה בהיסטוריה (42) ומאבק שנשמך עד היום האחרון והנוא בסט' אנדרוז נגד ברמינגהאם וסטיב ברוס, שהצהיר לפני המשחק שרוצה לנקום בפטישים על זה שמנעו מיונייטד את האליפות ב95'. היה מצב במשחק שהובלנו 1-0, ומידלסברו הייתה צריכה להבקיע רק שער אחד בריבוק נגד בולטון כדי להשאיר אותנו, אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות ובסוף היום נפרדנו מהליגה הטובה בעולם. היום הנורא ביותר שלי כאוהד כדורגל.

    וואו, ממש לא ציפיתי למגילה כזו..
    בא להמחיש לכם מה הקבוצה הזו עוללה לי. אולי ההפסד לטוטנהאם לא היה כזה גרוע... http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx
     
  2. Hotspur משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏3/1/04
    הודעות:
    19,692
    לייקים שהתקבלו:
    0
    רעיון יפה (?)

    טוטנהאם של תחילת שנות ה-2000 לא הייתה מבריקה, וזה אנדרסטייטמנט מטורף. היינו קבוצה אפורה, שהשחקנים היחידים בה שעוד מדי פעם יכלו לתת תצוגה ראוייה היו נפצעים השכם וערב. כשמינינו את ג'ורג' גרהאם זו הייתה חתיכת כאפה. מאמן אפור וחמור מכך - מאמן ארסנל קלאסי שאפילו החיל עלינו את הסגנון המבחיל שלהם תחתיו. אחרי שזרק את אחת מנקודות האור הבודדות שלנו (ג'ינולה) פתח את עונת 2000/2001 עם מעט ציפיות, עם רכש רעוע ועם קבוצה פצועה, שחלקה מזדקנת וברובה סתם לא מוכשרת.
    ואם זאת, שנייה לפני שפוטר הביא אותנו לחצי גמר הגביע, בעיקר הודות להגרלה קלה יחסית עם קבוצת פרמיירשיפ אחת בדרך (ווסטהאם שערן ציין). בלי מאמן עלינו בחצי הגמר נגד ארסנל שעונה אחרי זה כבר לקחה אליפות. שבוע קודם הם ניצחו אותנו בספרייה ולפחות רצינו להתעודד במחשבה שבקרב שאשכרה חשוב לנו (כי בליגה כבר איבדנו סיכוי) נעשה את הבלתי ייאמן וננקום.
    למרות שהם עשו לנו בית ספר, שזו לא כזו חוכמה כשבהרכב שלך משחקים גארי דוהרטי וסטיבן קלמנס, הראשון הצליח לגנוב שער וקיווינו ללחימה לתפארת. סליבאן נתן את המשחק הגדול ביותר שראיתי של שוער בטוטנהאם אבל ויירה המניאק השנוא השווה ופירס שתמיד היה דופק אותנו חתם את העינוי רבע שעה לסיום.
    זה היה מהמשחקים שהקבוצה שלך בכלל לא משחקת ומהווה תפאורה. מעמד כזה, יריבה כזאת, תוצאה שהיא לא השפלה על הנייר אבל השפלה על הדשא. לראות אותם שוכבים לנו על השער ולדעת שזה רק עניין של זמן, וכשאתה מוביל אתה מודה על כל דקה שלא ספגת בה עדיין אבל רואה את הבלתי נמנע, כשעל הקו מנג'ר אפס שהעלה הרכב הזוי עם ארבעה חלוצים, אלה היו 90 דקות פשוט מסוייטות.

    אח"כ אחשוב על עוד. והיו.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏24/8/09
  3. Gnus Avenue Member

    הצטרף ב:
    ‏15/2/08
    הודעות:
    2,593
    לייקים שהתקבלו:
    0
    1. עונת 05\06, גמר ליגת האלופות בפאריז. אני כבר חלמתי לראות את הנרי מניף גביע אחרי עונה איומה בליגה, שכללה הבטחה של מקום בליגת האלופות רק בזכות שער של יוסי בניון במחזור האחרון. הגמר התחיל, והנרי לא הפסיק להחמיץ. הייתה לי הרגשה רעה, אבל קצת לפני המחצית הגיע השער של סול, שנתן תחושה שזה עוד אפשרי. כול מה שהיה צריך זה לא לספוג שער 20 דקות. אבל אז השופט המקולל אישר שער בנבדל של אט'ו, והסוף כבר ידוע.

