לא יודע אם הוזכר כאן כי לא מדובר בפציעה אלא במשהו אחר אבל בעיות הלב שגרמו לרובן דה-לה רד לפרוש מכדורגל בגיל מוקדם ובדיוק שהפך לשחקן הרכב בריאל מדריד בתקופת הזהב של הכדורגל הספרדי(ריאל, ברצלונה והנבחרת) ורגע לפני פרויקט 'הגלאקטיקוס 2' מנעו קריירה מאוד מוצלחת לפי דעתי מאחד השחקנים המוכשרים שצמחו בספרד באותם שנים. מעניין היה לראות את השילוב שלו עם צ'אבי אלונסו במקום חדירה באותם שנים. לגבי כאלה שפציעות באמת פגעו להם בקריירה אז רונאלדו הברזילאי במקום הראשון, אגדה של המשחק אבל היה צריך להיזכר בשורה אחת עם מראדונה, פלה ואחרים. כמה שראינו הרבה לא קיבלנו מספיק מהכישרון הבאמת עצום שהיה לו. בטח הוזכרו כבר אבל מי שעולים לי לראש בנוסף הם: אואן, סיסה, פאטו, בן ערפה, רויס ודיאבי.
נזכרתי בהולגר בדשטובר. היה צריך להפוך למולר של הבלמים, מהבחינה שהועלה מהקבוצה השנייה על ידי ואן חאל והיה פוטנציאל להפוך לטופ עולמי וכמובן היה עושה קריירה מלאה במועדון האם.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שלא עברת פציעה כזאת ואתה פחות שולט בתחום, זה בסדר, לפני שנפצעתי הייתי כמוך בדעה ב-100 אחוז, שיניתי את דעתי אחרי שהבנתי. פציעות קשות זה לא חום או קורונה שאתה חוזר לעצמך אחרי שאתה מבריא, היכולות הגופניות שלך מוגבלות. דרק רוז גם היה חלש מנטלית או דווקא חזק מנטלית שלא נשבר בגיל צעיר וחזר לשחק פעם אחר פעם ? מעניין למה הוא לא חזר לעצמו, יכול להיות שהדבר הכי טוב וחשוב אצלו (אתלטיות) נפגע הכי הרבה וזאת הסיבה ? דמרקוס קאזינס היה הסנטר הטוב בעולם, שלמות מבחינת התקפית, היום הוא בקושי מצליח למצוא קבוצה, מה קרה ליכולת אם לא נפגע מבחינה אתלטית ? זה נראה לך עניין מנטלי ? עבר פציעות קשות פעם אחר פעם. התהליך של הפציעה, החזרה לספורט והמאבק שלך נגד הפחד מכל תנועה קטנה היא כבר ניצחון מנטלי ו-ווינרי ענק של הספורטאים.
אני משוכנע שהוא לא היה מצליח לשרוד אצלנו וגם היה מאלה שמשלמים את המחיר על הטרבל של ברצלונה ועונת 2008/09 החשוכה אצלנו. יהלום שצמח בקאנטרה, אכן, גם קאפלו כבר נתן לו לשחק עוד ב-2006/07, עונת ההשאלה בחטאפה שכמעט הדיחה את באיירן - הייתה עושה לו טוב. אבל כדי להצליח בריאל צריך הרבה שיניים, ובנבחרת הוא היה חלק מתור הזהב כך שהוא לא היה פותח בהרכב על אף שנכלל בסגל ליורו. הוא היה יכול להיות גדול מדני פארחו לדוגמא. מהמעט ששיחק, דה לה רד היה שחקן מאוד חכם עם בעיטה נקיה וזו אכן טרגדיה גדולה שהחלה במשחק הגביע נגד ריאל אוניון שגם הודחנו מולה.
אני לא חושב שמדובר בשאלה בינארית של 'תלוי בך או בגורל'. ברור שיש פציעות שפשוט אין דרך להתאושש מהן ויש פציעות שקליל להתאושש מהן. על הספקטרום הזה יש שחקנים שמתעקשים להילחם ולחזור עד כמה שאפשר, ויש כאלה שפשוט נכנעים. רונאלדו הברזילאי ורונאלדו הפורטוגזי הם שתי דוגמאות נהדרות לשני הצדדים של הספקטרום. אז ברור שבלי הפציעות רונאלדו הברזילאי היה שחקן גדול יותר, אבל לאור מה שהוא הראה במילאן אחרי די ברור שהוא יכל לעשות יותר. ביחד עם רונאלדיניו וקאקה מדובר לדעתי בשחקנים שהפציעות היו תירוץ לא למשוך את הקריירה לשיא שהם כבר היו בו (מונדיאל, צ'מפיונז, אליפות), ובכלל האופי הסופר-ווינרי של כריסטיאנו וזלטאן הוא החריג ולא הנורמה. בטח אצל ברזילאים (פאטו, אדריאנו, רוביניו). אני לא לגמרי זוכר את מהלך הקריירה שלו, אבל תיאו וולקוט היה פוטנציאל אדיר ובין השאר בעקבות פציעות הפך לשחקן סתמי.
