דיון התקשורת וה-Social Media של ה-Calcio

בימים קשים אלה באיטליה אין כמו להתרפק על רגעי שיא מהכדורגל כמו הזכייה במונדיאל 2006, ואחד הגיבורים היה הקפטן פאביו קנבארו. הנה ראיון מעניין בו חשף סיפורים מהקריירה:



* סיפר על חוויה ענקית מהאימון בו הצליח לחטוף לאלילו דייגו מראדונה (איי שם בנאפולי)
* מגלה שבכלל התחיל את הקריירה כקשר "היום איטליה מזוהה עם שחקני הגנה וכולם רוצים להיות בונוצ'י או קייליני, אבל פעם מי לא חלם להבקיע כמו פאולו רוסי?".
* בכנות לב הוא חושף שתמיד סבל מחוסר ביטחון מסוים, עד לגמר הגדול נגד צרפת, "עד שצעקנו שלוש פעמים 'אנחנו אלופי העולם!'".
* היריב הקשה ביותר - רונאלדו נזאריו. "אם הוא היה מחליט שהוא מבקיע - זה היה קורה ולא משנה מה תנסה לעשות מולו".
* התקופה בריאל מדריד הייתה אתגר גדול - שפה, מדינה חדשה, סגנון, אבל בסוף הצליח להסתגל לצד הקשיחות הרבה של קאפלו.
* קנבארו כמאמן - הייתי מנהיג על המגרש וכך אני רוצה להיות גם על הספסל. ניסיתי לקחת את הידע שצברתי מכל המאמנים".

 

קצת היסטוריה: ראיון מרתק של מרקו מטראצי "מלאך או שטן":



קודם כל התייחס לתקרית עם זידאן: "אמרתי לו 'אני לא רוצה את החולצה שלך, מעדיף את הכותונת של אחותך'. לא ציפיתי שהוא יינגח בי, בחיים לא חשבתי שזה יקרה, ואולי מוטב שהופתעתי כי כמו שאני מכיר את עצמי - הייתי משתולל ומורחק, בסוף ניצחנו. את זידאן לא פגשתי מאז ומעולם, אבל לא פעם שיבחתי את עבודתו כמאמן".

על הטרבל עם אינטר ב-2009/10: "היינו קבוצה נפלאה גם שנה קודם לכן ואז הגיעו סמואל אטו, לוסיו, דייגו מיליטו. היינו 25 שחקנים ברמה גבוהה. אטו הוא גבר, הבטיח לי שאזכה בליגת האלופות ועמד בהבטחה".

מערכת היחסים המיוחדת עם ז'וזה מוריניו: "הוא היה מגן עלייך, חבר, אב ואח. אבל גם היה קורע אותך לגזרים כשצריך. הוא ידע ללחוץ על הכפתורים הנכונים והיה עקבי. לכן ראינו תוצאות. אפשר לומר שאיתו הפסקתי כבר לשחק כדורגל, הקשר שלנו היה אמון וכבוד. ידעתי שאולי הוא יצטרך אותי רק למשחק אחד, אבל הוא יכבד אותי כמו את השחקנים הכי חשובים בסגל. הוא היה עקבי".

רגע השפל בקריירה שלו היה כמובן מחזור הסיום ב-2001/02 כשאינטר המוליכה הפסידה 4:2 ללאציו ואיבדה את האליפות: "זה המשחק היחיד בקריירה שהייתי עושה הכל כדי לשחק אותו שוב. הובלנו פעמיים. עזבנו את המגרש, עלינו לאוטובוס ו-ורטיסלב גרסקו הגיב בצורה מוזרה ולא הבין למה אנחנו עדיין כועסים. לואיג'י די באג'יו לא היה יכול להאמין. מסתבר שזה קרה לו בפעם השלישית, שהוא הפסיד תואר ברגע האחרון".

בסיום ענה מטראצי על כמה שאלות קצרות. "עד כמה אני שונא את יובנטוס? מאוד שונא, אבל ברמה הספורטיבית בלבד". על מריו באלוטלי אמר: "הוא לא חרא, הוא ילד טוב שצריך כיוון. באימון הראשון הוא ניסה להשחיל לי, ולא הצליח. אני ואיבן קורדובה נתנו לו תחושה טובה". על זלאטן איברהימוביץ' איתו לא היה ביחסים טובים, ענה: "הוא חזק פיזית ושחקן מעולה אבל בטח לא ברמה של ליאו מסי או כריסטיאנו רונאלדו".

 

@Raulito תודה על התרומה פה בפורום האיטלקי.

 

עוד קטעים מהאוטוביוגרפיה של ג'ורג'יו קייליני פורסמו (ממש מבדר את העם האיטלקי כשאין כדורגל, כמעט כמו "הריקוד האחרון" בארה"ב מצד מייקל ג'ורדן), והפעם על חברו לקבוצה לאונרדו בונוצ'י והחלטתו לעזוב בקיץ 2017 למילאן:



"השנה שלו שם הייתה שונה, זו בחירה איומה. הוא לא קיבל את ההחלטה בשלום עם עצמו ולא היה צלול. אם הוא היה הולך לריאל מדריד זה היה מתקבל על הדעת, הייתי מבין את זה. אבל למילאן? המזל הוא שהגורל רצה שיחזור והכל הסתדר. הוא התערער מאלף סיבות. הצטערתי כי הכל קרה בשבועות שלא התראינו. אני בטוח שאם היה מרגיש ככה במועד אחר - הייתי מצליח לגרום לו לחשוב שוב על הישארותו, כמו שקרה עם אנטוניו קונטה ב-2014. הם תמיד עוזבים כשאני לא שם".

 

איך זה היה בסוף?

חייב לציין שראיתי עם שדר אנגלי את המשחק של אינטר מול לאציו. הם דיברו כשצריך ולא כל הזמן. השדרים הישראלים לא מפסיקים לקדוח. זה נורא.