    2.עונת 07\08, המשחק מול ליברפול ברבע גמר ליגת האלופות באנפילד. לפני המשחק האמנתי ביכולת של הקבוצה שלי לנצח את המשחק, ודיאבי אכן כבש בדקה העשירית של המשחק, והיממם את אנפילד. הופייה השווה 20 דקות לאחר מכן, ובדה ה65 טורס כבר שער נהדר. ואז, זה הגיע, סללום נהדר של תיא'ו וולקוט שרץ את כול המגרש באמוק מול כול השחקנים של ליברפול והבישול לאדבאיור. 2-2. זה עוד אפשרי. אבל אז, חצי דקה אחרי זה קולו טורה עשה את טעות חייו, ועשה פנדל שטויתי על ראיין באבל. רציתי לשבור את המסך של הפלזמה ברגע הזה.

    3.עונת 08\07 משחק בקארלינג נגד העופות בחוץ. המשחק הראשון באימירויות הסתיים בתיקו 1-1, בזכות שער שיווין של וולקוט בדקה ה-80. בלול הסיפור כבר היה שונה לגמרי. 1-0. 2-0. 3-0. אחד אחרי השני, לא האמנתי שזה קורה. וזה לא נגמר: אדא אולי צימק, אבל אז הגיעו עוד צמד של העופות, ששוברים בצורת של 9 שנים, ומנצחים אותנו.

    4.עונת 08\09. טוטנהאם מגיע לביקור אצלנו באימירויות. דיוד בנטלי כובש שער מדהים בוולה מחצי מגרש, אבל מייקל סיליבסטרה משווה לפני סיום המחצית. 2 דקות במחצית השנייה, גאלאס נותן את היתרון לתותחנים, ואדבאיור מעלה אותנו ל3-1. הקהל באטרף. דראן בנט מספיק עוד לצמק ל3-2, ודקה אחרי זה רובין נותן 4-2. ואז, זה קורה. אלמונייה עושה שטות ואנחנו חוטפים את ה-3. התפללתי שזה לא יהיה שיוון ושננצח, אבל אז, קליישי עשה טעות, וארון לנון השווה ל4-4. ביזיון.

    5.עונת 08\09. משחקים נגד מנ'צסטר יונייטד בחצי גמר האלופות. אני האמנתי שאפשר לעלות לגמר ואולי גם לזכות בו, למרות שהשדים העלובים היו ביתרון מהמשחק הקודם ברפש של 1-0, כשבלי אלמונייה זה היה יכול להיות הרבה יותר. האיצטדיון נראה מדהים. אולי הכי טוב שאי פעם ראיתי אותו, עם כול הדגלים והשירה האדירה של הקהל. הם האמינו שאפשר לעשות את זה. אבל אז, בדקה ה-8, פארק מנצל טעות של קירון גיבס וכובש מול אלמונייה, וגיבסי הצעיר שלא עומד בזה ופשוט בוכה. (אני סלחתי לו על הטעות, ואני בטוח שהוא הולך להיות עוד שחקן גדול). שנייה אחרי זה רונאלדו כובש בכדור חופשי, אחרי שאלמונייה לא מעמיד חומה. לקראת הסוף רונאלדו מספיק לכבוש עוד אחד, וגם רובין כבש אחד בפנדל, שלא ניחם אף אחד.
     
  4. The_Arsenal Member

    הצטרף ב:
    ‏13/6/07
    הודעות:
    4,085
    לייקים שהתקבלו:
    0
    איך, איך לא הכנסת את המשחק נגד ברמינגהאם בסט. אנדרוז?
     
  5. Dennis Bergkamp משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏11/3/04
    הודעות:
    9,151
    לייקים שהתקבלו:
    382
    "אנדריי ארשבין" המשתמש קלע פה בול לכל מה שרציתי לבחור (חוץ מסעיף מספר 3, כי את דעתי בקשר לגביע השוקו כבר אמרתי, וכנראה שזו גם הדיעה של ונגר שעלה בהרכב משני למשחק הזה), בהחלט הרגע הכי מייסר עבור כל אוהד ארסנל בשנים האחרונות, הוא בגמר ליגת האלופות בפריז. השופט פשוט שדד מאיתנו את הגביע, שהיינו ראויים לו גם ב-10 שחקנים.

