כשהייתי ילד, אתם יודעים, מגיל 10 עד 15, הייתי תמיד הולך למגרש השכונתי. עד היום למעשה. אז, בזמנו, היה אחד שתמיד שיחק כדורסל, ומידי פעם הייתי משחק איתו. עם הזמן היכרנו ונעשינו חברים כאלה, כולם הכירו אותו במגרש. הוא היה קבוע, ואנחנו היינו קבועים אז מין הסתם היכרנו. לאט לאט היינו יורדים אחד על השני ומשחקים ביחד כדורגל וכדורסל. יום אחד הדבקתי לו את הכינוי "פיקאצ'ו", כי הוא היה דומה. יום אחד הוא פשוט הפסיק לבוא קבוע, היה מגיע רק בימי שבת, וגם לא תמיד. הוא התגייס, הייתי תמיד שומע את הוויכוחים שלו עם אחרים על צה"ל ולמה חשוב לשרת כקרבי. כעבור תקופה מסוימת חבר שלי צלצל אלי, הוא אומר לי "פיקאצ'ו מת" אני עושה לו "אתה מפגר? מה?" הוא אומר לי "יהונתן, פיקאצ'ו, הוא מת. זה שזורק תמיד לסל". מאוחר יותר שמעתי את הפרטים, שהוא היה בטנק ופשוט בשניה שהוא יצא ממנו-טיל נחת עליו. הוא שירת בשריון, והוא התעקש לשרת דווקא שם, מסיבות ששמורות עימו. הלכנו כמובן להלוויה, ולשיבעה, הייתי בשוק. כעבור כמה זמן סיפרו לי שבונים גן שיקרא על שמו, רק אז קלטתי שהוא באמת הלך. מאז שסיימו לבנות את הגן, כל יום זיכרון לחללי צה"ל אני הולך לשם עם החברים הקבועים מהמגרש, שזכרו אותו, ואנחנו יושבים שם כמה זמן. רק ככה אנחנו באמת מרגישים שאנחנו מכבדים אותו ויכולים להבין את היום הזה, כי למזלינו אף אחד ממשפחתינו לא מת בצבא. תמיד אנחנו רואים את ההורים שלו עוברים, מסתכלים 5 דקות על פסל שבנו לכבודו וכתוב עליו דברים על יהונתן, ואז הולכים. תמיד הם מסמנים לנו עם היד. אזכור אותך פיקאצ'ו. יהונתן שרעבי.
צמרמורת. מרגש. כל מילה אחרת. תמיד שמעתי סיפורים עצובים על היום הזה. אולי זה ישמע פלצני אבל כשאתה בטקס בצבא עם המדים אתה מעריך קצת יותר את אותו היום.
וואוו ירדן באמת עוצמתי. אני הייתי בטקס יום הזיכרון לפני שנתיים בכותל, כן 2009 בשנתי האחרונה בשירות. אני חייב לציין שלא ריגש אותי יותר להיות על מדים לא יודע למה, אבל מה שכן ריגש אותי זה התוכן שהיה שם. התכנים בדרך כלל לא מרגשים בטקסים אחרים למשל בערים הקטנות...שבדרך כלל אם אתה לא מכיר אישית את ההרוג אז זה לא מדבר אליך, גם יש בהרבה טקסים פן פוליטי מגעיל ופן דתי עוד יותר מגעיל (כשמעלים איזה רב לנאום והוא מתחיל לדבר על ספר הזוהר ודברים לא קשורים). אבל מה שכן, היום הייתי בטקס ושמעתי את "אל מלא רחמים" נזכרתי ישר בטקס ההוא ב 2009 בכותל. סא"ל שי אברמסון שהיה אז החזן הראשי של צהל נתן תפילה מרגשת בצורה מטורפת, אחרי זה הגעתי הביתה ולא זוכר איך הורדתי את זה למחשב..גם דן כנר ריגש בשורות שהוא הקריא. עכשיו רציתי להעלות את זה לכאן וגיליתי שאין לי את זה על המחשב יותר משום מה...אני ינסה למצוא את זה שוב כי זה באמת אחת התפילות היותר מרגשות ששמעתי. דוקא ההיא ב09' ודוקא של שי אברמסון. יהי זכרם ברוך
בנימה אישית, אפשר להגיד שאחרי שסיימתי שירות קרבי בצבא - באמת ליום הזה יש משמעות מאד שונה מהחיים שבגיל 18 ולפני, מסוג הדברים שאם אתה חווה ומאבד חבר, מכר, או אפילו חייל בגדוד - אתה מתחיל להבין מה זה חיי אדם וזה שהוא לא יהיה יותר וזה לא תמיד נתפס הדבר הזה. כואב לי בעיקר על המשפחות, על האובדן, ההתמודדות היומיומית, השכול, החדר של אותו בן/בת שלעולם כנראה ישאר כפי שאותו אדם השאיר אותו, הזכרון שחוזר ולא מרפה - לפעמים זה נראה לא הגיוני, איך כמו שאמר אתמול יאיר לפיד ברגע שנכנסים אותם אנשים עם הבשורה - כבר אי אפשר לחזור אחרה וזה כרטיס עם כיוון אחד וכואב. בניין לידי, מתגוררים הוריו של רס''ן רועי קליין הי''ד שנפל בלבנון ה2 בעת שקפץ על רימון והציל במעשה זה את חייהם של חייליו, הגיבור הזה הותיר אחריו אישה ושני ילדים, והרבה כאב, שהזמן לצערי לא מרפה, באזכרה האחרונה בהר הרצל, אלמנתו ציינה כבר שהילדים מתחילים לגדול (סביבות גילאים 3-6 כרגע כמדומני) ומתחילים לשאול שאלות על אבא, והכאב והגעגועים לא נפסקים ולא מרפים. פשוט קורע לב
היום הזה מצליח לגעת בי כל שנה מחדש. הטלויזיה דולקת, הכתבות רצות להן והלב יוצא אל המשפחות. כשהם נראים קטעים משמחים של הנופלים, אני מחייך איתם. כשהמשפחה מזילה דמעה, אני בוכה איתם. אני רואה את הכתבות, שומע את הדברים ומצטער שאתם גיבורים כבר לא איתנו. יהי זכרם מבורך לעולמי עולמים!
לקראת סוף יום הזיכרון אני רוצה רק להגיד שלזכרם של חיילי גדוד 13 שנפלו במבצע עופרת יצוקה כ500 מטר מהמיקום שלי על ידי מרגמה,יהי זכרם ברוך.
