יש משקל רב לנבחרות כי המונדיאלים או לתחרויות הלאומיות היוו חלון ראווה לעולם. בשנות ה-70 וה-80 בכמה מדינות היה אפשרי לצפות שבוע אחרי שבוע בכמויות מסחררות של כדורגל מליגות מערב אירופאיות או דרום אמריקאיות? לכן זוכרים את השחקנים שהצליחו בטורנירים הללו.
אם הדירוג היה עד חוק בוסמן הייתי מסכים איתך,חוק בוסמן העלה את קרנן של הקבוצות והיום זה חשוב לא פחות מהנבחרות אם לא יותר. דל פיירו,טוטי ופירלו לצורך העניין כיכבו בקבוצות שלהם גם בעידן שאחרי החוק ולכן יש להם מקום ברשימה(פירלו גם היה ענק בנבחרת). ושלא תבין, גם לפני חוק בוסמן הקבוצות עוררו עניין, יונייטד של המלך קנטונה(לטעמי גם צריך להיות ברשימה), בארסה הגדולה של קרויף שהושתתה על זרים,מילאן של ההולנדים אבל חוק בוסמן העצים את זה עוד יותר. בגלל זה אני חושב שלתת לנבחרות משקל של 80 אחוז זה מוגזם.
הרשימות האלו לא הכי מרתקות או מעניינות, הנקודה שניסיתי להעביר היא שבעידן הגלובלי של ימינו אני יכול בעזרת האינטרנט ובעזרת הטלויזיה בלווין לצפות לעקוב אחרי כל ליגה ואחרי כל אליפות נידחת ולהיות פרשן מהולל. בשנות השמונים, איזה איטלקי היה יכול לצפות ולעקוב באדיקות אחרי הבונדסליגה או הליגה הארגנטינאית? בשנות השבעים, כמה כדורגל אירופאי שידרו כבר בברזיל? בסין ובהודו, בניגריה ובדרום אפריקה כמה כבר צפו בכדורגל לא מקומי? בישראל באותם ימים כמה כדורגל לא-ישראלי שידרו?
על הכיפאק, אבל אתה לא יכול להתעלם בכזאת גסות משנות ה-90 וה-2000(לא אתה ספציפית אלא אלה שחיברו את הדירוג)
אסייג שמן הסתם לא ראיתי לא את צ'רנקוב ולא את בלוחין בלייב וגם הלב שלי עם דינמו קייב, והם גם לא על אותה עמדה, אבל מבחינת הישגים גם ברמת מועדונים זה לא מפתיע שהעדיפו את בלוחין. הוא זכה בתואר שחקן העונה באירופה על סמך הישגיו עם דינמו קייב ולאו דווקא הנבחרת. בלוחין שיחק בדינמו קייב עד גיל 35, זה הישג מטורף בהתחשב בעומסים לא אנושיים של לובנובסקי ובכך שהמדיניות במועדון הייתה ששחקן בן 30-31 הוא כבר זקן וצריך לעזוב. חוץ מזה קראתי על בעיות אישיות של צ'רנקוב. הוא היה שחקן די רך ועדין. בלוחין שלצערו לא נולד 10-15 שנה מאוחר יותר, היה בנוי הרבה יותר לשחק באירופה(חבל שלא שיחררו אז שחקנים לצאת לחו"ל, והוא יצא כבר רק כדי לסיים קריירה והיה מעבר לשיא מן הסתם). צ'רנקוב יצא לאירופה בגיל 30 בערך ונכשל כליל בליגת המשנה בצרפת. שלא תטעו אני מבין למה הוא נחשב לאלוהי ספרטק והוא היה עילוי לא נורמלי ושחקן סופר יצירתי, גאון במגרש ועדיין בלוחין בהחלט מוצלח ממנו.