    אני רוצה להוסיף עוד שני רגעים :

    1) כמעט כל משחק ששיחקנו בליגה, בין ה-23 לפברואר 2008 (בירמינגהאם בחוץ, הטעות של קלישי, הבכי של גאלאס והקרסול של אדוארדו), עד ל-12 באפריל, אז הפסדנו באולד טראפורד ואיבדנו סיכוי ריאלי לאליפות. מבחינתי זה היה הרגע הכי קשה חוץ מהגמר בפריז, כי זו היתה העונה השלישית ללא אליפות, וכמה שהיא הגיעה לנו. פשוט הרסנו את זה במו ידינו, לדעתי הנפילה בעונה שלאחר מכן גם נובעת קצת מהטראומה שבעונה הזו.

    2) העזיבה של החלוץ הכי גדול שראיתי מעולם, אגדה אמיתית של הקבוצה, סמל, הכובש המצטיין של המועדון בכל הזמנים ותותחן אמיתי - תיירי הנרי. נכון, הוא כבר התחיל להיות מעבר לשיא (כמה שאפשר לומר על שחקן כל כך מדהים "מעבר לשיא"), והיו כבר סימנים לכך שהוא עומד לעזוב, אבל רגע כזה באמת קשה לעכל. אפילו שמחתי בשבילו במאי, כשבארסה המגעילה הניפה את הגביע (העובדה שיונייטד הפסידו אותו גם עזרה מעט), ואני מאד מקווה שבעתיד הוא יחזור אלינו, בין אם זה כשחקן או בצוות המקצועי. Legend.
     
  6. The_Arsenal Member

    הצטרף ב:
    ‏13/6/07
    הודעות:
    4,085
    לייקים שהתקבלו:
    0
    גם ההפסד לצ'לסי בחצי גמר אלופות בהייבורי היה נוראי. ועוד ממי? ווין ברידג'?!?!
     
  7. Dennis Bergkamp משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏11/3/04
    הודעות:
    9,151
    לייקים שהתקבלו:
    382
    רבע גמר ליגת האלופות, ליתר דיוק.

    בכל מקרה זאת טיפה הגזמה. לא צריך להכניס כל פעם שהודחנו מליגת האלופות ע"י קבוצה אנגלית כ"רגע שפל", באותה העונה זכינו באליפות מדהימה ללא הפסד, ככה שזה לא עונה ממש להגדרה. זה בטח לא היה אחד מהרגעים הנוראים ביותר שלי (וכנראה גם שלך) כאוהד ארסנל.
     
  8. The_Arsenal Member

    הצטרף ב:
    ‏13/6/07
    הודעות:
    4,085
    לייקים שהתקבלו:
    0
    רבע כמובן, סורי על הבלבול... וזה כן היה הפסד נוראי, כי היינו בעונה מדהימה כמו שאמרת, ולא מונאקו, דפור, או פורטו היו עוצרים אותנו בדרך לזכייה. אולי לא רגע השפל הכי גדול, אבל בטח אחד הפספוסים הכי גדולים.
     
  9. David Seaman Member

    הצטרף ב:
    ‏22/8/07
    הודעות:
    1,347
    לייקים שהתקבלו:
    0
    גביע השוקו או לא גביע השוקו, את ההשפלה הכי גדולה הרגשתי ב-5-1 הארור נגד ספרס לפני שנתיים. באותה עונה גם היה את ה-4-0 באולד טראפורד שהיה לא פחות גרוע.

    אבל מן הסתם הרגע העצוב ביותר שלי כאוהד זה הגמר בפריז.
     
  10. Dimitar Berbatov Member

    הצטרף ב:
    ‏17/1/07
    הודעות:
    7,763
    לייקים שהתקבלו:
    0
    למזלי, לא היו לי הרבה רגעי שפל (בוודאי לא כמו של ערן וגיא כאן http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx ) אבל יש כמה שהייתי רוצה לציין - אם אפשר לקרוא להם רגעי שפל:

    1. צמד המפגשים נגד ריאל מדריד - הייתי אז ילד קטן והתאהבתי ביונייטד של אז. הערצתי את רוד ובקהאם, עד היום אני זוכר את השומר מסך של שניהם בסיטואציה מאוד אינטימית על הלפטופ. לא היינו אז קבוצה חזקה מבחינה הגנתית כמו זו של השנתיים האחרונות, אבל ההתקפה ללקק את האצבעות. רוד עם מספר אסטרונומי של 44 שערים בעונה והיינו אז בכושר מדהים - היה ברור שכבר שום דבר לא יעצור אותנו מאליפות. כל-כך רציתי את הצ'מפיונס אז. רוד השאיר לנו סיכוי עם שער בברנבאו במשחק שממנו זכור לי בעיקר שער גדול של פיגו שעדיין לא ברור אם ניסה להרים או לבעוט. ובגומלין, אוי הגומלין.. רונאלדו ענק עם שלושער, ריאל היתה אז קבוצה פשוט גדולה. רוד כמובן משאיר סיכוי ואז בקהאם נכנס כמחליף, השחקן האהוב עליי, כובש צמד וגם ה 4-3 הענק הזה לא מספיק.

