זה די מפתיע שלרונאלדו נמאס מכדורגל מוקדם כי הוא לא הותיר חותם בליגת האלופות שזה המפעל הכי יוקרתי של הקבוצות (אינטר שלו לא שיחקה שם בחלק מהזמן, בברצלונה בעונה הגדולה ההיא שהספיקה למקום שני - הם זכו בגביע אירופה למחזיקות, במילאן הוא לא היה יכול להשתתף באותה עונה של הזכייה כי שותף במשחק זניח של ריאל נגד דינמו קייב ואפילו הבקיע פעמיים) והוא זכה באליפות אחת בקריירה בסה"כ - במדי ריאל. הייתה לו אחריות בכך שהוא היה יוצא למסיבות ולא שומר על משקל (קאפלו דרש ממנו לרדת מ-90 קילו, זה לא קרה ולכן הוא ראה את הדלת החוצה למילאן). ב-2005/06 הוא פשוט הפסיק לשחק באפריל ושמר את עצמו למונדיאל, לא הייתה שם פציעה ממש רצינית. הוא שיחק בכל שבעת מחזורי הליגה הראשונים, כבש צמד בדרבי ונפצע באותו 0:3 ואז חודש בחוץ. גם בינואר הייתה פציעה וכך יצא שהוא לא שיחק אף משחק בשלב הבתים של ליגת האלופות. לעתים יש גם אשמה של הצוות הרפואי של מועדון מסוים וכן הלאה, למשל מכת הפציעות של ריאל מדריד באופן כללי בעונת הקורונה או בכלל (הטיפול בקרסול של אדן הזאר אולי היה שגוי). לגבי רונאלדו, באיינדהובן לא ממש ידעו איך להתמודד עם השרירים שהוא פיתח.
אין ספק שפציעות יכולות לעקב התפתחות ולמנוע הצלחה בטווח הקצר (של הפציעה והתאוששות ממנה) ויכולה להשאיר ריקושטים בטווח הארוך במקרה והיא ממש חמורה, אולם, הפציעה הכי קשה בוורסט קייס סנריו גובה שנה של התאוששות ושיקום, מבלי לזלזל בתהליך ובמחיר שזה גובה - קריירה יכולה לארוך 20 שנה בהתנהלות נכונה, בטח עם הכלים והתנאים שנמצאים לרשות ספורטאים ב2022, האם שנה-שנתיים בחוץ > 20 שנה של זמן להשתקם, ללמוד ולהתייעל? כנראה שכן אם יש לך מוח של חובבן שעשה את מירב ההצלחה שלו בעיקר בזכות "הגנטיקה" והכישרון הטבעי ופציעה אחת "חשפה" אותך. ממש לא אם אתה מבין שכדורגל זה מקצוע, אורח חיים וlongivty שעצם תלוי, למעט מקרים חריגים, רק בך. רונאלדו חזר אחרי שתי ACL כדי לקחת מונדיאל ולחורר את הלה ליגה פעם נוספת. שום דבר לא הפריע לו להמשיך עם זה גם כשקיבל עוד הזדמנות במילאן - חוץ מאשר מוח של לא מקצוען\ירידה במוטיבציה (צריך להיות הוגן ולהגיד שצריך להיות ממש נחוש כדי לחזור אחרי שתי ACL ולקחת מונדיאל, אבל שם זה בערך נגמר). פאטו עזב את מילאן בגלל הפציעות וקיבל עוד הזדמנויות בצ'לסי וויאריאל (אבל אין עוד הזדמנויות לא?). שום דבר לא הפריע לו - חוץ ממוח של לא מקצוען. אני לא בא בטענות לאף שחקן. זה קריירה שלהם, שיעשו מה בז' שלהם. רק רציתי לצאת חוצץ נגד הכותרת של הדיון כאילו אין לשחקנים אחראיות וזה הכל הגורל האכזר ואיזה מסכנים הם. בסופו של דבר, זה פציעה. אף אחד לא ירה בהם, אף אחד לא מת, אף אחד אפילו לא נהיה מוגבל ונאלץ לסיים קריירה (ואן באסטן למשל). שיט הפנס. לא סוף העולם. תראה מה משותף לשחקנים שהאריכו ימים בכדורגל וכאלה שנגמרו בגיל 26-27, גם בלי שעברו ניתוח אחד. מאלדיני, זלאטן וכריסטיאנו מחזיקים במנטליות שהיא מודל לחיקוי. בעוד שרונאלדו ורונאלדיניו היו מודל לחיקוי בעיקר בגלל היכולת במגרש - לא מחוצה לו. זה לא מקרי שכל מי ששיחק ברמות הגבוהות עד גיל 40 היה OG. זה לא סרט של אדם סנדלר, זה מציאות. זכותך אם בא לך להתעלם.
