קצת מהארץ: כמובן שדוידוביץ' הוא הראשון שעולה בראש. היו לו איזה 3-4 פציעות גדולות בקריירה שלו, המפורסמת שבהן ביוני 2001 בנבחרת מול ספרד כשיצא מחוץ לרחבה לעצור מתפרצת ספרדית על סף המחצית. פציעה שהגיעה דווקא אחרי עונה גדולה מבחינתו בליגה ובשל כך, הגיע אוואט מהיריבה העירונית. הפציעה של בן לוז - אחרי עונות נהדרות בהפועל ודווקא כשגרם לבני יהודה לפנטז על אליפות סנסציונית בחצי הראשון של 03/04, הוא נפצע וגמר את העונה(ומעשית גם את הקריירה). היה יכול להגיע לפחות להרכב של הנבחרת. בוזגלו ויצחקי כמובן מקרים בולטים נוספים, הרבה בגלל חוסר מקצוענות
שלום תקווה שהיה יכול להיות כוכב בקנה מידה אירופי והפציעות בברך גמרו אותו, רונן חרזי שנאלץ לפרוש בגיל 30, אורן זיתוני שהעיד על עצמו בראיון שהוא נכה לכל דבר ועניין אחרי שהברכיים שלו התרסקו,כפיר אודי שסומן כדבר הגדול הבא בכדורגל הישראלי אבל פציעה אחת קשה חיסלה לו את הקריירה לצמיתות.
בדיוק. בלי הפציעות הוא לא היה נתקע בארץ והיה יכול להיות שוער לגיטימי בליגה בכירה. אם אוואט, שלא היה גדול בתקופה שלו אצלכם בלשון המעטה הצליח, גם הוא יכל.
לדבר על שחקנים מהארץ לצד כל הכוכבים הגדולים שהוזכרו כאן זה מרגיש עולם אחר, אבל אם כבר נקטו יוזמה: * אי אפשר לקבוע שניר דוידוביץ' היה מצליח בחו"ל יותר מדודו אוואט. אני לא אומר שניר היה בטלן ולא מוכשר ממנו, לחלוטין זה לא המצב. אבל אוואט חיכה וחיכה בסבלנות ועבד קשה. הוא קיבל מתנה אדירה כשעבר לספרד ועוד אחרי עונה חרא שלו, אבל משם זה נטו הוא. אולי דוידוביץ' היה מעדיף להיות אליל מקומי? וגם אחרי הפציעה היה לו את משחק התמנון נגד ולנסיה עם מלא עצירות גדולות והרי נגמר 0:0, לא ראיתי שהוא יצא לחו"ל. גם הקמפיין המדהים של שביט אלימלך לא הספיק והוא היה אז רק בן 30 ב-2001/02. זה גיל סביר לשוער. עוד באותה הנשימה היה יותר הגיוני לקבוע ששחקנים היו מאריכים את הקריירה, כובשים עוד שערים ונזכרים יותר כאגדות ליגת העל מאשר הצלחה בחו"ל. את רונן חרזי ראיתי כילד קטן עושה עונה גדולה בהפועל בלי ברך, 17 שערי ליגה הם לא עניין של מה בכך. לחלוץ בהפועל זה מספר מטורף גם אם הייתה קבוצה אחלה אז. * בן לוז היה שחקן קצת שברירי לדעתי עוד לפני מה שקרה בבני יהודה. וכמובן אנדרייטד מטורף. זריז, טכני, ראיית משחק נהדרת, שמח שנהניתי ממנו בהפועל גם ב-2008/09 כמחליף שמשנה משחק. בקיץ 2003 היה מעין הסכם ג'נטלמני בין הקבוצות הגדולות לא לקחת שחקנים זו מזו (אבי נמני למשל לא היה עובר להפועל תל אביב לעולם מן הסתם ולא ניסינו אפילו, ומכבי חיפה לא הייתה זקוקה לו למרות שהוא כבר כמעט חתם ויש ידיעה כזו באתר של מכבי חיפה). אחרת כל קבוצה הייתה קופצת על בן לוז.
גם ניר סביליה שהיה חלוץ אדיר נאלץ לפרוש בגיל 28 בגלל שרשרת פציעות, בתחילת שנות ה-90 היה גם מגן מוכשר מאוד מהפועל ת"א בשם אחמד מוסא שנאלץ לפרוש בגיל צעיר מאוד עקב פציעות. עוד כמה מוכשרים מהעבר הרחוק בחו"ל שנפצעו ואולצו לפרוש מוקדם: הפחות מוכרים היו סטיב קופל ונורמן וייטסייד(מנצ'סטר יונייטד), המוכרים הרבה יותר היו אולי הנס המערב הגרמני שנאלץ לפרוש בגיל 27 בלבד ופאולו רוסי האיטלקי שגם כן פרש בגיל צעיר. לפחות הם זכו בגביע העולמי וגם בגביע האלופות.