השחקנים המוכרים הגדולים שהתקלקלו/נאלצו לפרוש מוקדם בגלל פציעות:ז'וסט פונטיין,מרקו ואן ואסטן,מתיאס זאמר,מייקל אואן, רונאלדו(הברזילאי),אלסנדרו דל פיירו,פרננדו רדונדו. השחקנים הגדולים הפחות מוכרים שנהרסו מוקדם בגלל פציעות: סבסטיאן דייסלר,רוברט די מטאו,גיורגי קינקלדזה,לי שארפ,אואן הארגריבס, מרסלו סאלאס. והיה גם אחד יוצא מן הכלל שהקריירה שלו נהרסה בגלל נטייה כרונית להשמנה וזהו כמובן תומאס ברולין.
הקריירה של דל פיירו הרבה יותר עשירה משל אואן. גם אחרי הפציעה הוא עדיין היה בורג חשוב בקבוצה שלקחה אליפויות והגיע לגמר הצ'מפיונס(הפסידה שם רק בפנדלים). הוא וטרזגה הם מהצמדים הכי גדולים שהיו בסריה א'. אואן אחרי הפציעות היה שחקן מת. הוא בעצמו הודה שזה לקח ממנו את הנכס הכי חשוב שלו-המהירות. לא ראיתי את ואן באסטן בלייב, אבל אני יודע שעד הפציעות הוא השיג דברים ש-99 אחוז מהכדורגלנים לא משיגים בקריירה שלמה אז לא יודע כמה אפשר לקרוא לו קורבן. אפשר למעשה להגיד את זה גם על רונאלדו. הפציעות מנעו מזה שהוא יהיה באותה שורה עם מסי ומראדונה אבל גם בלי זה הוא עדיין אחד החלוצים הגדולים בהיסטוריה. אגב גם על מראדונה עצמו אפשר לשאול מה הוא עוד היה משיג אם לא הסמים, אבל זה כבר דיון אחר.
מייקל אואן מדבר על גיל 21, קרי סוף 2000/01 הפנומנלית. הוא היה חלוץ מצוין גם לאחר מכן, עונה אחר כך הגיע עם ליברפול למקום השני שהוא לא מובן מאליו, השלושער נגד גרמניה וכן הלאה. בכל התקופה בפרמיירליג למעשה, פשוט היה מוקף בהמון-המון-המון בינוניים. דל פיירו היה פחות וירטואוז מאשר השחקן של 1998. בכל מקרה בעונה עם ההגעה לגמר לדעתי נדבד היה חשוב ממנו. אגב השמות שהוזכרו כאן - סבסטיאן דייסלר פרש בגלל דיכאון, זה לא ממש פציעה. כלומר זה לא שמישהו בא והרג אותו עם הפקקים לברך או שהוא קרע רצועה. רדונדו ומילאן זו אכן טרגדיה. גם בנבחרת קצת הייתי אומר, הוא היה שווה כל כך הרבה יותר מזה.
היה פחות וירטואוז אבל עדיין ידע לשמור על רלבנטיות ועדיין היה בורג מרכזי באחת הקבוצות הטובות באירופה. ככה שקשה לי לקרוא לאחד כזה "קורבן". אואן בהחלט עונה על ההגדרה הזאת. שלא תבין, הוא עשה קריירה נהדרת ואם לא המעבר ליונייטד גם היה נחשב לאגדת ליברפול, אבל עדיין הקריירה שלו מזוהה כהחמצה. כשראינו אותו במונדיאל 98 עושה את מה שהוא עושה חשבנו שהוא הולך להיות אחד השחקנים הדומיננטים בעשר שנים הקרובות, זה לא קרה.
בארסנל - ווילשיר חד משמעית. נשחק יותר מדי בעונת הפריצה ומאז לא הצליח לשחזר את הכשירות שלו. באופן כללי? רונאלדו הברזילאי ביי פאר. כאילו עם כל הפציעות שלו הוא עדיין שחקן היסטורי, בלעדיהן יש מצב שהיה הMJ של הכדורגל (בהגזמה כן?).
בהרכב של מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות ב-99 אפשר למצוא בלם נורבגי(רוני יונסן) וקשר אחורי שוודי(יספר בלומקוויסט) שבצעירותם נחשבו להבטחות גדולות מאוד אבל הקריירה של כל אחד מהם(כשהדגש הוא על תקופתם ביונייטד)התרסקה בגיל צעיר עקב פציעות קשות, לפחות הם זכו בצ'מפיונס-חצי נחמה. עוד כמה כשרונות גדולים שעלו לי לראש והתמוגגו בגיל צעיר יחסית בגלל פציעות: אלן בוקסיץ',אלביר באליץ'(ריאל מדריד),ואדוארדו דה סילבה.