הבעיה שלי עם האמרה שלך היא שזה לא רק זלאטן או רונאלדו ג׳יוזפה רוסי - הקריירה שלו התפספסה כי הוא לא ׳שינס מותניים׳? אולי בגלל שאין לו ׳מנטליות של זלאטן׳ ? מרקיזיו סיים את הקריירה שלו מוקדם מהצפוי, עשה פחות הופעות וזכה בפחות עם הקבוצה שלו(שנפגעה מאוד מהפציעות שלו) - זה בגלל שהוא לא רצה מספיק? שחקן שנפצע בגיל צעיר יקבל הזדמנות נוספת לקריירה, אבל לא בטוח שזו הזדמנות שוות ערך לזו שהייתה לו קודם. אם היה לך מליארד דולר ושדדו אותך ולקחו הכל, זה לא אומר שלא תוכל להשיג כסף, אבל יכול להיות שלא תוכל להיות שוב מיליארדר. זו מהות הדיון. בעצם, צודק - מי שלא מיליארדר זה בגלל שהוא לא רוצה מספיק.נכון.
אני אקח את זה למקום האישי ואבחר באבו דיאבי. הפציעות שהוא עבר היו קטסטרופליות, על כל משחק ששיחק ישב חודשים בחוץ. הייתה לו מנטליות אדירה, הרבה היו פורשים כבר באמצע הדרך. כשהופיע למשחקים אחרי העדרות ארוכה תמיד היה נראה חד. תמיד תהיתי מה היה יכול לצאת ממנו אם רק היה משחק רציף. יש לי בראש גרסא משופרת של יאיא טורה.
בצ’לסי השם הראשון שעולה לי זה מרקו ואן חינקל. אין לי מושג לאן היה מגיע, אבל ACL לילד עם הופעת בכורה בנבחרת בגיל 20 ו(בדרך להיות)שחקן הרכב בצ’לסי בגיל 21 זה בוודאי פספוס.
לצערי זאניולו בדרך הבטוחה לשם, פעמיים ACL הרסו לו את המהירות וכוח הפריצה. מפתיע שקאקא לא מוזכר בדיון הזה. בנקודה מסוימת היה הכי טוב בעולם, עוד שחקן שהתבסס מאוד על יכולת פיזית.
מזכיר לי ישר את א.קונטי, קלדארה וגראסי מהצד של הצעירים (שגם היום עדיין יחסית צעירים) שהפציעות הרסו להם את הקריירה עוד לפני שהיא הגיע לפסגות, ומהצד של רומא את אקווילאני.
שני שחקנים שישר עולים לי כשמדברים על פציעות : 1. אריייאן רובן. לדעתי לא הייתה לו עונה אחת אפילו שהוא לא היה פצוע בה לפחות לתקופה של חודש-חודשיים ( אולי עונת 2013-14 ) . זה שהוא הצליח לעשות קריירה כל כך גדולה גם עם הפציעות הרבות שלו, מראה איזה כישרון טהור היה לו . 2. וואן פרסי . אותו כנ"ל כמו רובן. עד 2011-12 הוא היה נפצע כל עונה לתקופות של חודשיים-שלושה ותמיד הפציעות הגיעו אחרי שהוא נכנס לכושר טוב . בין היתר בגלל זה הוא היה נוראי במונדיאל 2010 . חזר לשחק אחרי פציעה של חצי שנה .
לגבי אריין רובן - פספוס לצופים שיכלו לראות אותו יותר, אבל אני חושב שהוא כן עשה קריירה נפלאה ומלאה של שחקן טופ גדול. היו לו הרבה פציעות קטנות יחסית. לא זכור לי שהוא קרע רצועות על ימין ועל שמאל. לא חושב שהוא מתאים בדיוק לפורמט הנושא. רקובה מתאים, אבל אני חושב שהוא מהתחום של אלה שהחובבנות שלהם גרמה לריבוי פציעות, כמו ניימאר. גם גאזה אגב הושפע קשות מהפציעה שאכל בטוטנהאם, לקראת המעבר ללאציו. גאזה של ניינטיז לא היה ברמה של גאזה של ניוקאסל וטוטנהאם.
אריאן רובן היה שחקן מוביל בכל קבוצה אליה הגיע מאז המעבר מהולנד - ובכל זאת יש לו חמש עונות עם פחות מ-30 משחקים בכל המסגרות, שתיים קיצוניות מאוד של 18 ו-19 משחקים בהתאמה (עונה אחת הייתה גם הפרידה שלו מבאיירן, כן). אני גם לא זוכר היעדרות דרסטית של שלושה-ארבעה חודשים (על מהות הנושא אני לא מתווכח) אבל זה שחקן שכבר בגיל צעיר פציעה שאמורה לשלוח אותך החוצה לשבועיים - אצלו משך ההיעדרות היה חודש (דומה לבייל ודמבלה). גם ואן פרסי סיפור טראגי, כל החיים חיכו לו בארסנל ואחרי שבאה ההתפוצצות הוא עבר למנצ'סטר יונייטד. אולי אגב המעבר ממש לשפיץ (ולא שחקן בצד) הקל עליו מבחינת הפציעות - אני רק משער. אלברו רקובה שחקן שכל גול שלו היה בצבע, אני לא יודע אם יש דברים כאלה. בעיטת תותח, אם היה פרוו אבוולושיין בזמנו היה אפשר לשים אותו על עטיפת המשחק ו-99 בבעיטה כמו אדריאנו.