    2. 4-1 באולד טראפורד לליברפול - אני חושב שזה המשחק שהרגשתי לפניו הכי נינוח, הזוי משהו בהתחשב ביריבה. הסיטואציה היתה שתיקו מספיק לנו לפתוח פער שקשה יהיה לסגור, הייתי משוכנע שאנחנו יכולים לעשות את זה. מי האמין שוידה יעשה כאלה טעויות, שליברפול תתפוצץ. גם אחרי הרביעיה ההיא הייתי משוכנע ביכולת שלנו לזכות באליפות, אבל ההשפלה - לחטוף בבית מליברפול רביעיה? יש לי עדיין סיוטים מהטעות ההיא של וידיץ'..

    3. ה 3-0 של מילאן ב-06/07 - זאת היתה העונה שהתחלתי להיות אוהד יונייטד אמיתי. אני לא גאה בכך אבל ממגוון סיבות התרחקתי מיונייטד בשנים שבין האליפות ב-02/03 לבין 06/07 ולמעשה אייסוקר הפכה אותי לאוהד אמיתי. בכל מקרה, בעוד כמה שנים שידברו על יונייטד הגדולה של רונאלדו ורוני לבטח ידברו על עונת 07/08, עונת 06/07 תשכח ומבחינתי היא היתה לא פחות מתוקה ומבחינת מקצועית גם מדהימה, אמנם לא כמו 07/08 אבל מדהימה. בכל מקרה, כל-כך התרגשתי לפני תחילת המשחק בסאן סירו. האמנתי, שלמרות הבית-ספר שקאקה העביר לנו באולד טראפורד וההגנה הרעועה (היינצה, אושה, בראון), נצליח לעשות את זה. כמובן שהכל הלך הפוך, מילאן אז באמת היתה מדהימה.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏24/8/09
  11. Selby Member

    הצטרף ב:
    ‏11/1/08
    הודעות:
    4,859
    לייקים שהתקבלו:
    4
    אני חושב שזה רעיון יפה אבל בעיקר לאוהדים של הקבוצות היותר קטנות. אני מבין שהכל יחסי אבל אני באמת לא חושב שהדחה ברבע או חצי גמר ליגת האלופות ממה שהספקתי לקרוא פה היא רגע שפל.
    תבוסות צורמות במיוחד, אולי...

     
  12. Tony Adams Member

    הצטרף ב:
    ‏19/12/06
    הודעות:
    5,889
    לייקים שהתקבלו:
    0
    אני מאמין שהאשכול הזה לא מדבר על דברים שקרו לקבוצה (כמו עזיבת הנרי) אלא על משחקים ואיך הלב נשבר בהם.

    5. 00/01- גמר הגביע מול ליברפול. הייתי תינוק בין 10, ואני לא זוכר את העונה במלואה, אבל את המשחק הזה אני לא אשכח. כמובן שכמו כל גמר, גם הגמר הזה שוחק בשבת, וגם אותו לא ראיתי בשידור ישיר. למזלי ערוץ הספורט שידר שידור חוזר רבע שעה אחרי צאת שבת כך שיכולתי לראות את המשחק בלי לדעת את התוצאה. שיחקנו נהדר, וגם הגיע לנו פנדל מיד ברורה של הנצ'וז, קאשלי החמיץ החמצה מזעזעת במחצית השניה, אבל זה היה נראה בכיוון שלנו. ואז ליונברג כבש וזה היה נראה כל כך טוב, הנרי החמיץ מיד אחרי אבל למי היה אכפת? ליברפול לא היה קיימת! אבל אז הגיע לו אואן ועם צמד משום מקום ב-5 דק' ניצח את המשחק. לא יכולתי לדבר יומיים...

    4. 08/09- ההפסד עונה לפני כן בגביע החלב הפריע לי, אבל ממש לא כמו המשחק הארור הזה. מהגול של בנטלי ועד הרגע שבו אתה פשוט יושב ומחכה לשער ה-4 של טוטנהאם ויודע שאין לך מה לעשות. ברגע שג'ינאס כבש, משהו כבה, גם בי, ופשוט בהיתי במסך עד השער של לנון. מהמשחקים הארורים ביותר שאני זוכר. נכון, לא הפסדנו, אבל לראות את השמחה של הפרגיות על הדשא הביתי שלנו היה יותר גרוע מהפסד.

    3. 07/08- רבע גמר ליגת האלופות, מגיעים לאנפילד אחרי תוצאה די מאזכבת של 1:1 בבית. היתה בי המון אופטימיות אחרי הניצחון הגדול בסן סירו, והאופטימיות הזאת קיבלה עוד אישור אחרי ה-1:0 הגדול של דיאבי די בפתיחה, אחרי זה הגיע השיוויון של הופייה, ואז השני בשער מדהים של טורס, וזה ממש לא היה נראה טוב. ואז הגיע אחד השערים הגדולים שאני ראיתי עם פריצה מדהימה של וולקוט ומסירה נהדרת לאדביור, ופתאום, 7 דק' לסיום 2:2, ואנחנו בחצי הגמר. לא סיימתי לחנוק את אבא שלי משמחה, וחבר שלי צועק לי "פנדל", המשחק חודש ובעוד אני חוגג כבר ג'רארד נגש לבעוט. לאף אחד לא היה ספק איך זה יגמר. את הגול הרביעי פגשתי כבר באדישות מוחלטת.

    2 07/08- את העונה פתחנו נהדר, ונראינו באמת טוב. אחרי ריצה יפה בליגה, הוגרלנו בשמינית גמר הגביע מול היונייטד באולד טראפורד. רונאלדו לא שיחק, להאמן, שקיבל אז עוד צ'אנס, השרה ביטחון וזה היה פתח לאופטימיות. אבל הכל נגוז במחצית ראשונה מדהימה של היונייטד. 1, 2, 3 במחצית, ואני פשוט לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. יש להפסיד, ויש להפסיד. וכדי להכות חטא על פשע, פלטשר נגח את הרביעי במחצית השניה מטעות של להאמן. יום שחור בהיסטוריה.

    1. 03/04- ראיתי שחלקכם כתבתם שאי אפשר לתת לאותו משחק ארור בהייבורי להחשב כיום שחור ורגע שפל, אבל עם רגשות אי אפשר להתווכח. עוד פעם, אותו סיפור, רק 1:1 בחוץ משער של פירס. במשחק בית זה נראה נהדר בפתיחה, ואחרי לחץ מטורף שלנו עם בעיטות למשקוף של ברגקאמפ ורייס, האחרון השכיל לכבוש ממש לפני המחצית ו-1:0, המחצית השניה נפתחה גם ב-5 דקות של לחץ מטורף, אבל פשוט הכדור לא הסכים להכנס. ואז בדקה ה-51 לאמפרד השווה, והלחץ עלה. 2 הקבוצות החמיצו לא מעט, אבל ההרגשה היתה שאם לא הארכה אז ארסנל היא זאת שתכבוש את השער. ואז הגיע הדקה -87 הארורה. דאבל פס בין גודיונסן לברידג' השאירה את האנגלי מול להאמן, וזה נגמר ברשת.
    פעם ראשונה שבכיתי מכדורגל.
     
  13. Red Left Winger Member

    הצטרף ב:
    ‏16/8/06
    הודעות:
    2,702
    לייקים שהתקבלו:
    0
    כיף להיות אוהד נבחרת אנגליה, אני יכול למלא עמודים שלמים.
     
  14. Selby Member

    הצטרף ב:
    ‏11/1/08
    הודעות:
    4,859
    לייקים שהתקבלו:
    4
    http://www.fustar.info/wp-content/images/mclaren.Xxx

     
  15. SeRgInHo Member

    הצטרף ב:
    ‏25/10/05
    הודעות:
    10,627
    לייקים שהתקבלו:
    20
    רגע השפל הכי גדול שלי היה גם רגע בו פעם היחידה בכיתי ממשחק. זה היה אחרי רבע גמר יורו 2004. אואן העלה אותנו ל 1-0 חלומי כבר בפתיחה אבל אז הכל התחיל להשתבש. רוני נפצע ולקראת סוף המשחק פושטיגה האפס קבע 1-1 והארכה. רוי קושטה העלה את הרמאים ל 2-1, וחמש דק' אחרי זהלמפארד השווה והרמתי את כל הרחוב באוויר עם הצעקה שלי. התחלתי להתפלל שנכבכוש עוד אחד כי בפנדלים אין לנו סיכוי.
    הסוף ידוע כמנובן...